ב-1 במאי 1921, בתקופת הביניים שבין כיבוש הארץ בידי הבריטים לבין אישור המנדט על ידי חבר הלאומים, פרצו פרעות שטלטלו את פלשתינה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז מסעות הצלב שתושבים בארץ הקודש חוו את מה שהוגדר מאוחר יותר, בענייניות קודרת, אירוע רב נפגעים. עבור התנועה הציונית הייתה זו נקודת מפנה בתפיסת השאלה הערבית והצורך בכוח מזוין ובפעולות תגמול.

הצהרת בלפור, הכיבוש הבריטי וסוף מלחמת העולם הראשונה עוררו אופוריה בקרב אנשי תנועת היישוב – היהודים שחיו בארץ ישראל לפני קום המדינה – וגרמו להם להאמין שהחלום על ריבונות בפלשתינה קרוב להגשמה. אולם, כפי שכותב ההיסטוריון בני מוריס בספרו "קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי": "האלימות הקשה של 1921 הותירה רושם בל יימחה על הציונים, והדגישה את הסכנה המאיימת על מפעלם".

הצורך בהגנה חזקה – שקודם לכן האמינו בו רק קומץ יהודים שמרנים – החל כעת לחלחל לזרם המרכזי של המחשבה הציונית. "התקפות הערבים במאי הכריחו כמה ממנהיגי היישוב לשאול – גם אם רק מאחורי דלתיים סגורות – אם הגיע הזמן 'לקרוא לילד בשמו', כלומר להכיר בכך שאכן קיימת עוינות ערבית אמיתית נרחבת או עזה", מוסיף היסטוריון אחר, ניל קפלן.

"התקפות הערבים במאי הכריחו כמה ממנהיגי היישוב לשאול – גם אם רק מאחורי דלתיים סגורות – אם הגיע הזמן 'לקרוא לילד בשמו', כלומר להכיר בכך שאכן קיימת עוינות ערבית אמיתית נרחבת או עזה"

עבור אנשי היישוב, פרעות מאי ציינו את הצעד הראשון בהתייצבות פנים אל פנים מול מה שההיסטוריונית אניטה שפירא מכנה בספרה "חרב היונה" "הסיכוי המחריד של מלחמה בלתי פוסקת שמועד סיומה לא ניתן לחיזוי".

חנוכת אנדרטה לחללי מאורעות תרפ"א 1921 במקומה הראשוני, צומת רחוב פינסקר פינת רחוב אבשלום גיסין בפתח תקווה, 1946 (צילום: נעם בן-פורת, ויקיפדיה)

ואז הגיע צ'רצ'יל

בפברואר 1921, דיוויד לויד ג'ורג' – ראש ממשלת בריטניה בעת הצהרת בלפור וציוני מושבע – מינה את וינסטון צ'רצ'יל לתפקיד חדש. צ'רצ'יל, שהיה חבר הממשלה בזמן המלחמה ובשנים שאחריה, היה ידוע אז בעיקר כאיש שמאחורי הניסיון הכושל לפלוש לחוף גליפולי. כעת הוא היה השר לענייני קולוניות, תפקיד שבמסגרתו היה אחראי, בין היתר, לפלשתינה.

חודש לאחר מינויו, ביקר בפלשתינה לראשונה. בתל אביב הוא נפגש עם ראש העיר, מאיר דיזנגוף, בבית העירייה בשדרות רוטשילד, ובירושלים הוא השתתף בטקס הנחת אבן הפינה להקמת האוניברסיטה העברית.

כמה ימים מאוחר יותר הוא קיים פגישה בבית הממשלה הבריטי עם מנהיגי הציבור הערבי בפלשתינה, ובראשם ראש עיריית ירושלים לשעבר, מוסא כאזם אל-חוסייני. הם קראו בפניו תזכיר בן 39 עמודים.

בהשוואה למבצע יחסי הציבור המלוטש, המאורגן היטב והממומן בנדיבות יחסית של הציונים, התזכיר לא היה מאמץ מרשים במיוחד. הוא הכיל שגיאות דפוס רבות, לרבות במילה "פלשתינה" שהופיעה בכותרת המסמך.

היהודים, נכתב בו, הם "שבטיים ואינם ידידותיים לשכניהם", פועלים ברחבי העולם כ"פרקליטי החורבן" שצוברים עושר בעודם מרוששים את ארצות מושבם. הומלץ בו על קריאת "הסכנה היהודית", המוכר יותר כ"פרוטוקולים של זקני ציון". התזכיר נשא נימה מאיימת עד כדי חבלה עצמית. במבט לאחור, הוא גם היה נבואי.

שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל (מימין) מלווה בנציב העליון הבריטי הרברט סמואל, בירושלים, מרץ 1921

"הערבי הוא אציל ורחב לב, הוא גם נקמן ולעולם לא שוכח מעשי עוולה. אם אנגליה לא תתמוך במטרתם של הערבים מעצמות אחרות יתמכו", נכתב בו. "אם היא לא תקשיב, אולי רוסיה תיענה להם יום אחד, או אולי אפילו גרמניה".

"הערבי הוא אציל ורחב לב, הוא גם נקמן ולעולם לא שוכח מעשי עוולה. אם אנגליה לא תתמוך במטרתם של הערבים מעצמות אחרות יתמכו. אם היא לא תקשיב, אולי רוסיה תיענה להם יום אחד, או אולי אפילו גרמניה"

באשר להצהרת בלפור, נטען בתזכיר, "זהו חוזה בין אנגליה לבין אוסף של סיפורי היסטוריה, דמיונות ואידיאלים שקיימים רק במוחם של ציונים, שהם חברה, ועד, אבל לא אומה".

היהודים פזורים על פני כדור הארץ, נכתב שם. "דת ושפה הן הקשר היחיד ביניהם. אבל עברית היא שפה מתה. איך אנגליה יכולה לחתום על חוזה עם דת ולהגיש אותו לחבר הלאומים? לא נועצו בערבים, והם לא יסכימו לכך לעולם", נכתב.

אם המסר של הערבים נועד להניע את צ'רצ'יל לפעולה, הרי שהוא החטיא את המטרה. הוא דחה את בקשתם, ואמר להם: "זהו דבר צודק בבירור שליהודים יהיה בית לאומי שבו חלקם יוכלו להתאחד. ואיפה עוד יכול הדבר לקרות אם לא בארץ זו, פלשתינה, שאליה היו קשורים קשר קרוב ועמוק במשך יותר מ-3,000 שנה? אנו סבורים שזה יהיה טוב לעולם, טוב ליהודים וטוב לאימפריה הבריטית. אולם אנו גם סבורים שזה יהיה טוב לערבים החיים בפלשתינה".

אבל אם צ'רצ'יל קיווה שדבריו ישכנעו את הערבים שההתנגדות לבית לעם היהודי תהיה עקרה, הרי שגם החישובים שלו היו שגויים. נראה שדבריו בזכות הציונות רק הלהיטו אותם עוד יותר.

מפגש מחאה של הפלסטינים נגד התיישבות היהודים בפלשתינה תחת שלטון המנדט הבריטי (צילום: באדיבות איאן בלאק)

אחד במאי

באחד במאי 1921 חל חג הפועלים הבינלאומי. שתי תהלוכות היו אמורות להתקיים לרגל האירוע, שתיהן תוכננו על ידי יהודים. אחת מהן אורגנה על ידי אחדות העבודה, מפלגה חדשה שקמה בראשותם של דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, בתל אביב. תהלוכה זו קיבלה היתר מהרשויות.

ברל כצנלסון, 1934 (צילום: זולטן קלוגר/לע"מ)

התהלוכה השנייה, ביפו, אורגנה על ידי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית, הקטנה הרבה יותר, שחלמה על איחוד סובייטי בפלשתינה חילקה עלונים ביידיש ובערבית למטרה זו. תהלוכה זו לא הייתה מורשית.

שני מצעדי הפועלים התנגשו במנשיה, שכונה ערבית-יהודית מעורבת ביפו בסביבות מסגד חסן בק. אגרופים הונפו, ואחת מהצועדות נחבטה בקרקע וסבלה מחבלת ראש קשה.

בינתיים התאספו במנשיה כמה מתושבי יפו הערבים. הטרידה אותם הגעתן התכופה של אוניות מהגרים שעגנו בנמל יפו בשנים האחרונות, מאז תחילת המנדט הבריטי וסיום מלחמת העולם הראשונה, ופרקו כ-20 אלף יהודים אל חופיהם. הם האמינו שרוב היהודים הם בולשביקים, ושבולשביקים מתנגדים לרכוש, לנישואים ולדת עצמה.

שני אנשי משטרת המנדט הטרייה – השוטרים כהן ותוופיק ביי – עשו מאמצים איתנים להפריד בין הקהילות שלהם. אבל אז אחד מעמיתיהם הבריטים ירה באוויר, ובתוך המהומה לא היה ברור מי פתח באש ועל מי.

כעת היו במנשיה כמה אלפי בני אדם, ועל פי ועדת החקירה שהוקמה לאחר מכן, "החל ציד כולל של יהודים". יהודים הותקפו בכלים קהים – חלקם עד כדי חבלה אנושה – בבתיהם ובחנויות שלהם, ואז הגיעו נשים, ילדים ואפילו קשישים לבצע ביזה.

 רוכב אופניים חולף על פני תמונה של יפו מתחילת המאה ה-20 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

שלושה אפנדים ערבים רמי דרג, בהם ראש העיר, הגיעו להרגיע את הרוחות, אבל מצאו את הרחוב הראשי של מנשיה בזוז לחלוטין. המתים והפצועים נלקחו לגימנסיה הרצליה בתל אביב, בית הספר התיכון העברי הראשון בפלשתינה.

בינתיים התאסף המון נוסף מחוץ לבית עולים למהגרים יהודים בשכונת עג'מי, שם שהו כמאה עולים חדשים עד שתימצא להם עבודה. לשמחתם של המהגרים, למקום הגיעו שוטרים ערבים. אולם גם הם החלו לירות לעבר בית העולים והדלת הראשית שלו. קצין הורה להם להפסיק אבל אז הלך הביתה לארוחת צהריים. השוטרים המשיכו לירות. הדלת נפתחה וההמון הסתער פנימה.

כמה גברים ניסו להימלט אל הרחוב והוכו למוות במקלות ובקרשים. אחרים נהרגו בחצר בית העולים. אחד השוטרים הערבים ניסה לאנוס כמה נשים; כמה שכנים ערבים נתנו מחסה ליהודים חסרי האונים. חלפו שעות עד שהגיעה קבוצה קטנה של חיילים בריטים מלוד ומירושלים.

תיעוד ערבי של התקופה מתאר את האירועים בצורה שונה למדי. בספרו של הלוחם-הכרוניקן סובחי יאסין משפאעמר (ובפי היהודים שפרעם), הציונים היו הצד הלוחמני. תוקפנותם לא הייתה פיזית כי אם דמוגרפית ופוליטית: נחישותם העיקשת להפוך את פלשתינה לשלהם.

נזק שנגרם באחד הבתים בחדרה במהלך פרעות תרפ"א

"שררה חרדה ביחס לגורל העגום שציפה לארץ ולאנשיה בשל המדיניות הבריטית שתהפוך את פלשתינה למולדת לאומית ליהודים, ובעיר הערבית האמיצה יפו פרץ מרד חדש ב-1 במאי 1921. לוחמי חופש ערבים פשטו על מרכז המהגרים הציוני והרגו כמה יהודים. עשרות לוחמי חופש ערבים מתו מות קדושים מקליעי המשטרה הבריטית. קליעים בוגדניים שנורו כדי להגן על התוקפנים היהודים", כתב יאסין.

"לוחמי חופש ערבים פשטו על מרכז המהגרים הציוני והרגו כמה יהודים. עשרות לוחמי חופש ערבים מתו מות קדושים מקליעי המשטרה הבריטית. קליעים בוגדניים שנורו כדי להגן על התוקפנים היהודים"

שנה קודם הותקפו יהודים ביום חגיגות נבי מוסא בעיר העתיקה בירושלים, וכן הלוחם קטוע היד יוסף טרומפלדור ואנשיו במאורעות תל חי שבגליל העליון. אולם התקפות אלה, הגם שזעזעו את היישוב, גבו את חייהם של אנשים ספורים בלבד – חמישה ושמונה בהתאמה.

התקריות המוקדמות האלה התרחשו תחת הממשל הצבאי הזמני שנותר מימי המלחמה, אשר נחשב עוין כלפי הציונות וחסר יכולת לשמור על החוק והסדר. המאורעות של 1921 התרחשו תחת ממשל חדש, אזרחי, בראשותו של הרברט סמואל, שכיהודי הראשון בממשלת בריטניה היה לו תפקיד מכריע בהכשרת הקרקע להצהרת בלפור ארבע שנים קודם לכן.

הפעם היה מדובר באירוע בסדר גודל שונה לגמרי. בסוף היום נרשמו בקרב היהודים 27 הרוגים ויותר ממאה פצועים. משה שרתוק (בהמשך שרת), פעיל ציוני מפלשתינה שלמד אז בלונדון, כתב לאחיו בבית: "השואה באה כחטף".

מוסלמים עולים לרגל לנבי מוסא בירושלים באפריל 1920

היום השני

באבו כביר, כפר לוויין של יפו, ערבים התקהלו ליד המבנה הגדול בן שנקרא בפי המקומיים הבית האדום. משפחה של עולים חדשים מרוסיה שכרה אותו מאפנדי בשם מנטורה. הם ניהלו משק חלב והשכירו חדרים בקומה העליונה לדיירי משנה. ארבעה מהדיירים באותה תקופה היו סופרים; אחד מהם היה יוסף חיים ברנר.

ברנר, יליד רוסיה, חי בפלשתינה יותר מעשור והיה מחלוצי הספרות העברית. יצירתו עסקה בשאלות שהטרידו יהודים רבים באותו הזמן: אמונה או ספק; בדלנות או אוניברסליזם; חושניות או סגפנות; עברית או יידיש; העולם הישן, העולם החדש או ארץ ישנה-חדשה.

הוא לבש מעיל צמר שחור מרופט והניח לשערו ולזקנו לצמוח. הוא נראה כמו שילוב בין דמות מתוך אגדה חסידית לבין מה שהרוסים קוראים יוּרוֹדיבי, שוטה קדוש.

ברנר העריץ את השורשיות של הערבים בארץ, אבל השווה אותם להר געש רדום. כציוני נלהב, הוא בכל זאת חשש שפלשתינה לעולם לא תוכל לספק נמל מבטחים ליהודים כפי שחזו מנהיגי התנועה: "בלול של תרנגולים אתם מבקשים מקלט לאנקור הפצוע?" כתב.

יוסף חיים ברנר

"מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה, איזה שֵיך או חג' ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי", הוא כתב זמן קצר קודם, "והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב".

למחרת הפרעות ביפו, ברנר והדיירים האחרים הסיקו כי הבית האדום אינו מקום בטוח והלכו ברגל לתל אביב. באותו הזמן נפוצו שמועות שיהודים הרגו ילדים ערבים. השמועות היו מוגזמות, אבל היה להן בסיס מסוים: במנשיה נראו כמה יהודים מכים ערבים, בהם אישה וילד.

החבורה של ברנר הגיעה עד בית הקברות שייח' מוראד, שם קבוצת אבלים קברה את בנו של השוטר מחמוד זית, שנהרג יום קודם בנסיבות לא ברורות. במקום פרץ לינץ': ארבעה מהיהודים נרצחו במוטות ובגרזנים; שניים אחרים, בהם ברנר, נורו. גופתו נמצאה למחרת מוטלת על בטנה כשהיא עירומה מהמותניים ומטה.

"רצח נורא", כתבו אחר כך חוקרי המקרה ותיארו את ברנר כ"סופר יהודי בעל מוניטין". החבורה של ברנר ועשרות קורבנות אחרים מיפו נקברו בקבר אחים בבית הקברות היחיד של תל אביב.

ההגנה – הארגון הצבאי היהודי שהוקם רק שנה לפני כן – אסר על פעולות נקמה, אבל לא כל חבריו נטו לציית. ספרי ההיסטוריה מתארים את פרעות מאי 1921 לא רק כמהלומה הקשה ביותר שספג מפעל ההתיישבות הציוני, אלא כפעם הראשונה שבה יהודים מן היישוב פתחו בפעולות נקמה.

אדם המכונה בספר תולדות ההגנה "א.ס" סיפר כי ביום השני לפרעות הוא אסף שמונה מתנדבים, כולם חמושים בנשק אוטומטי. הוא הורה להם לפרוץ לבתי ערבים, להשמיד הכול ולחוס רק על ילדים קטנים. הם השיגו "תוצאות טובות", לדבריו.

אנדרטה לזכר קורבנות פרעות תרפ"א שהוקמה בתל אביב (צילום: אוניברסיטת חיפה)

אופה בשם אבראהים אל-אסמר סיפר כי יהודים נכנסו לביתו, היכו אותו במקלות וכיוונו אליו אקדח. הוא התחנן ביידיש: "לא הייתי בחוץ, לא עשיתי כלום". אליהו גולומב, אבי ההגנה, אישר כי אחד מחברי הקבוצה איבד שליטה והרג ערבי גיבן יחד עם ילדיו בפרדס. "היהודים עושים דברים איומים", כתב תלמיד בגימנסיה הרצליה.

ספר תולדות ההגנה מציין כי ישנו "גרעין של אמת" בהאשמות שלפיהן יהודים, ובכללם לפחות שוטר אחד, ירו באזרחים ערבים. התוקפים זוכו מחוסר ראיות, נכתב בספר, "אבל המעשים עצמם נעשו".

ספר תולדות ההגנה מציין כי ישנו "גרעין של אמת" בהאשמות שלפיהן יהודים, ובכללם לפחות שוטר אחד, ירו באזרחים ערבים. התוקפים זוכו מחוסר ראיות, נכתב בספר, "אבל המעשים עצמם נעשו"

הפרעות התפשטו ליישובים יהודיים אחרים – כפר סבא, רחובות, חדרה – וחוללו נזק רב אך ללא אבדות בנפש. ב-5 במאי קבוצה גדולה של בדואים, שעל פי דוח של ועדת החקירה לאירועים מנתה כמה אלפים, תקפה את פתח תקווה.

בהתקפה נהרגו ארבעה יהודים ונפצעו 12 נוספים, וחיל האוויר הבריטי נדרש להתערב. אדריכל יהודי שעבד עבור הבריטים ניצל את קשריו כדי להשאיל להגנה נשק מהנשקייה ביפו (התחבולה נחשפה רק בשנה שעברה).

עבר כמעט שבוע עד שהסדר שב על כנו. לפחות מאה בני אדם נהרגו, יהודים וערבים כמעט שווה בשווה, וכ-150 יהודים ו-75 ערבים נפצעו. ככל שניתן לקבוע, הקורבנות היהודים נהרגו כולם בידי ערבים. מקרב ההרוגים הערבים, הרוב נפגעו מירי או מהפצצות של הצבא והמשטרה הבריטיים. לא ידוע כמה מהם, אשמים או חפים מפשע, נהרגו בידי יהודים.

אמצעי הרגעה

באותו יום שבו שב הסדר על כנו, הנציב העליון סמואל מינה ועדת חקירה בראשותו של תומאס הייקראפט, שופט שהגיע זמן קצר קודם מהאי גרנדה לשמש כזקן השופטים בבית המשפט העליון בפלשתינה.

כנס קהיר במרץ 1921, בין הנוכחים: וינסטון צ'רצ'יל, הרברט סמואל ואדמונד אלנבי (צילום: Fremantle / Alamy)

ביום המחרת, סמואל מינה את חאג' אמין אל-חוסייני, קרוב משפחתו של ראש העיר לשעבר, למופתי של ירושלים. חוסייני הצעיר נמלט מהארץ שנה לפני על רקע האשמות בהסתה לפרעות נבי מוסא, אך סמואל חנן אותו בסופו של דבר כמחווה של רצון טוב.

כעת הוא היה בדרכו להפוך לאיש החזק ביותר בפלשתינה הערבית (בתוך כמה חודשים סמואל הקים מועצה מוסלמית עליונה, שגם בראשה עמד אמין), דבר שהיו לו השלכות עמוקות לאין שיעור מכפי שאיש בזמנו יכול היה לתפוס.

בהמשך ננקטו צעדי הרגעה נוספים. כדי לפייס את היהודים, נמסרו לכל קהילה יהודית כמה כלי נשק – קריצה בריטית לארגון ההגנה, שמבחינה רשמית היה בלתי חוקי. כדי לפייס את הערבים, סמואל השעה באופן זמני את ההגירה לפלשתינה, וכמה אוניות מעפילים נאלצו לחזור לאירופה כלעומת שבאו.

המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני ב-1929

בן-גוריון, שבזמן המהומות שהה בלונדון לצורך גיוס תרומות, נאלץ להמתין שלושה חודשים עד שהותר לו לשוב.

בנאום שנשא בירושלים חודש לאחר הפרעות, סמואל ניסה להרגיע את הרוחות. אבל היהודים הבינו עד מהרה שדבריו לא נועדו להשקיט את חרדותיהם, אלא את אלה של הערבים.

הנציב העליון הבטיח "לעולם לא אכפה מדיניות שלאנשים יש סיבה לחשוב שהיא מנוגדת לאינטרסים הדתיים, הפוליטיים והכלכליים שלהם", ושבכל מקרה "התנאים בפלשתינה אינם מאפשרים הגירה המונית".

הנציב העליון הבטיח "לעולם לא אכפה מדיניות שלאנשים יש סיבה לחשוב שהיא מנוגדת לאינטרסים הדתיים, הפוליטיים והכלכליים שלהם", ושבכל מקרה "התנאים בפלשתינה אינם מאפשרים הגירה המונית"

הבטחותיו לא הצליחו לשכך את חששותיהם של הערבים. "שפיכות הדמים שהתרחשה ביפו והעקרונות הבולשביקיים שהמהגרים היהודים מפיצים בפלשתינה אינם אלא התוצאה הטבעית של הצהרת בלפור", התריע העיתון הירושלמי בית אל-מקדס.

"בשעה מכרעת זו אנו קוראים שוב לממשלה לחזור בה מההצהרה הזאת ומהמדיניות הזאת, לפני שהמצב יחמיר והממשלה תמצא עצמה חסרת יכולת לכבות את אש המהומות".

"איננו יכולים לצפות בשקט במולדתנו עוברת לידיים אחרות. או אנחנו או הציונים!" אמרו חברי הוועד הפועל הערבי של פלשתינה. "אין מקום לשני גורמים הנאבקים זה בזה באותו שטח. חוקי הטבע דורשים שצד אחד יובס. אין מנוס מן העובדה שאחד מאיתנו חייב לנצח".

הלוויית הרוגי פרעות תרפ"ט בתל אביב, 1929 (צילום: הארכיון הציוני)

סיבות רבות לנקמה

ועדת הייקראפט עבדה במשך עשרה שבועות ושמעה כ-300 עדים. בסתיו של אותה שנה פרסמה את הדוח שלה. היא ייחסה את ההסתה לטבח לערבים, וגינתה את ה"פראות" ו"הברוטליות" שלהם. היהודים פעלו באכזריות לא פחותה, היא טענה, "אבל היו להם סיבות רבות לנקמה".

לאחר שהוקיעה את האלימות, הוועדה פירטה את הגורמים לה. הזעם הערבי, היא הסיקה, נבע מהחשש מפני עליונות יהודית דמוגרפית, כלכלית ופוליטית. ההנהגה הציונית, לדבריה, כשלה מלהשקיט את חששות הערבים – נהפוך הוא, היא רק הגבירה אותם – ומומלץ שבריטניה תכריז באופן ברור ופומבי על תוכניותיה לפלשתינה.

לאחר שהוקיעה את האלימות, הוועדה פירטה את הגורמים לה. הזעם הערבי, היא הסיקה, נבע מהחשש מפני עליונות יהודית דמוגרפית, כלכלית ופוליטית. ההנהגה הציונית, לדבריה, כשלה מלהשקיט את חששות הערבים

ההכרזה הזאת באה בדמות הספר הלבן ב-1922, שנודע כספר הלבן של צ'רצ'יל אם כי נכתב ברובו על ידי סמואל עצמו. הוא אישר את החזון של הצהרת בלפור לגבי הבית הלאומי היהודי בפלשתינה, אבל דחה כל רעיון של יצירת פלשתינה יהודית לגמרי, כזו שתהיה "יהודית כשם שאנגליה אנגלית".

"מטרה כזו אינה ניתנת להגשמה", נטען בו, "ואינה עומדת לנגד עיניה של בריטניה. ההכרזה קובעת כי העלייה לארץ צריכה להימשך, כל עוד ממדיה אינם חורגים מיכולתה הכלכלית לקלוט עולים חדשים.

הרברט סמואל, לורד בלפור ואדמונד אלנבי בירושלים, 1 באפריל 1925 (צילום: Archive Pics / Alamy)

הציונים זעמו, אבל צ'רצ'יל נותר נאמן לתוכנית שלהם כתמיד. כעבור חודש, בפרלמנט, הוא גער בצירים שהביעו התנגדות להצהרת בלפור. כן, הוא הודה, היו גילויי אלימות פה ושם, אבל אפילו מיליון ליש"ט בשנה לא יהיו מחיר גבוה מדי עבור "חסותה של בריטניה על הארץ ההיסטורית החשובה הזאת וקיום ההבטחה שנתנה בפני כל אומות העולם".

פיתוחה של פלשתינה הוא לטובת האימפריה הבריטית לא פחות מאשר לטובת הערבים, שב וטען. "נאמר לי שהערבים היו עושים זאת בעצמם. מי יאמין לזה? אם יישארו לנפשם, ערביי פלשתינה לא ינקטו גם עוד אלף שנים צעדים מועילים להשקיית וחשמול פלשתינה. הם היו מסתפקים במגורים, ערבות שוממות צרובות שמש ומניחים למי הירדן להמשיך לזרום ללא רסן וללא מעצור לים המלח".

"אם יישארו לנפשם, ערביי פלשתינה לא ינקטו גם עוד אלף שנים צעדים מועילים להשקיית וחשמול פלשתינה. הם היו מסתפקים במגורים, ערבות שוממות צרובות שמש ומניחים למי הירדן להמשיך לזרום ללא רסן וללא מעצור לים המלח"

זמן קצר לאחר מכן צ'רצ'יל אירח שוב את מנהיגי הערבים הפלסטינים בלונדון. הוא שב ודחה את דרישותיהם לממשל עצמי ולביטולו של הבית הלאומי.

"בכוונתה של ממשלת בריטניה ליישם את הצהרת בלפור. אמרתי לכם זאת שוב ושוב. אמרתי לכם זאת בירושלים. אמרתי לכם זאת אז בבית הנבחרים. אני אומר לכם זאת כעת. בכוונתנו להביא יהודים נוספים. אין בכוונתנו להניח לכם למנוע מנוספים לבוא", אמר.

היום שאחרי

מנהיגי הציונים המשיכו לטעון בפומבי כי הפרעות היו יוזמה של כמה פושעים בודדים, או של קומץ אפנדים שחששו כי שליטתם בפלחים הערבים מתערערת. ללא ספק, הם הבטיחו לבריטים, אין שום תנועה ערבית-פלשתינית לאומית מגובשת.

מסגד אל אקצא ב-1920 (צילום: אריק מטסון)

בן-גוריון הוא דוגמה להכחשה ששלטה באותו הזמן. לאורך שנות ה-20 המשיך להתעקש כי ההתנגדות הערבית היא תופעה בקנה מידה קטן, שניתן להתגבר עליה באמצעות השכלת ההמון הערבי באשר לאחוות מעמד הפועלים וליתרונותיה החומריים של הציונות.

מנהיג ציוני אחר בפלשתינה, יעקב טהון, חלק עליו. האשמת האפנדים בפרוץ הפרעות  מספקת כטקטיקה, הוא אמר, אבל "בינינו לבין עצמנו, אנחנו צריכים להבין שעלינו להביא בחשבון תנועה לאומית ערבית. אנחנו עצמנו – מעשינו שלנו – מאיצים את התפתחותה של התנועה הלאומית הערבית".

מתנגד נוסף היה עולה חדש מגרמניה, שטיפס במהרה בשורות התנועה הציונית, חיים ארלוזורוב, שכתב:

כשנגשים אל החקירה המדעית, החשובה ומושכת את הלב: "הקיימת בארץ תנועה לאומית ערבית ומה הן פעולותיה?" – אפשר באמת להגיע לידי תוצאות שליליות, ביחוד כשמודדים אותה באמת המידה של הלאומיות האירופית.

אם נשים לפני עינינו את התנאים הכלכליים והחברותיים שעל קרקעם גדלה הלאומיות האיטלקית או הפולנית או אפילו היהודית – נוכל בלי כל קושי להוכיח, שאף אחת מההנחות הקודמות האלה אינה במציאות מבחינת לאומיות ערבית בארץ ישראל. תנאי התוצרת אצל הרוב המכריע של תושבי הארץ הם או נומדיים לגמרי, או נמצאים במדרגה נמוכה ופרמיטיבית ביותר של עבודת האדמה; המסחר, שהוא מוגבל על פי רוב במקום או במחוז, לא התפתח עדיין, חרושת כמעט שלא נוצרה עדיין אפילו כדי מדרגה של התחלה.

ברם את השאלה הערבית בא"י צריך להעמיד כשאלה פוליטית, ומבחינה זו היא תובעת גם תשובה, ובכן: הישנו כוח פוליטי בארץ ששמו "תנועה ערבית"? – הוא אומר: ישנו כוח כזה. אל נעלים את עינינו מעובדה זו: ישנו בארץ המון עם המלוכד בכוח סיסמאות ערביות; ואחת היא אם נקרא אותו בשם תנועה לאומית או לא – אנו מחויבים לבר את מהותו ולקבוע את יחסנו אליו.

דייגים ערבים ביפו בשנות העשרים של המאה ה-20 (צילום: אמריקן קולוני)

הרגיעה היחסית לאחר פרעות תרפ"א אפשרה את התקדמותו של הבית הלאומי. בקיץ 1922 מועצת חבר הלאומים אישרה את טיוטת המנדט על פלשתינה, וכעבור שנה הוא נכנס לתוקפו.

כתב המנדט, שתאם את ציפיותיהם ואת מאמציהם של הציונים, חזר על קריאתה של הצהרת בלפור להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, יחד עם הגנה על זכויותיהם האזרחיות והדתיות – אבל במפורש לא הפוליטיות – של הערבים.

לורד בלפור עצמו ביקר בארץ ב-1925 לכבוד טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית, והיהודים ערכו לכבודו פיקניק גורמה בפתח תקווה, באותו שדה עצמו שנשפך בו דם ארבע שנים קודם.

אבל לקראת סוף העשור הרגיעה התבררה כאשליה. שנת 1929 הביאה עימה את מעשי הטבח בחברון ובצפת, שגימדו את כל מה שראתה הארץ ב-1921. באביב 1936 פרץ – שוב ביפו – המרד הערבי הגדול, האינתיפאדה הראשונה בפלשתינה, שנמשך לא ימים ספורים אלא שלוש שנים, והביא למותם של יותר מ-500 יהודים, כמה מאות בריטים וכמה אלפי ערבים.

לורד בלפור, בראש השולחן, עורך פיקניק במקום שבו ארעו פרעות תרפ"א (צילום: מכון ויצמן)

מלחמה לדורות

יהיה זה תרגיל היפותטי מעניין לנסות ולשער כיצד מנהיגים ציונים מלפני מאה שנים היו מגיבים אילו ידעו שב-2021, למרות כמה הסכמי שלום, המלחמה הערבית-יהודית עדיין מתחוללת.

עבור חלקם, דוגמת הרברט סמואל או נשיא האוניברסיטה העברית יהודה מאגנס, הרעיון של סכסוך אינסופי היה קשה מכדי להרהר בו, והיה מצדיק את מיתון השאיפות הציוניות – מעל הכול, לגבי קצב העלייה – למען השלום. בעיני אחרים הייתה זו מציאות מערערת אבל בלתי נמנעת, שיש להתייצב אל מולה ללא אשליות.

בן-גוריון עצמו שינה את עמדתו בסוגיה בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. נראה שבאמצע שנות ה-30 הוא כבר היה משוכנע ששאיפות היהודים והערבים לגבי פלשתינה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, וסבר כי שני העמים נידונו ל"מלחמה לחיים ולמוות" שאינה צפויה להסתיים בעתיד הקרוב.

זמן קצר לפני פרוץ המרד הערבי ב-1936, בן-גוריון אמר למאגנס כי ההבדל ביניהם הוא שמאגנס מוכן להקריב את העלייה ההמונית למען השלום, בעוד שעבורו, אף שהשלום יקר ללבו, צו הציונות עומד מעל הכול. לאינטלקטואל הערבי ג'ורג' אנטוניוס הוא אמר, "אם עלינו לבחור בין פוגרומים בגרמניה ובפולין או בפלשתינה, אנו מעדיפים את הפוגרומים כאן".

דוד בן גוריון מדווח מפלשתינה במפגש הציונים בליטואניה, 1933

בשיאו של המרד הערבי, עשר שנים לפני הולדתה של מדינת ישראל, בן-גוריון נשא בפני עמיתיו נאום, שבו התייחס לעתיד בתערובת של השלמה כמעט פטליסטית ונחישות.

"אל נשלה את עצמנו: אנו מתמודדים לא בפני טרור אלא בפני מלחמה. זוהי מלחמה לאומית שהכריזו עלינו הערבים. הטרור אינו אלא אחד מאמצעי המלחמה", הוא אמר. "עלינו להניח שהמלחמה נגדנו תחמיר. הערבים לא יתעייפו כל כך מהר. הם יתעייפו רק כשאנחנו נתעייף, כלומר כשאנחנו נתעייף משאיפותינו הציוניות.

"אל נשלה את עצמנו: אנו מתמודדים לא בפני טרור אלא בפני מלחמה. זוהי מלחמה לאומית שהכריזו עלינו הערבים. הטרור אינו אלא אחד מאמצעי המלחמה"

"להם קל יותר לעמוד במלחמה בלי התעייפות מאשר לנו. אני מפחד שאנו נהיה המתעייפים. אם במקום לגייס כל כוחותינו למען החזיק מעמד במלחמה זו אנו מתחילים לריב בינינו ובין עצמנו – הרי זה סימן של התעייפות".

"יש לנו אבדות ואבדות מרות", אמר להם בן-גוריון, "והן תמשכנה אולי מאות בשנים".

אורן קסלר הוא עיתונאי ופרשן, לשעבר סגן מנהל הקרן להגנה על דמוקרטיות בוושינגטון. ספרו הראשון, "אש לפנות שחר: ההתקוממות הפלסטינית הראשונה והמאבק על ארץ הקודש" ("Fire Before Dawn: The First Palestinian Revolt and the Struggle for the Holy Land") עומד לצאת לאור בהוצאת Rowman & Littlefield