נפתלי בנט קורא תיגר על הימין הפופוליסטי

הביביזם, הווריאנט הישראלי של הימין הפופוליסטי העולמי, שם לו למטרה לבצע דה-לגיטימציה שיטתית ומכוונת של השמאל ● הזעזוע הבלתי נתפס של נתניהו ותומכיו על כך ש"בנט הולך עם השמאל" הוא לא ציני ואינו רטוריקה פוליטית בעלמא ● ממשלה כמו זו שבנט עומד להקים עם לפיד - בה יש שותפות בין ימין ושמאל - היא הרס של מפעל חייו הפוליטי של נתניהו ● פרשנות

נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
יונתן זינדל/פלאש90
נפתלי בנט

החל מ-2015, דובר רבות על הגל הפופוליסטי-ימני השוטף את הדמוקרטיות המערביות, אבל האמת היא שהשפעתו לא הייתה זהה בכל המדינות. בעוד שבבריטניה הימין הפופוליסטי הצליח להעביר את הברקזיט ובארה"ב להשתלט על המפלגה הרפובליקאית, בצרפת, למשל, עליית הימין הפופוליסטי נבלמה. לפחות בינתיים.

ההבדל העיקרי בין המדינות בהן נחל הימין הפופוליסטי הצלחה לבין אלה בהן נבלם הוא תגובתו של הימין המתון. בבריטניה, ראש הממשלה לשעבר דיוויד קאמרון נכנע לאיום מצד UKIP כאשר ערך את משאל העם ביחס לברקזיט. גם בשנים שלאחר מכן חלק משמעותי ממשבר הברקזיט נבע מכך שראשת הממשלה שבאה אחריו, תריזה מיי, לא הייתה מוכנה לוותר על תמיכת האגף הימני ביותר במפלגתה.

בארה"ב, לאחר שדונלד טראמפ ניצח בפריימריז, התגייסה כל המפלגה הרפובליקאית להצלחתו, ומאז שליטתו במפלגה רק הלכה וגברה. גם לאחר שהפסיד בבחירות לנשיאות בנובמבר אשתקד ואיבד את הכוח הנשיאותי, המפלגה הרפובליקאית ומנהיגותה מתעקשת להיענות לגחמותיו.

בשבועות האחרונים קווין  מקארת'י, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בבית הנבחרים, השקיע מאמץ רב בהדחת ליז צ'ייני מעמדתה כמס' 3 בהנהגת הסיעה הרפובליקאית. צ'ייני היא ביתו של סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני ורפובליקאית נאמנה; חטאה היחיד היה שקראה למפלגה הרפובליקאית להתנער מטראמפ לאחר הפסדו.

בסנאט התוצאה אף אבסורדית יותר, כאשר הסנטורים הרפובליקאים הכשילו הקמת ועדת חקירה דו-מפלגתית לחקירת אירועי הפריצה לקפיטול ב-6 בינואר – אירועים שהעמידו, כזכור, את הסנאטורים עצמם בסכנת חיים.

ההתפרעויות בגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה, 6 בינואר 2021 (צילום: Lev Radin/Pacific Press)
ההתפרעויות בגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה, 6 בינואר 2021 (צילום: Lev Radin/Pacific Press)

אלא שריצוי של הפופוליזם הימני אינו מחויב המציאות. בבחירות 2017 בצרפת, כשעלו לסיבוב השני מרין לה-פן מהחזית הלאומית ועמנואל מקרון הסוציאליסט לשעבר, עמדה כל מפלגת הימין המתון, הרפובליקאים, מאחורי מקרון – שר לשעבר בממשלת פרנסואה הולנד הסוציאליסט – ותרמה משמעותית לניצחונו המכריע על לה פן.

בגרמניה, למרות שמזה כמעט עשור מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) הניאו-נאצית זוכה לתמיכה לא מבוטלת – בכמה ממדינות מזרח גרמניה עם למעלה מ-20% – כל שאר המפלגות הקפידו כמעט תמיד לא להיכנס עימה לשותפות קואליציונית.

בגרמניה, למרות שמזה כמעט עשור מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) הניאו-נאצית זוכה לתמיכה לא מבוטלת, כל שאר המפלגות הקפידו כמעט תמיד לא להיכנס עימה לשותפות קואליציונית

ברחבי מדינות גרמניה ישנן קואליציות המרכיבות כמעט את כל האפשרויות הקומבינטוריות של צירוף חמש המפלגות האחרות – האיחוד הנוצרי-דמוקרטי (CDU), הליברלים, הסוציאליסטים, הירוקים ומפלגת השמאל – אך כולן ללא ה-AfD.

ולבסוף באיטליה, הממשלה נשענת על קואליציה של כל המפלגות – מ"פורצה איטליה" של סילביו ברלוסקוני מימין ועד מפלגת החירות והשוויון הסוציאליסטית משמאל, רק כדי לבלום את עלייתו של מפלגת הליגה הניאו-פשיסטית של מתאו סלביני.

בראשות ממשלה זו עומד, אגב, מריו דראגי, שלו אישית אין תמיכה פרלמנטרית כלל (אפילו לא שישה מנדטים). כל דמיון בין מצב זה למדינה ים תיכונית אחרת על אחריות הקורא בלבד.

מתאו סלביני, ראש הימין הפופוליסטי באיטליה (צילום: AP Photo/Andrew Medichini)
מתאו סלביני, ראש הימין הפופוליסטי באיטליה (צילום: AP Photo/Andrew Medichini)

הפלת האליטה

לפני שנחזור לאותה דמוקרטיה ים תיכונית, ראוי להתעכב על מה בעצם מאחד את כל אותן תנועות "ימין פופוליסטי". המונח נזיל, אבל אפשר לזהות כמה מרכיבים בסיסיים בו.

ראשית, הוא מבוסס על תפיסה נייטיביסטית: שהמדינה שייכת רק לקבוצת הרוב ההומוגנית, האתנית או הגזעית. גרמניה, צרפת, בריטניה או ארה"ב שייכות רק לגרמנים/צרפתים/בריטים/אמריקאים "אמיתיים". בהתאם, הוא עוין לערכים ליברליים של שוויון בין בני אדם, ומאמין בבסיס בדירוג בין קבוצות אוכלוסייה, לפחות באשר לחברות בקהילה הפוליטית.

שנית, הוא מבוסס על הנגדה בין העם לאליטות ולמוסדות הייצוגיים של הדמוקרטיה הליברלית: הפופוליזם טוען להיות דובר העם האמיתי בעוד שהאליטות מייצגות אינטרסים אוניברסליים זרים ומנותקים מהעם; וכל ניסיון לקיים איזונים ובלמים הוא פעולה נגד רצון העם.

הפופוליזם טוען להיות דובר העם האמיתי בעוד שהאליטות מייצגות אינטרסים זרים ומנותקים מהעם; וכל ניסיון לקיים איזונים ובלמים הוא פעולה נגד רצון העם

על אף מרכזיותו של הנייטיביזם, הוא ממש לא ייחודי לפופוליזם הימני של ימנו. תפיסות גזעניות רווחו במדינות המערב לאורך ההיסטוריה – למעשה, הפופוליזם נשען על הווריאנט הייחודי לכל מדינה מההיסטוריה שלה: ארה"ב ביחס לשחורים, גרמניה וצרפת ביחס למהגרים.

ולא מדובר רק על היסטוריה רחוקה: זרם עומק נייטיביסטי היה רווח מתחת לפני השטח במדינות המערב גם בכל העשורים האחרונים. גרמניה, למשל, לא אפשרה עד שנת 2000 לאף מהגר להתאזרח בה בטענה מופרכת שהיא "אינה מדינת הגירה", על אף המוני המהגרים בני דור שני ואף שלישי בתחומה. זרם העומק הגזעני עמד ברקע של הרבה מצעדי פירוק מדינת הרווחה של רייגן, ועוד.

מהגרים מטורקיה בגרמניה, 2013 (צילום: AP Photo/Martin Meissner)
מהגרים מטורקיה בגרמניה, 2013 (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

הפופוליזם מתייחד בשילוב בין נייטיביזם לבין עוינות למוסדות דמוקרטיים ולאליטות. השילוב בין השניים מביא לכך שהפרויקט העיקרי של הפופוליזם הוא דה-לגיטימציה שיטתית של יריביו, בעיקר מהאליטות, כלא שייכים לעם האמיתי.

הליברלים בחוף המזרחי והמערבי אינם אמריקאיים אמיתיים; לאוניברסליטים בלונדון אכפת יותר מאירופה מאשר מבריטניה; וכו'. ממילא לפי הפופוליסטים היה ראוי לא רק להחליף את האליטות בשלטון אלא לדחוק אותם אחת ולתמיד מכל השתתפות בזירה הפוליטית.

ישנם גם וריאנטים של פופוליזם שמתרכזים סביב המנהיג – הבולט בהם כיום הוא הטראמפיזם – שמגיעים עד לכדי ניהיליזם מוחלט. המדיניות הנכונה היא מה שקובע המנהיג: בבחירות 2012 מיט רומני לעג לברק אובמה שהוא לא קשוח מספיק כלפי רוסיה וזכה לתשואות הבוחרים הרפובליקאים, אבל מרגע שדונלד טראמפ הכריז שהרוסים דווקא בסדר, האלקטורט הרפובליקאי שינה לחלוטין את יחסו לרוסיה.

בבחירות 2012, רומני לעג לאובמה שהוא לא קשוח מספיק כלפי רוסיה וזכה לתשואות הרפובליקאים, אבל מרגע שטראמפ הכריז שהרוסים דווקא בסדר, האלקטורט הרפובליקאי שינה לחלוטין את יחסו לרוסיה

במקרי קיצון גם העם מוגדר לפי מי שתומך במנהיג: טראמפ עלה ב-2015 בראש ובראשונה על בסיס מדיניות אנטי-היספאנית. ב-2020, מסיבות אלקטורליות גרידא, שינה כיוון והעלים את הרטוריקה האנטי-היספאנית לחלוטין, והאלקטורט הרפובליקאי קיבל זאת ללא בעיה, כל עוד טראמפ הוא זה שנתן הכשר.

ההתנהלות הזו לא שכיחה באירופה, אבל בהחלט רלוונטית ביותר ביחס לישראל.

הפגנות נגד דונלד טראמפ והמדיניות האנטי-היספאנית שלו, נובמבר 2016 (צילום: AP Photo/Reed Saxon)
הפגנות נגד דונלד טראמפ והמדיניות האנטי-היספאנית שלו, נובמבר 2016 (צילום: AP Photo/Reed Saxon)

פרויקט חייו

למעשה, תפיסות נייטיביסטיות קיימות בישראל לא רק בקרב הימין הקיצוני או אפילו המתון, אלא כמעט בקונצנזוס הלאומי. התפיסה שישראל צריכה להיות מדינת כל-אזרחיה נחשבת כקללה ומוגבלת לשוליים הכי שמאליים של המפה הפוליטית. עם זאת, ביחס לאדן השני של הפופוליזם הימני, ניתן לראות הבדל משמעותי בין התרבות הפוליטית של ישראל עד עידן נתניהו ולאחריו.

הפרויקט הפוליטי הגדול של נתניהו, פרויקט חייו ממש, איננו ביחס ליהודה ושומרון או עזה. שם הוא מעוניין לשמר את הסטטוס קוו, המבוסס על הסכמי אוסלו ועל ההתנתקות. הוא לא יזם כל שינוי במצב ועיקר מאמציו לחזור לסטטוס קוו, ובכך הוא שותף לרבים במערכת הפוליטית היום. זה גם לא המאבק באיראן, נושא שזוכה לקונצנזוס מוחלט בישראל ושותפים לו רבים במערכת הפוליטית והביטחונית.

לא, פרויקט חייו של נתניהו הוא הדה-לגיטימציה של השמאל.

הפרויקט הפוליטי הגדול של נתניהו, פרויקט חייו ממש, איננו ביחס ליהודה ושומרון או עזה. זה גם לא המאבק באיראן. לא, פרויקט חייו של נתניהו הוא הדה-לגיטימציה של השמאל

יחסי ימין ושמאל אף פעם לא היו סוגים בשושנים בישראל, ומערכות הבחירות של שנות ה-80 הרוויות באלימות זכורות לרע. אבל נתניהו חידש חידוש גדול: את התפיסה שהשמאל אינו בן-פלוגתא לגיטימי אלא נטע זר ומסוכן לישראל. עוד מ"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ב-1997, נתניהו שכלל לכדי אומנות את הפיכת המילה שמאל לקללה, ואת השותפות עמו לחטא בל יכופר.

כמובן, נתניהו עצמו הכניס את מפלגת העבודה לממשלתו ב-2009 ואת יש עתיד והתנועה ב-2013, אבל זה היה לגיטימי לדידו מכיוון שזה נעשה לצרכיו שלו והוא נתן הכשר; אבל הכשר כזה רק נתניהו יכול לתת ורק לצרכיו הוא.

בנוסף, מאז נצחונו המפתיע יחסית ב-2015, הביביזם נשאב לווריאנט הסמכותני (authoritarian). לא היה עוד ראש ממשלה בישראל – אפילו לא דוד בן גוריון – שהתפתחו סביבו כאלה גינונים של פולחן אישיות, ושהוא עצמו, וכל סביבתו, משוכנעים שיש לו זכות טבעית ומולדת להחזיק בשלטון לנצח.

וכאן אנחנו מגיעים לגורמי הימין הנוספים – אביגדור ליברמן, גדעון סער ולאחרונה נפתלי בנט. עד 2019, גורמים אלה היו עמוק במחנה בוריס ג'ונסון וקווין מקארת'י – ימין התומך בפופוליזם גם אם לא שותף לו ישירות. לא הייתה להם שום בעיה עם הביביזם ועם הדה-לגיטימציה של השמאל.

השנוי הגדול בשנתיים-שלוש האחרונות הוא לא בתחומי מדיניות – שלושת הפוליטקאים האלה לא שינו את עמדותיהם וכנראה שהמדיניות שיקדמו ביו"ש לא תהיה מאוד שונה מזו של הממשלות הקודמות. אבל בזירה הפנים-ישראלית, הם עשו את הנורא מכל מבחינת הביביזם: היו מוכנים לשתף פעולה עם השמאל כדי להחליף את נתניהו.

הזעזוע הבלתי נתפס של נתניהו עצמו ושל תומכיו על כך ש"בנט הולך עם השמאל" הוא לא ציני. הוא לא רטוריקה פוליטית בעלמא. ממשלה כמו זו שבנט עומד להקים עם לפיד – בה יש שותפות בין מרכז, ימין ושמאל – וחמור מכך, המשך זריחת השמש בבוקר שלאחר הקמת ממשלה כזו  – היא הרס של מפעל חייו הפוליטי של נתניהו.

מפגינים מחזיקים בשלטים "שמאלנים בוגדים" בהפגנה מתחת לביתה של איילת שקד, 30 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)
מפגינים מחזיקים בשלטים "שמאלנים בוגדים" בהפגנה מתחת לביתה של איילת שקד, 30 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

לא צריך להפריז בהערכת בנט ומהלכיו; אל דחיית הביביזם הגיע באמת רק בלית ברירה. אבל ניכר כי בנט הפסיק לקבל את טענות הביביזם, והוא כעת מציע שינוי משמעותי לימין הלא-ביביסטי, אשר תוקף ישירות את הביביזם בליבו.

בנאומו שלשום (ראשון) בערב, הכריז בנט שהחלפת שלטון איננה אסון לאומי, אלא אירוע מתבקש בדמוקרטיה. ששמאל הוא לא קסטת האסורים במגע אלא יריב פוליטי לגיטימי. לא צריך גם להמעיט בהערכת השינוי הזה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
הנסיקה של ביבי בפוליטיקה בעשור האחרון הטריקים והשטיקים ובנייתה של כת הביביזם עוד תשונן לתלמד בדורנו ובדורות הבאים. העולם כולו והישראלים בפרט ראו איך אט אט נרקמת לה כת מעריצים סביב אדם א... המשך קריאה

הנסיקה של ביבי בפוליטיקה בעשור האחרון הטריקים והשטיקים ובנייתה של כת הביביזם עוד תשונן לתלמד בדורנו ובדורות הבאים.
העולם כולו והישראלים בפרט ראו איך אט אט נרקמת לה כת מעריצים סביב אדם אחד, בן אנוש בזכות כל הכישורים המוכרים כמו רטוריקה קסם אישי כריזמה כושר שיכנוע ועוד. בניגוד למקרים מוכרים בעבר הפעם קרה משהו מאוד חדיש ומעניין.
כאשר מתוך הכת פנימה ישנם מנהיגים עם חושים חדים החשים בסיכון מאיים שיכול להתפתח לאסון או חורבן לחברה ולעם אין טעם להתנגד בפומבי ולהתקומם כנגד מנהיג הכת ולנסות להדיחו, הסיכויים לכך שואפים לאפס ומסכנים את המתקוממים עצמם. אלא לאמץ הליכה איטית ותמימה של צב להשתרך מאחור ובעיתוי המתאים לסור הצידה מהשיירה ולבנות קבוצה חדשה ועצמאית. ככל שיותק קבוצות יינטשו הכת תחלש ותאבד מכוחה ותפסיק להוות איום ממשי.
כך נהג גדעון סער כך נאלצו לנהוג נפתלי בנט וליברמן.
מנהיגים שואפים תמיד להגיע לראש הפירמידה אבל שוכחים שיכולים למצוא עצמם נקברים בתחתיתה.

יעקב צרפתי

ניתוח מאוד יפה של עליית הימין הפופוליסטי ובלימתו על ידי זה המתון. כמה הערות בענין. פה, המתון לכאורה הוא הליכוד ובנט היה נחשב עד לאחרונה הקיצוני וכך התייחסו אליו. מציינת הקוראת מעיין שבנ... המשך קריאה

ניתוח מאוד יפה של עליית הימין הפופוליסטי ובלימתו על ידי זה המתון. כמה הערות בענין.
פה, המתון לכאורה הוא הליכוד ובנט היה נחשב עד לאחרונה הקיצוני וכך התייחסו אליו. מציינת הקוראת מעיין שבנט תמיד ראה במרכז ובשמאל שותף אך לא התבטא כך מספיק מפורשות בקמפיינים שלו ואף להפך.
בעידודו של נתניהו שאין אקטיבי ממנו, הוכשר הימין הקיצוני הפופוליסטי, זה של כהנא וזה של אבי מעוז רק כדי לסמן את בנט כימין רך ולדחוק אותו לשלול ברית עם השמאל, מה שאכן עשה הלוך והצהר ועל כך משלם מחיר היום כמפר הבטחות.
את נתניהו עצמו, כמו שמדגים הכותב, לא מעניין ימין, שמאל, פופוליזם או אליטות. נתניהו הוא הציניות בלבוש אדם. ברצותו, זה הזמן להתאחד וברצותו השמאל חולה כולו בצרעת מדבקת. הימין הפופוליסטי היא אם כך עוד כלי במאגר חסר גבולות של כלים לשמר את השלטון ולהשביע את תאבון האגו ההולך וגדל. נצחונו של נתניהו היה מביא, לדעתי, לסיום הציונות ולהתחלה של מלוכנות יהודית במלכות שלו כמובן, ולא היה רחוק היום.
תרומתם של ליברמן, סער ובנט היא בלתי נתפסת לעצם קיומה של מדינת ישראל הציונית. תרומה חשובה שאין בלעדיה עשו גם מפלגות המרכז והשמאל, כולל גנץ שהביא כמעט להאצתה של המלכת נתניהו וזכה לתקן את טעותו הקשה והילדותית.

אתה מתאר שינוי שחל לאחרונה בתפיסתו של בנט ואתה טועה טעות משמעותית מי שעקב אחר בנט לאורך השנים יודע שהוא תמיד החזיק בעמדות של השמאל אינו אוייב, השמאל הוא אח ויש מחלוקות אבל בתוך המשפחה.... המשך קריאה

אתה מתאר שינוי שחל לאחרונה בתפיסתו של בנט
ואתה טועה טעות משמעותית
מי שעקב אחר בנט לאורך השנים יודע
שהוא תמיד החזיק בעמדות של השמאל אינו אוייב, השמאל הוא אח ויש מחלוקות אבל בתוך המשפחה. הוא תמיד התנער מהימין הקיצוני שחותר תחת גופי הביטחון וסירב לשבת באותה מפלגה עם ממשיכי דרכו של כהנא.
בנט הוא אידאולוג ימני וערכיו לא השתנו לא אז ולא היום, ארץ ישראל השלמה, שמרנות משפטית, חיזוק המסורת היהודית ללא כפייה, אהבת הארץ, לא למדינה פלסטינית וכו דומה מאוד לסמוטריץ בחלק גדול מהעמדות.
ההבדל בינו לבין אחרים זה שהוא לא שונא, הוא רואה באחדות העם ערך ובשמאל אחים, אחים שטועים בדרך אבל שאוהבים את המדינה לא פחות ממנו.
הוא ניסה להחליף את הימין המסית והפופוליסטי בימין מאחד דרך קירוב לבבות והכשרת הדבר בקרב מצביעי הימין.
אבל כל עוד ביבי בשטח מסית מפלג וחסר עכבות מוסריים, תופס לו את המשבצת, זה לא התרומם.
ועכשיו בחסות משבר פוליטי חסר תקדים קיטוב גדול בעם וההבנה שנתניהו פועל בצורה חסרת עכבות ולא שם את טובת ישראל מעל הכל בנט החליט לכונן ממשלת אחדות.

אנו החובבנים לא מבינים בנבכי הפוליטיקה, אין לנו את המידע והיכולות של המקצוענים, ובכל זאת: לתחושת הבטן שלי, ישראל עולה כיתה מחורבן כמעט טוטאלי. אולי מכאן יבואו שינויים לטובת חברה בריאה י... המשך קריאה

אנו החובבנים לא מבינים בנבכי הפוליטיקה, אין לנו את המידע והיכולות של המקצוענים, ובכל זאת: לתחושת הבטן שלי, ישראל עולה כיתה מחורבן כמעט טוטאלי. אולי מכאן יבואו שינויים לטובת חברה בריאה יותר בסדר החשיבויות החדש וגם אולי נופתע מהתקדמות ביחסים עם הפלסטינים. אתפלל על כך במדיטציית הבוקר התפילתית שלי. כעת, אשלוק ערק

עוד 1,317 מילים ו-4 תגובות
סגירה