כאשר חבר הלאומים העניק לבריטניה הגדולה את המנדט על פלשתינה הקטנה ב-1922, הוא דרש ממנה "ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהלתיים וכלכליים שיאפשרו את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי" ו"להגן על זכויות הדת של כל תושבי פלשתינה, ללא הבדלי גזע או דת".
הבכירים הבריטים ששלטו בפלשתינה המנדטורית היו צריכים להיות מנהלנים (אדמיניסטרטורים) קולוניאליים מנוסים ומיומנים, בעלי כישורים להתמודד עם הסכסוך המתפתח בין הציונים ללאומנים הערבים הפלסטינים.
חלקם, כמו פילדמרשל לורד פלומר, ששירת כנציב העליון בשנים 1928-1925, תקופה רגועה יחסית, זכו ליחס של כבוד מצד הערבים והיהודים כאחד. אחרים, לעומת זאת, זכו להצלחה פחותה.
סר ג'ון צ'נסלור משל בפלשתינה מדצמבר 1928 ועד ספטמבר 1931, תקופה של מתיחות עצומה סביב הכותל המערבי, שהחלה ביום כיפור שחל ב-24 בספטמבר 1928 והגיעה לשיאה בטבח בחברון ב-24 באוגוסט 1929. ממלא המקום של צ'נסלור היה המזכיר הראשי סר הארי צ'רלס לוק.
![הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור באתר הבנייה של בניין ימק"א בירושלים, 23 במרץ 1931 (צילום: רשות הציבור)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/06/John_Chancellor_British_High_Commissioner_1931.jpg "הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור באתר הבנייה של בניין ימק"א בירושלים, 23 במרץ 1931 (צילום: רשות הציבור)")
הן צ'נסלור והן לוק ניהלו יומנים מוקפדים, שבהם תיעדו את התרשמויותיהם ופרשנויותיהם בנוגע לסכסוך בין הלאומנים הערבים הפלסטינים לבין הציונים. היומנים מספקים חלון יוצא דופן, מזמן אמת, אל מחשבותיהם הפרטיות של שני הבכירים בנוגע לערבים, ליהודים ולסכסוך. היומנים גם חושפים את הלחץ האדיר שהם חוו במהלך ואחרי הפרעות האלימות בירושלים ובחברון ב-1929.
היומנים כוללים גם גילויים מפתיעים, כגון ניהול מבצע ריגול יהודי מוצלח נגד המנדט, וכן את הגילוי המזעזע שכמה מיהודי ירושלים ציירו צלבים על הקירות החיצוניים של בתיהם בתקווה להינצל מידי פורעים ערבים לאחר הטבח בחברון.
יום של תפילות ומתיחות
אירוע המפתח הראשון בתקופתם של צ'נסלור ולוק התרחש ביום כיפור של שנת 1928, כאשר המשטרה הבריטית הסירה בכוח מחיצה שהביאו היהודים לכותל המערבי כדי להפריד בין גברים לנשים במהלך התפילה. פלומר סיים את תפקידו בסוף יולי, וצ'נסלור הגיע רק בתחילת דצמבר, כך שלוק נותר האחראי כנציב העליון בפועל במהלך הימים הנוראים של ראש השנה ויום כיפור.
בערב יום כיפור 1928, המוסלמים – שככל הנראה שמעו על המחיצה מהשמש הספרדי של הכותל, שכעס על עמיתו האשכנזי משום שסירב לחלוק איתו תרומות מקבוצת יהודים מזרח-אירופאים שביקרו בארץ – התלוננו בפני אדוארד קית'-רוץ', סגן מושל מחוז ירושלים. קית'-רוץ' התרה ביהודים להסיר את המחיצה עד הבוקר. משסירבו, קית'-רוץ' הורה למשטרה הבריטית להסיר את המחיצה בכוח.
התקרית עוררה מחאה עולמית. יהודים מרחבי העולם גינו את ממשלת המנדט. זמן קצר לאחר מכן, הן ההנהלה הציונית והן המועצה המוסלמית העליונה הגישו קובלנה לוועדת המנדטים של חבר הלאומים.
הציונים טענו שבהסרת המחיצה ממשלת המנדט הפרה את זכות התפילה שלהם בכותל. המוסלמים טענו כי המחיצה היא הפרה של הסטטוס קוו, וכי היא מייצגת את שאיפותיהם של היהודים לגזול את השליטה על הכותל מידי הווקף המוסלמי.
למרות חומרתה של התקרית, הרשומה ביומנו של לוק מאותו היום משקפת נימה סרקסטית עם שמץ של מבוכה:
"מריבה בכותל המערבי, בעקבות הצבתה של מחיצה בידי השמש (שנודע כי שמו נוח גלדסטון), שהיה על המשטרה להסירה בכוח ביום כיפור בשל מחאות המוסלמים, מה שהוביל לעימותים. הרב נאחז במחיצה בעקשנות כה רבה, שהוא הורחק מהמקום יחד איתה. מהומה רבה בקרב היהודים. אפילו נשים יהודיות משוגעות מדברות על זה במוסד לחולי נפש".
בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה לאחר שהתקרית עוררה מהומה מתוקשרת, לוק הוסיף עוד משפט שנכתב בצבע אחר, מה שמעיד כי הוא כתב אותו בהמשך כדי לכסות על עצמו: "ק"ר (קית'-רוץ') אמר לי שהוא 'לא מוכן לשמוע על זה יותר!'".
בינתיים, לוק תיעד כבשגרה את מעשיו ביומיים שלאחר מכן ברשומה אחת מ-26-25 בספטמבר. לאחר שהזכיר בקצרה "פגישות עם נציגים יהודים לגבי התקרית בכותל המערבי, ניסוח הודעה פומבית, כתיבת שדר וכו'", לוק הפנה את תשומת לבו לעניינים אחרים: "טורניר טניס, אירועי ספורט וריקודים של המשטרה והרבה עבודה במשרד. תקופה עמוסה באופן כללי".
התקרית בכותל המערבי גרמה למתיחות גוברת בשנת 1928 ועד הקיץ של 1929. ב-15 באוגוסט 1929, קבוצה של חברי תנועת בית"ר קיימה תהלוכה אל רחבת הכותל, שם הם נשאו נאום קצר, הניפו את הדגל הכחול-לבן שבמרכזו מגן דוד ושרו את "התקווה", שהפכה מאוחר יותר להמנון הלאומי של מדינת ישראל.
הפגנת נגד של המוסלמים שהתקיימה ביום המחרת בעידודו של המופתי הגדול האנטישמי, אמין אל-חוסייני, הסתיימה באלימות, שנמשכה במהלך השבוע שלאחר מכן והגיעה לשיאה בטבח חברון ב-24 באוגוסט 1929.
לאחר שהזכיר בקצרה "פגישות עם נציגים יהודים לגבי התקרית בכותל המערבי", לוק הפנה את תשומת לבו לעניינים אחרים: "טורניר טניס, אירועי ספורט וריקודים של המשטרה והרבה עבודה במשרד"
במהלך יולי ואוגוסט 1929 צ'נסלור היה בחופשה באנגליה, ולוק שוב נותר אחראי על פלשתינה, כנציב העליון בפועל, במשך אותם ימים מכריעים (צ'נסלור שב לפלשתינה בעקבות טבח חברון, והגיע לירושלים ב-29 באוגוסט 1929).
לוק ביקר בחברון ב-1 בספטמבר. למחרת, הטיימס אוף לונדון דיווח על ביקורו של לוק, ותיאר בצורה גרפית את תוצאותיו המחרידות של הטבח שלוק היה עד להן. לוק הדביק את גזיר העיתון ביומן שלו כרשומה של 2 בספטמבר.
בפינה הימנית התחתונה של הדף של אותו תאריך הוא הוסיף הערה מצמררת בכתב יד, שבה תיאר את הפחד שאחז בקהילה היהודית בירושלים: "נוצרים רבים בירושלים (וגם כמה יהודים) ציירו צלבים גדולים על הקירות החיצוניים שלהם".
ההערה המזעזעת של לוק על הצלבים שצוירו על בתיהם של יהודים בירושלים, שלא פורסמה עד לאחרונה, מעידה בצורה פשוטה ומחרידה על הפחד שהציף את הקהילה היהודית בפלשתינה בעקבות התפרצות האלימות באוגוסט 1929.
צ'נסלור ביקר לבסוף בחברון חמישה שבועות לאחר מכן, ותיעד את הזעזוע שחש לנוכח הסצנות האלימות שעדיין היו טריות:
"זה עתה חזרתי מחברון, שם סיירתי בבתים שבהם נרצחו יהודים. אי אפשר לתאר את הזוועה במילים. באחד מהבתים שביקרתי בהם נרצחו בדם קר לא פחות מ-25 גברים ונשים יהודים… הרצפה הייתה מכוסה בדם יבש; דם הכתים את הקירות, דם הכתים את המצעים שנותרו על המיטות; רהיטים וחפצים מנותצים לחתיכות, בגדים ומיני אביזרים אישיים היו מוטלים על הרצפה בערמות. אני לא חושב שתועדו הרבה זוועות קשות יותר בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות".
השבועות שלאחר הטבח היו מתוחים במיוחד. היהודים והערבים האשימו זה את זה – ואת הרשויות הבריטיות – באלימות הקטלנית. האפשרות להתפרצויות נוספות שהייתה סיבה לדאגה מתמדת עבור צ'נסלור וממשלת המנדט. בתחילת אוקטובר, צ'נסלור התוודה ביומנו כי "בתנאים הנוכחיים אני לא מכיר אף אחד שיוכל למלא היטב את תפקיד הנציב העליון בפלשתינה מלבד אלוהים".
בכירים בריטים שחוקים
עם התמשכותן של ההאשמות וההאשמות הנגדיות של היהודים והערבים במהלך אוקטובר, צ'נסלור חש לחץ הולך וגובר. לפיכך הוא הביע הקלה עצומה – צבועה בבורות גמורה בנוגע לעומקם של הרגשות הדתיים בקרב היהודים והמוסלמים – שיום כיפור של 1929, שבאותה שנה חל ב-7 באוקטובר, עבר בשקט.
זאת הודות למאמציו של איש העסקים המוביל היהודי הפלשתינאי פנחס רוטנברג, ששכנע את היהודים שלא לתקוע בשופר בכותל המערבי כדי להימנע מלעורר את זעמם של המוסלמים:
"רוטנברג הלך לרבנים וגרם להם לארגן שאחרי התפילה בכותל, המאמינים ילכו לבית כנסת בשכונה ושם יתקעו בשופר לסיום הטקס, וכך נעשה.
"כמה ילדותי כל זה!"
ב-24 באוקטובר 1929, צ'נסלור המשיך לעבוד תחת מתח עצום, וחשף ברשומת היומן שלו מאותו היום את עצביו הרופפים ואת תחושת חוסר האונים שלו:
"אני כל כך עייף וסולד מהארץ הזאת ומכל מה שקשור בה, שאני רק רוצה לעזוב אותה מוקדם ככל שאוכל מבלי למעול בשליחותי".
הצהרה כזאת מצד הנציב העליון – הבריטי הבכיר ביותר בפלשתינה, שייצג את המלך ואת ממשלת בריטניה – אפילו ביומנו הפרטי, מעוררת תדהמה.
תדהמה רבה עוד יותר מעוררת התוודותו הפרטית של צ'נסלור על העוינות המוחלטת שלו כלפי הצהרת בלפור והיהודים במכתב לבנו כריסטופר מ-21 בפברואר 1930. צ'נסלור כבר החליט אז להתפטר. הוא כתב לבנו ושטח בפניו את הסיבות לכך, החל מהמשכורת הנמוכה ומהמחיר הגבוה של החיים בפלשתינה ועד לחוסר ההסכמה שלו עם מדיניות הממשלה הבריטית, שהוא מונה ליישמה:
"אני לא אוהב את המדיניות של הצהרת בלפור, וחושב שהיא לא הוגנת כלפי הערבים ומזיקה לאינטרסים של האימפריה הבריטית, ולכן אני לא אוהב להיות קשור אליה… גם אם ממשלת ה"מ (הוד מלכותו) תאמץ מדיניות שאני תומך בה, אני מרגיש שהיהודים כל כך אנטיפתיים כלפיי ושכל כך קשה להתמודד איתם, שאני אשמח לנתק את הקשר שלי עם פלשתינה מוקדם ככל שיתאפשר לי לעשות זאת בצורה הגונה".
צ'נסלור גם הביע עמדה מתנשאת כלפי הערבים הפלסטינים וכתב ביומנו ב-13 בינואר: "הם כמו ילדים וקשה מאוד לעזור להם".
תדהמה רבה עוד יותר מעוררת התוודותו הפרטית של צ'נסלור על העוינות המוחלטת שלו כלפי הצהרת בלפור והיהודים במכתב לבנו כריסטופר מ-21 בפברואר 1930. צ'נסלור כבר החליט אז להתפטר
בינתיים, במהלך דיוניה של ועדת שו, צ'נסלור דיווח בצורה בוטה ביומנו, ב-7 בנובמבר 1929, על המורל הנמוך בקרב עובדי המדינה הבריטים בממשלת פלשתינה:
"לוק אמר לי היום שכל עובדי המדינה הבריטים פגועים לנוכח מה שהם תופסים כיחס בלתי הוגן כלפיהם מצד משרד המושבות, כשעליהם להגן על עצמם בפני הוועדה והם חשופים לשטף גידופים בלתי פוסק מצד יהודים ועיתונים יהודיים בכל העולם, עד כדי כך שאם הם היו יכולים לעשות זאת, כל אחד מהם היה מתפטר ממשרתו בפלשתינה… כל הקצינים שלי בממשל ובמשטרה סובלים עכשיו מהמתח של שלושת החודשים האחרונים; ואני חושש שיהיו לנו בקרוב כמה התמוטטויות עצבים. הם חוו וחווים כאן תקופה מאוסה, כמו כולנו".
ימים ספורים בלבד לאחר מכן, ב-11 בנובמבר 1929, צ'נסלור דיווח ביומנו על תגלית מרעישה, כאשר נודע לו מהקונסול הכללי האמריקאי בירושלים שמרגלים יהודים עוקבים אחר התקשורת החשאית שלו עם שר המושבות:
"הקונסול הכללי האמריקאי בא להיפגש איתי ביום שישי כדי לספר לי בפרטיות שהיהודים ארגנו מערכת ריגול שלמה בירושלים, שאחת ממטרותיה העיקריות היא להשיג עותקים של כל המסמכים הרשמיים הסודיים.
"המערכת כל כך שלמה ששום דבר לא נותר סודי; וליהודים יש עותקים של כל המברקים המוצפנים שעברו בין מזכיר המדינה לביני.
"הוא אמר לי שמכר יהודי שלו הראה לו אוסף של כל המברקים, לטענתו, שעברו ביני לבין מזכיר המדינה בחודש האחרון. הוא שמר אצלו את אחד המברקים האלה, וממה שסיפר לי על התוכן שלו, שהוא ציטט מהזיכרון, אני די בטוח שהוא היה אותנטי.
"זהו מצב עניינים בלתי נסבל, ומוסיף לקשיים הרבים שצריך להתמודד איתם כאן, אבל אני לא יודע איך לעצור את זה. שירות המודיעין שלנו חלש מאוד…"
ב-11 בנובמבר 1929, צ'נסלור דיווח ביומנו על תגלית מרעישה, כאשר נודע לו מהקונסול הכללי האמריקאי בירושלים שמרגלים יהודים עוקבים אחר התקשורת החשאית שלו עם שר המושבות
לא ידוע אם צ'נסלור דיווח לממונה עליו בלונדון שהתקשורת החשאית ביניהם נחשפה. אף על פי שצ'נסלור רצה לעזוב את תפקידו כבר בפברואר 1930, הוא חיכה עוד 18 חודשים עד שעזב לבסוף את פלשתינה ב-2 בספטמבר 1931.
בינתיים, לוק מסר עדות סודית בפני ועדת שו, שנשלחה לפלשתינה כדי לנהל משפט ולקבוע מי אשם במהומות של אוגוסט 1929 ובטבח בחברון. חברי הוועדה שאלו את לוק על החלטתו להתיר למוסלמים לקיים הפגנת נגד ב-16 באוגוסט 1929 בכותל המערבי, וביקשו ממנו לשער מה היה קורה אילו השלטונות הבריטיים היו מנסים לאסור או לבלום את ההפגנה המוסלמית:
שאלה: "האם אתה יכול לחזות – אל תענה אם אתה מרגיש שזה לא יהיה נכון לעשות את זה – האם אתה יכול לחזות מה היה עשוי לקרות?"
תשובה: "הערבים… היו הורגים כל יהודי שהם היו יכולים לשים עליו את ידיהם… והממשל היה גמור".
שבעה חודשים לאחר מכן, ב-17 באוקטובר 1930, צ'נסלור תיעד ביומנו תקרית משונה, שבה נלחמו דוברי עברית נגד סרט בשפה היידית שהוקרן בקולנוע בתל אביב. צ'נסלור קישר באופן מוזר בין התקרית הזאת לבין הסכסוך הרחב יותר בין הציונים לערבים הפלסטינים:
"הייתה עוד המולה בתל אביב לפני כמה לילות, בגלל הצגתו של 'סרט מדבר' ביידיש. היהודים דוברי העברית 'דרשו' לאסור אותו, דרישה שכמובן לא היה אפשר להיענות לה. עקב כך דוברי העברית רכשו את רוב הכרטיסים, וכאשר דוברה יידיש הם הפגיזו את המסך בבקבוקי דיו, ביצים סרוחות ודברים דוחים אחרים, וגרמו להמולה שהמשטרה הייתה צריכה לדכא.
"אפשר לדמיין לאיזו יהירות קיצונית היהודים היו מגיעים אם הם היו מהווים את הרוב בארץ הזאת, ואילו חיים קשים הם היו עושים לערבים!"
היומנים של צ'נסלור ולוק מציעים דיווחים כנים להפתיע מכלי ראשון, של שני הבריטים בעלי התפקידים הבכירים ביותר בפלשתינה, על האירועים המכריעים של 1929-1928, התקופה שההיסטוריון הלל כהן מהאוניברסיטה העברית מכנה "שנת האפס" של הסכסוך הערבי-ישראלי.
צ'נסלור תיעד ביומנו תקרית משונה, שבה נלחמו דוברי עברית נגד סרט בשפה היידית שהוקרן בקולנוע בתל אביב. צ'נסלור קישר באופן מוזר בין התקרית הזאת לבין הסכסוך הרחב יותר בין הציונים לערבים הפלסטינים
היומנים מגלים בבהירות מדהימה את חוסר המחויבות של צ'נסלור למימוש דרישת המנדט הבריטי ליצור בפלשתינה את התנאים הפוליטיים, המנהלתיים והכלכליים הנחוצים להקמתו של בית לאומי לעם היהודי, דבר שמעלה שאלות רציניות בנוגע להתאמתו לתפקיד.
היומנים של צ'נסלור ולוק גם חושפים כיצד השניים נאבקו ליישב את ההתנגשות, שנראית בלתי ניתנת ליישוב, בין השאיפות הלאומיות המתחרות של היהודים והערבים. מבחינה זו, היומנים רלוונטיים במיוחד גם היום, היות שרבים מאותם נושאים שהסכסוך נסב עליהם ממשיכים להדהד כמעט מאה שנים לאחר מכן.
סטיבן א' ציפרשטיין הוא עמית בכיר במרכז לפיתוח המזרח התיכון באוניברסיטת קליפורניה ומחבר הספר "Law and the Arab-Israeli Conflict: The Trials of Palestine" ("החוק והסכסוך הערבי-ישראלי: משפטי פלשתינה", הוצאת רוטלדג', 2020). הוא גם משמש מרצה ליחסים בינלאומיים ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת קליפורניה ומרצה אורח למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו