חמאס סיים זה עתה 11 ימים כואבים של מלחמה שהסבה לו נזק עצום. רבים ציינו כי הוא הצליח להשתמש בהפגזת הפתע שלו על ערי ישראל ב-10 במאי כדי למצב את עצמו כמנהיג הבלתי מעורער של המאבק הפלסטיני במקום פת"ח הישן והחלש.
אולם ההישג הזה הושג ביום או ביומיים הראשונים ללחימה. כעבור עשרה ימים נוספים של הפגזה ישראלית בלתי פוסקת, ארגון הטרור מתמודד כעת עם הגרסה הצבאית של הנגאובר כואב.
במשך 11 ימים חמאס נאלץ לצפות בישראל משבשת באופן שיטתי את החידושים הטקטיים שלו והורסת תשתיות צבאיות בשווי של מאות מיליוני דולרים. הארגון בילה עשור בבניית יכולות לחימה חדשות שנועדו לאתגר את ישראל בחזיתות חדשות ובלתי צפויות. כולן הוכחו כבלתי אפקטיביות או כחסרות תועלת לחלוטין.
חמאס בילה עשור בבניית יכולות לחימה חדשות שנועדו לאתגר את ישראל בחזיתות חדשות ובלתי צפויות. כולן הוכחו כבלתי אפקטיביות או כחסרות תועלת לחלוטין
כוח קומנדו ימי מעולה, מצויד בצוללות מיניאטוריות, כשל מלהוציא אפילו מתקפה משמעותית אחת, וראה כיצד רוב התשתיות והציוד שלו מפוצצים מהאוויר. חוליות הנ"ט המהירות, שהוטל עליהן להשמיד כלי רכב צה"ליים בצורה פוטוגנית, זוהו והושמדו בימיה הראשונים של הלחימה במהירות כזו שחמאס הורה להן לסגת משדה הקרב.
כלי טיס בלתי מאוישים בעלי יכולת לפגוע בצורה מדויקת במטרות ישראליות יורטו ביעילות מייאשת. ורשת מנהרות ובונקרים, המכונה ה"מטרו", שאפשרה ללוחמי חמאס לנוע במהירות ברחבי שדה הקרב העירוני של עזה מבלי לחשוף את עצמם להתקפות אוויריות ישראליות, רק סיפקה בסופו של דבר לישראל מטרות צבאיות נקיות יותר.
ישראל הוכיחה כי היא חדרה עמוק אל תוך שורות חמאס. היא סימנה כמטרות רשימה ארוכה של מפקדים בדרגי ביניים, ואז פרסמה את הרשימה. השמות לא היו מוכרים לישראלים, וגרמו לכמה פרשנים צבאיים להרים גבה בספקנות. אבל מעטים בחמאס החמיצו את המסר: שורות חמאס מנוקבות על ידי נכסים מודיעיניים ישראליים. איש אינו בטוח.
ולבסוף, ישנו מניין ההרוגים. אם נניח לרגע בצד את הוויכוח לגבי המוסר של כל אחד מהצדדים, הרי שמסיבות טקטיות טהורות, צה"ל מעדיף מספר נמוך של אבדות בשני הצדדים: בצד הפלסטיני כדי לשמור על חלון פוליטי פתוח להמשך ההתקפות האוויריות, בצד הישראלי כדי להימנע מנרטיב שלפיו הוא נכשל במשימתו העיקרית, להגן על אזרחי ישראל.
חמאס, לעומת זאת, זקוק למספר אבדות גבוה יותר – שוב, אם להיצמד לשיקולים טקטיים בלבד – בצד הפלסטיני כדי להאיץ את הלחץ הבינלאומי לסגירת חלון ההתקפות הישראליות; ובצד הישראלי כדי להראות, על פי ההיגיון הקודר של עימותים כאלה, שהוא הצליח להסב מידה מסוימת של כאב לצד השני במלחמה שהוא פתח בה.
צה"ל יצא המנצח הברור מהתחרות הזאת. חמאס הצליח להביא למותם של 12 ישראלים, במחיר של אלפי בניינים ממוטטים בעזה ונזק כבד לתשתיות היקרות שלה. בתום אלפי תקיפות ישראליות, מניין ההרוגים הפלסטינים, הן מקרב הלוחמים והן מקרב האזרחים, עומד על 243 בני אדם, על פי חמאס.
החישובים האלה אינם מציעים כמובן נחמה למשפחותיהם של האזרחים שנהרגו בהתקפות הישראליות, אבל המספרים הפשוטים, הקרים, חושפים רמה של דיוק כירורגי שייתכן כי הוא חסר תקדים בתולדות הלוחמה המודרנית.
החישובים האלה אינם מציעים כמובן נחמה למשפחותיהם של האזרחים שנהרגו בהתקפות הישראליות, אבל המספרים הפשוטים, הקרים, חושפים רמה של דיוק כירורגי שייתכן כי הוא חסר תקדים בתולדות הלוחמה המודרנית
"איפה ישראל?"
כמובן, כל זה לא הפריע לחמאס להכריז ולחגוג "ניצחון" ביום שישי, כשהוא משתמש במונח כפי שעשה זאת לראשונה חזבאללה ב-2006, כאשר התייחס לעצם העובדה ששרד מאבק מזוין עם ישראל – ללא קשר לנזק שנגרם לו או להיעדרו של נזק לאויב – כאל "ניצחון".
אולם אמת המידה המשונה הזאת ל"ניצחון" אינה מגוחכת כל כך כפי שהיא נשמעת. היא נובעת מהחזון האסטרטגי של חמאס, שלא נפגם בעקבות הכישלונות הטקטיים של 11 הימים האחרונים.
לא צריך להתאמץ כל כך כדי לחשוף את החזון הזה. חמאס מדבר עליו כל הזמן.
ביום שני, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, העניק ריאיון לערוץ "רוסיה היום", שבו הבהיר על מה הייתה המלחמה על פי אמונתו של חמאס. המערכה הנוכחית, הוא אמר, "היא לא המלחמה הסופית" נגד ישראל. יהיו עוד.
"שלא כמו בווייטנאם ובמקומות אחרים, שבהם העניין הסתיים במשא ומתן, זאת רק אחת מבין [סדרה של] מלחמות, ועוד תבוא מלחמה כשננהל איתם משא ומתן על סיום הכיבוש שלהם ועל היציאה מפלסטין", אמר אבו מרזוק, שדבריו תורגמו לאנגלית באתר ממרי.
לא יהיו פשרות שיאפשרו לישראל להמשיך להתקיים או ליהודים להישאר בארץ, הוא הבטיח. "ישראל תגיע אל סופה כשם שהתחילה, ועמנו הפלסטיני ישוב אל הבתים שלו, שכן חוסר הצדק אינו יכול להימשך, והזכויות אינן יכולות אלא לשוב אל בעליהן".
הסוף הזה, הוא התעקש, איננו בגדר פנטזיה: "איננו חולמים. עד לא מזמן לעגו לטילים של חמאס וכינו אותם משחק ילדים. אני לא חושב שמישהו יכול להגיד את זה היום. עד לא מזמן כל מדינות העולם תמכו בממשלה הלבנה בדרום אפריקה. הדברים השתנו והתהפכו.
![סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, בראיון ל"רוסיה היום", 22 במאי 2021 (צילום: צילום מסך)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/05/abu-marzouk-640x400.jpg "סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, בראיון ל"רוסיה היום", 22 במאי 2021 (צילום: צילום מסך)")
"הייתה פעם ברית המועצות, ואיפה היא? הייתה חומת ברלין, ואיפה היא? ועכשיו ישנה ישראל, וסופה שאנשים ישאלו, איפה היא?"
"הייתה פעם ברית המועצות, ואיפה היא? הייתה חומת ברלין, ואיפה היא? ועכשיו ישנה ישראל, וסופה שאנשים ישאלו, איפה היא?"
הריאיון הזה הוא אחד מאינספור ביטויים לאמונה הבסיסית ביותר של חמאס ביחס לאויב שלו: יהודי ישראל הם ישות שלטונית בלתי לגיטימית שתפסה את השלטון באופן לא חוקי, השריד האחרון לקולוניאליזם האירופי, ולפיכך נועדה לכישלון כמו כל הפרויקטים הקולוניאליים מהמאה האחרונה.
על פי חמאס, ישראל איננה עם שמתחרה עם הפלסטינים על רצועת אדמה צרה מדי. כמו ברית המועצות, מזרח גרמניה או משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, היא שכבה דקה של מוסדות ורעיונות פוליטיים שתיאכל באורה החזק של ההתנגדות האיתנה.
עשויים להידרש, כמובן, קורבנות רבים וכואבים כדי להגיע לשם. אלג'יריה הצרפתית ארזה את הפקלאות רק אחרי שמונה שנים של מלחמה מרה ומאות אלפי הרוגים במהלך מלחמת העצמאות האלג'ירית. האמריקאים הונסו מווייטנאם רק אחרי 20 שנים של קרבות ומאות אלפי הרוגים.
אולם בסופו של דבר, בעוד כמה שנים של סבלנות וקורבנות כואבים, לצד סירוב עיקש ומכריע להתפשר, היהודים יעזבו.
על פי החזון של חמאס, הכאב שסבלו העזתים ב-11 הימים האחרונים הוא מחיר שראוי לשלם עבור היתרון הגדול שבדחיקתו הצידה של פת"ח הפשרן בגדה המערבית ואיחודה של פלסטין סביב אותו מאבק אנטי-קולוניאלי.
על פי החזון של חמאס, הכאב שסבלו העזתים ב-11 הימים האחרונים הוא מחיר שראוי לשלם עבור היתרון הגדול שבדחיקתו הצידה של פת"ח הפשרן בגדה המערבית ואיחודה של פלסטין סביב אותו מאבק אנטי-קולוניאלי
השאלה הגדולה
כשחמאס משתלט על התנועה הלאומית הפלסטינית, השאלה שמאפילה על כל האחרות, השאלה שבכוחה להכריע את עתידם של הפלסטינים, וכפועל יוצא מכך גם של ישראל, היא שאלה פשוטה: האם האסטרטגיה הגדולה של חמאס נכונה? האם היא תעבוד?
הפלסטינים מאמינים שיהודי ישראל נחושים לסלק אותם מהארץ. סקרים שנערכו בשנים האחרונות העלו כי לא זו בלבד שרוב הפלסטינים מאמינים שישראל מתכננת להרוס את מסגד אל אקצא, אבן הפינה של זהותם, אלא שכמחצית מהפלסטינים מאמינים שישראל תצליח לעשות זאת.
האמונה באשר לכוונותיה הזדוניות של ישראל בנוגע למסגד אל אקצא איננה תיאוריית קונספירציה גרידא; היא ביטוי לפגיעוּת, לתחושה של פלסטינים רבים כי הם אינם יכולים למנוע בעד ישראל להרוס את אל אקצא אם תבחר לעשות זאת.
רוב היהודים הישראלים, מצידם, משוכנעים כי האלימות הפלסטינית איננה בסופו של דבר מחאה על התנהגותם הרעה ומדיניותם הבלתי צודקת, אלא היא נטועה באידיאולוגיה שתיאר אבו מרזוק בצורה כה ברורה: אלימות בלתי פוסקת וחסרת רחמים עד שכל היהודים יימלטו מהארץ או ייהרגו.
הישראלים מאמינים בכך בחלקו מפני שרוב הפלגים הפלסטיניים אומרים זאת דרך קבע. אבל הם גם מאמינים בכך מפני שהם חוו זאת. העולם אולי שכח את האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000, ובה גלים של יותר ממאה פיגועי התאבדות שטפו ללא רחם את ערי ישראל, ריסקו את השמאל תומך-אוסלו ודחקו אותו לשוליים למשך דור ויותר. אבל הישראלים לא שכחו.
העולם אולי שכח את האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000, ובה גלים של יותר ממאה פיגועי התאבדות שטפו ללא רחם את ערי ישראל, ריסקו את השמאל תומך-אוסלו ודחקו אותו לשוליים למשך דור ויותר. אבל הישראלים לא שכחו
גל האלימות המזעזע והמתמשך הזה לא החל שלושה עשורים לאחר תהליך שלום כושל, אלא בשנת 2000, שמונה שנים בקושי לאחר תחילתו של מה שרוב המשקיפים החשיבו אז למהלך מדיני מוצלח.
![פלסטינים משליכים אבנים על כוחות צה"ל ברמאללה בעקבות עליית אריאל שרון להר הבית, ב-28 בספטמבר 2000 (צילום: AP Photo/Elizabeth Dalziel)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/09/AP_00092804229.jpg "פלסטינים משליכים אבנים על כוחות צה"ל ברמאללה בעקבות עליית אריאל שרון להר הבית, ב-28 בספטמבר 2000 (צילום: AP Photo/Elizabeth Dalziel)")
כוחותיה של ישראל יצאו מהערים הפלסטיניות החל מאמצע שנות ה-90, הרשות הפלסטינית הוקמה, ומנהיגים ישראלים, פלסטינים ואמריקאים נשאו ונתנו בקמפ דיוויד – כך נאמר אז לישראלים – על גבולות הקבע של פתרון שתי המדינות. באותה נקודת זמן פרצו לפתע מעשי אלימות ואכזריות שסחפו את החברה הערבית וניפצו את תקוותיו של הדור.
המטרה כאן היא לא לומר שהאינתיפאדה השנייה אינה ניתנת להסבר. קיימים הסברים רבים, דוגמת הטיעון שהשמיעו כמה פלסטינים במהלך השנים, ולפיו האלימות החלה כמרד עממי נגד עריצותו של יאסר ערפאת והוסטה על ידי שלטונו המבוהל והבלתי יציב למתקפה על ישראל. המטרה כאן היא לומר שהישראלים שחוו את גלי הטרור הללו לא ראו אותם כמתקפה על הכיבוש, אלא כמתקפה על ישראל שמנסה לסיים את הכיבוש.
יהודי ישראל לא חשים פגיעים כמו הפלסטינים; הם לא מאמינים שהצד השני עשוי להצליח. אבל האמונה שהפלסטינים מנסים לסלק אותם מובילה לאמונה שהאלימות הפלסטינית אינה מכוונת בסופו של דבר נגד מדיניותה של ישראל, אלא נגד עצם קיומה.
הטרור הפלסטיני, סבור הזרם המרכזי בישראל, איננו תגובתי ונטול מחשבה. הוא מתוכנן ומכוון מטרה, מעוגן באסטרטגיה שתיאר אבו מרזוק, אסטרטגיה המפרשת כל פשרה או הסכמה מצד ישראל כהוכחה לחולשה.
הטרור הפלסטיני, סבור הזרם המרכזי בישראל, איננו תגובתי ונטול מחשבה. הוא מתוכנן ומכוון מטרה, מעוגן באסטרטגיה שתיאר אבו מרזוק, אסטרטגיה המפרשת כל פשרה או הסכמה מצד ישראל כהוכחה לחולשה
"איך נגרש את היהודים?"
![יוסי בן חנן על שער מגזין "לייף" ביוני 1967](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/05/life-magazine-cover.jpg "יוסי בן חנן על שער מגזין "לייף" ביוני 1967")
באמצע שנות ה-90, סיימו שני קצינים בכירים בצה"ל את הקריירה הצבאית הארוכה והמפוארת שלהם:
מאיר דגן, שעמד בראש כל יחידה אפשרית – מסיירת קומנדו ועד אוגדה משוריינת, ומאוחר יותר שימש כראש המוסד;
ויוסי בן חנן, שזכה לעיטור על פועלו כמפקד כוח טנקים במלחמת יום כיפור, שימש בהמשך כקצין השריון הראשי וכראש מו"פ – אם כי הוא ידוע בעיקר בזכות תמונתו מגיל 22 על שער המגזין "לייף", שבה הוא עומד במימי תעלת סואץ, סמל לחיוניות הישראלית ולהצלחה הצבאית של ישראל.
באמצע שנות ה-90 שני יוצאי הצבא המאפירים האלה, ששוחררו זה עתה משירותם הצבאי, תכננו טיול משותף בווייטנאם. שניהם היו חסידים נלהבים של היסטוריה צבאית, ובכלל זאת הסכסוך בווייטנאם. הם הגישו בקשות לאשרה, והוסיפו בקשה מיוחדת לשלטונות הווייטנאמיים: להיפגש עם הגנרל וו נגוין גיאפ.
גיאפ היה אחד המוחות האסטרטגיים הגדולים של המאה ה-20, לשעבר מורה בבית ספר, שמילא תפקיד מרכזי בפיתוח החשיבה האסטרטגית והיכולות הארגוניות אשר הפכו כפריים פשוטים לכוח צבאי שהניס מעצמות עולמיות, מהכיבוש היפני ועד הצרפתים והאמריקאים, במהלך שלושה עשורים ארוכים של סכסוך, שהסתיים עם תום מלחמת וייטנאם ב-1975.
גיאפ היה גם מנהיג חסר רחמים ולעתים רודני, שרצח את מתנגדי התנועה הקומוניסטית בווייטנאם ופיקד על מלחמת גרילה שגבתה את חייהם של מאות אלפים מלוחמיו שלו למען המטרה. הוא לא היה גיבור בעיניהם של שני הישראלים, אבל עדיין היה דמות מרתקת בתולדות הלוחמה המודרנית.
באופן בלתי צפוי, הבקשה אושרה. גיאפ הסכים להיפגש איתם. כשהשניים הגיעו לווייטנאם, הם ישבו עם האיש שבמשך עשורים שימש כשר הביטחון של המדינה. זו הייתה פגישה ארוכה, כפי שסיפר בן חנן מאוחר יותר לערן לרמן, קצין מודיעין בכיר בצה"ל ובהמשך סגן למדיניות חוץ ועניינים בינלאומיים במועצה לביטחון לאומי. לרמן, כיום סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, סיפר לי את הסיפור הזה.
כשהאורחים הישראלים קמו ללכת, גיאפ העלה לפתע את הנושא הפלסטיני. "תקשיבו", הוא אמר, "הפלסטינים תמיד באים לכאן ואומרים לי, 'אתה גירשת את הצרפתים ואת האמריקאים. איך אנחנו נגרש את היהודים?"
סקרנותם של הקצינים התעוררה. "ומה אתה אומר להם?"
"אני אומר להם", השיב גיאפ, "שהצרפתים חזרו לצרפת, והאמריקאים לאמריקה. אבל ליהודים אין לאן ללכת. אתם לא תגרשו אותם".
המלחמה מחוץ והמלחמה מבית
אין זה מקרה שההבחנה הזו של גיאפ נותרה חיה כל כך בתודעתו של בן חנן, או של לרמן.
טמונה כאן טרגדיה עמוקה עבור המאבק הפלסטיני. גם כאשר הוא זוכה לתמיכה מעבר לים ברמה שלא נראתה מאז שנות ה-70, אותם תומכים, שרובם בורים באשר לשיח האסטרטגי בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית, התייצבו ב-11 הימים האחרונים מאחורי אותו צד עצמו שמוביל את המאבק הפלסטיני אל קיר אטום.
כל אחד מהצדדים בסכסוך הזה מאמין שהאחר עוסק במלחמת השמד. זה הופך את שני הצדדים לכמעט חסינים בפני לחץ חיצוני.
התנהגותם של הפלסטינים לא השתנתה כאשר ממשל טראמפ קיצץ בסיוע האמריקאי הנחוץ להם כל כך. האם התנהגותה של ישראל תשתנה אם מחוקקים אמריקאים פרוגרסיביים, כמו הסנאטור ברני סנדרס, יעצרו את מכירת הטילים לישראל?
אם התנאי של סנדרס למכירת הטילים הוא שישראל לא תתקוף את חמאס בעתיד, גם כאשר ארגון הטרור מפגיז את ערי ישראל, האם ישראל תסכים לשבת בשקט במלחמה הבאה, או שתמצא מקורות חלופיים לאספקת הטילים שלה?
חמאס חגג ביום שישי את יכולתו לגרום לאזרחי ישראל לרוץ אל המקלטים. אחרי הכול, עריץ קולוניאלי שורד באמצעות הקרנת הילה של כוח. חמאס מאמין שתפקידו לנקב, ללא הרף וללא רחם, את תחושת הביטחון הזאת.
אולם יהודי ישראל מסרבים להבין שהם ישות קולוניאלית מלאכותית שנידונה למפלה. הם מאמינים כי הם עם שאין לו לאן ללכת, ושניצב בפני אויב עקשן. כשם שלחץ ישראלי מאחד את הפלסטינים ומניע אותם לפעולה, כך גם לחץ פלסטיני מאחד את היהודים הישראלים ומניע אותם לפעולה.
תחושה של פגיעוּת וקורבנוּת בלתי צודקת יכולה להיות לנטל על מפעל קולוניאלי, אבל עבור אוכלוסייה בעת מלחמה, שמאמינה כי היא מגנה על הבית שלה, מדובר ביתרון אסטרטגי – מתנה שחמאס מעניק שוב ושוב למורל הישראלי.
תחושה של פגיעוּת וקורבנוּת בלתי צודקת יכולה להיות לנטל על מפעל קולוניאלי, אבל עבור אוכלוסייה בעת מלחמה, שמאמינה כי היא מגנה על הבית שלה, מדובר ביתרון אסטרטגי – מתנה שחמאס מעניק שוב ושוב למורל הישראלי
וזו כל הטרגדיה על רגל אחת. לפלסטינים יש שתי אסטרטגיות בסיסיות: אלימות חסרת פשרות בסגנון אנטי-קולוניאליסטי מצד אחד, ולחץ דיפלומטי וכלכלי בינלאומי על ישראל מצד שני.
לפלסטינים טרם נפל האסימון, וכמוהם לתומכיהם הזרים אשר להוטים להניף את דגלם, ששתי האסטרטגיות האלה מבטלות זו את זו, שחמאס מבהיר שוב ושוב לישראל את ההשלכות הקשות של הסכמתה לדרישות בינלאומיות.
ישות פלסטינית הנשלטת יותר ויותר על ידי חמאס נראית כמי שפניה אל מחילת הארנב של הרס עצמי למשך עוד כמה שנים טובות. כאשר שני הצדדים מתכוננים למלחמה הבאה שהבטיח אבו מרזוק, ההימור הבטוח, כמו תמיד, הוא על התחזיות הפסימיות. המצב עומד להיות הרבה יותר גרוע לפני שיתחיל להשתפר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו