החל מ-2015, דובר רבות על הגל הפופוליסטי-ימני השוטף את הדמוקרטיות המערביות, אבל האמת היא שהשפעתו לא הייתה זהה בכל המדינות. בעוד שבבריטניה הימין הפופוליסטי הצליח להעביר את הברקזיט ובארה"ב להשתלט על המפלגה הרפובליקאית, בצרפת, למשל, עליית הימין הפופוליסטי נבלמה. לפחות בינתיים.

ההבדל העיקרי בין המדינות בהן נחל הימין הפופוליסטי הצלחה לבין אלה בהן נבלם הוא תגובתו של הימין המתון. בבריטניה, ראש הממשלה לשעבר דיוויד קאמרון נכנע לאיום מצד UKIP כאשר ערך את משאל העם ביחס לברקזיט. גם בשנים שלאחר מכן חלק משמעותי ממשבר הברקזיט נבע מכך שראשת הממשלה שבאה אחריו, תריזה מיי, לא הייתה מוכנה לוותר על תמיכת האגף הימני ביותר במפלגתה.

בארה"ב, לאחר שדונלד טראמפ ניצח בפריימריז, התגייסה כל המפלגה הרפובליקאית להצלחתו, ומאז שליטתו במפלגה רק הלכה וגברה. גם לאחר שהפסיד בבחירות לנשיאות בנובמבר אשתקד ואיבד את הכוח הנשיאותי, המפלגה הרפובליקאית ומנהיגותה מתעקשת להיענות לגחמותיו.

בשבועות האחרונים קווין  מקארת'י, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בבית הנבחרים, השקיע מאמץ רב בהדחת ליז צ'ייני מעמדתה כמס' 3 בהנהגת הסיעה הרפובליקאית. צ'ייני היא ביתו של סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני ורפובליקאית נאמנה; חטאה היחיד היה שקראה למפלגה הרפובליקאית להתנער מטראמפ לאחר הפסדו.

בסנאט התוצאה אף אבסורדית יותר, כאשר הסנטורים הרפובליקאים הכשילו הקמת ועדת חקירה דו-מפלגתית לחקירת אירועי הפריצה לקפיטול ב-6 בינואר – אירועים שהעמידו, כזכור, את הסנאטורים עצמם בסכנת חיים.

ההתפרעויות בגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה, 6 בינואר 2021 (צילום: Lev Radin/Pacific Press)

אלא שריצוי של הפופוליזם הימני אינו מחויב המציאות. בבחירות 2017 בצרפת, כשעלו לסיבוב השני מרין לה-פן מהחזית הלאומית ועמנואל מקרון הסוציאליסט לשעבר, עמדה כל מפלגת הימין המתון, הרפובליקאים, מאחורי מקרון – שר לשעבר בממשלת פרנסואה הולנד הסוציאליסט – ותרמה משמעותית לניצחונו המכריע על לה פן.

בגרמניה, למרות שמזה כמעט עשור מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) הניאו-נאצית זוכה לתמיכה לא מבוטלת – בכמה ממדינות מזרח גרמניה עם למעלה מ-20% – כל שאר המפלגות הקפידו כמעט תמיד לא להיכנס עימה לשותפות קואליציונית.

בגרמניה, למרות שמזה כמעט עשור מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) הניאו-נאצית זוכה לתמיכה לא מבוטלת, כל שאר המפלגות הקפידו כמעט תמיד לא להיכנס עימה לשותפות קואליציונית

ברחבי מדינות גרמניה ישנן קואליציות המרכיבות כמעט את כל האפשרויות הקומבינטוריות של צירוף חמש המפלגות האחרות – האיחוד הנוצרי-דמוקרטי (CDU), הליברלים, הסוציאליסטים, הירוקים ומפלגת השמאל – אך כולן ללא ה-AfD.

ולבסוף באיטליה, הממשלה נשענת על קואליציה של כל המפלגות – מ"פורצה איטליה" של סילביו ברלוסקוני מימין ועד מפלגת החירות והשוויון הסוציאליסטית משמאל, רק כדי לבלום את עלייתו של מפלגת הליגה הניאו-פשיסטית של מתאו סלביני.

בראשות ממשלה זו עומד, אגב, מריו דראגי, שלו אישית אין תמיכה פרלמנטרית כלל (אפילו לא שישה מנדטים). כל דמיון בין מצב זה למדינה ים תיכונית אחרת על אחריות הקורא בלבד.

מתאו סלביני, ראש הימין הפופוליסטי באיטליה (צילום: AP Photo/Andrew Medichini)

הפלת האליטה

לפני שנחזור לאותה דמוקרטיה ים תיכונית, ראוי להתעכב על מה בעצם מאחד את כל אותן תנועות "ימין פופוליסטי". המונח נזיל, אבל אפשר לזהות כמה מרכיבים בסיסיים בו.

ראשית, הוא מבוסס על תפיסה נייטיביסטית: שהמדינה שייכת רק לקבוצת הרוב ההומוגנית, האתנית או הגזעית. גרמניה, צרפת, בריטניה או ארה"ב שייכות רק לגרמנים/צרפתים/בריטים/אמריקאים "אמיתיים". בהתאם, הוא עוין לערכים ליברליים של שוויון בין בני אדם, ומאמין בבסיס בדירוג בין קבוצות אוכלוסייה, לפחות באשר לחברות בקהילה הפוליטית.

שנית, הוא מבוסס על הנגדה בין העם לאליטות ולמוסדות הייצוגיים של הדמוקרטיה הליברלית: הפופוליזם טוען להיות דובר העם האמיתי בעוד שהאליטות מייצגות אינטרסים אוניברסליים זרים ומנותקים מהעם; וכל ניסיון לקיים איזונים ובלמים הוא פעולה נגד רצון העם.

הפופוליזם טוען להיות דובר העם האמיתי בעוד שהאליטות מייצגות אינטרסים זרים ומנותקים מהעם; וכל ניסיון לקיים איזונים ובלמים הוא פעולה נגד רצון העם

על אף מרכזיותו של הנייטיביזם, הוא ממש לא ייחודי לפופוליזם הימני של ימנו. תפיסות גזעניות רווחו במדינות המערב לאורך ההיסטוריה – למעשה, הפופוליזם נשען על הווריאנט הייחודי לכל מדינה מההיסטוריה שלה: ארה"ב ביחס לשחורים, גרמניה וצרפת ביחס למהגרים.

ולא מדובר רק על היסטוריה רחוקה: זרם עומק נייטיביסטי היה רווח מתחת לפני השטח במדינות המערב גם בכל העשורים האחרונים. גרמניה, למשל, לא אפשרה עד שנת 2000 לאף מהגר להתאזרח בה בטענה מופרכת שהיא "אינה מדינת הגירה", על אף המוני המהגרים בני דור שני ואף שלישי בתחומה. זרם העומק הגזעני עמד ברקע של הרבה מצעדי פירוק מדינת הרווחה של רייגן, ועוד.

מהגרים מטורקיה בגרמניה, 2013 (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

הפופוליזם מתייחד בשילוב בין נייטיביזם לבין עוינות למוסדות דמוקרטיים ולאליטות. השילוב בין השניים מביא לכך שהפרויקט העיקרי של הפופוליזם הוא דה-לגיטימציה שיטתית של יריביו, בעיקר מהאליטות, כלא שייכים לעם האמיתי.

הליברלים בחוף המזרחי והמערבי אינם אמריקאיים אמיתיים; לאוניברסליטים בלונדון אכפת יותר מאירופה מאשר מבריטניה; וכו'. ממילא לפי הפופוליסטים היה ראוי לא רק להחליף את האליטות בשלטון אלא לדחוק אותם אחת ולתמיד מכל השתתפות בזירה הפוליטית.

ישנם גם וריאנטים של פופוליזם שמתרכזים סביב המנהיג – הבולט בהם כיום הוא הטראמפיזם – שמגיעים עד לכדי ניהיליזם מוחלט. המדיניות הנכונה היא מה שקובע המנהיג: בבחירות 2012 מיט רומני לעג לברק אובמה שהוא לא קשוח מספיק כלפי רוסיה וזכה לתשואות הבוחרים הרפובליקאים, אבל מרגע שדונלד טראמפ הכריז שהרוסים דווקא בסדר, האלקטורט הרפובליקאי שינה לחלוטין את יחסו לרוסיה.

בבחירות 2012, רומני לעג לאובמה שהוא לא קשוח מספיק כלפי רוסיה וזכה לתשואות הרפובליקאים, אבל מרגע שטראמפ הכריז שהרוסים דווקא בסדר, האלקטורט הרפובליקאי שינה לחלוטין את יחסו לרוסיה

במקרי קיצון גם העם מוגדר לפי מי שתומך במנהיג: טראמפ עלה ב-2015 בראש ובראשונה על בסיס מדיניות אנטי-היספאנית. ב-2020, מסיבות אלקטורליות גרידא, שינה כיוון והעלים את הרטוריקה האנטי-היספאנית לחלוטין, והאלקטורט הרפובליקאי קיבל זאת ללא בעיה, כל עוד טראמפ הוא זה שנתן הכשר.

ההתנהלות הזו לא שכיחה באירופה, אבל בהחלט רלוונטית ביותר ביחס לישראל.

הפגנות נגד דונלד טראמפ והמדיניות האנטי-היספאנית שלו, נובמבר 2016 (צילום: AP Photo/Reed Saxon)

פרויקט חייו

למעשה, תפיסות נייטיביסטיות קיימות בישראל לא רק בקרב הימין הקיצוני או אפילו המתון, אלא כמעט בקונצנזוס הלאומי. התפיסה שישראל צריכה להיות מדינת כל-אזרחיה נחשבת כקללה ומוגבלת לשוליים הכי שמאליים של המפה הפוליטית. עם זאת, ביחס לאדן השני של הפופוליזם הימני, ניתן לראות הבדל משמעותי בין התרבות הפוליטית של ישראל עד עידן נתניהו ולאחריו.

הפרויקט הפוליטי הגדול של נתניהו, פרויקט חייו ממש, איננו ביחס ליהודה ושומרון או עזה. שם הוא מעוניין לשמר את הסטטוס קוו, המבוסס על הסכמי אוסלו ועל ההתנתקות. הוא לא יזם כל שינוי במצב ועיקר מאמציו לחזור לסטטוס קוו, ובכך הוא שותף לרבים במערכת הפוליטית היום. זה גם לא המאבק באיראן, נושא שזוכה לקונצנזוס מוחלט בישראל ושותפים לו רבים במערכת הפוליטית והביטחונית.

לא, פרויקט חייו של נתניהו הוא הדה-לגיטימציה של השמאל.

הפרויקט הפוליטי הגדול של נתניהו, פרויקט חייו ממש, איננו ביחס ליהודה ושומרון או עזה. זה גם לא המאבק באיראן. לא, פרויקט חייו של נתניהו הוא הדה-לגיטימציה של השמאל

יחסי ימין ושמאל אף פעם לא היו סוגים בשושנים בישראל, ומערכות הבחירות של שנות ה-80 הרוויות באלימות זכורות לרע. אבל נתניהו חידש חידוש גדול: את התפיסה שהשמאל אינו בן-פלוגתא לגיטימי אלא נטע זר ומסוכן לישראל. עוד מ"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ב-1997, נתניהו שכלל לכדי אומנות את הפיכת המילה שמאל לקללה, ואת השותפות עמו לחטא בל יכופר.

כמובן, נתניהו עצמו הכניס את מפלגת העבודה לממשלתו ב-2009 ואת יש עתיד והתנועה ב-2013, אבל זה היה לגיטימי לדידו מכיוון שזה נעשה לצרכיו שלו והוא נתן הכשר; אבל הכשר כזה רק נתניהו יכול לתת ורק לצרכיו הוא.

בנוסף, מאז נצחונו המפתיע יחסית ב-2015, הביביזם נשאב לווריאנט הסמכותני (authoritarian). לא היה עוד ראש ממשלה בישראל – אפילו לא דוד בן גוריון – שהתפתחו סביבו כאלה גינונים של פולחן אישיות, ושהוא עצמו, וכל סביבתו, משוכנעים שיש לו זכות טבעית ומולדת להחזיק בשלטון לנצח.

וכאן אנחנו מגיעים לגורמי הימין הנוספים – אביגדור ליברמן, גדעון סער ולאחרונה נפתלי בנט. עד 2019, גורמים אלה היו עמוק במחנה בוריס ג'ונסון וקווין מקארת'י – ימין התומך בפופוליזם גם אם לא שותף לו ישירות. לא הייתה להם שום בעיה עם הביביזם ועם הדה-לגיטימציה של השמאל.

השנוי הגדול בשנתיים-שלוש האחרונות הוא לא בתחומי מדיניות – שלושת הפוליטקאים האלה לא שינו את עמדותיהם וכנראה שהמדיניות שיקדמו ביו"ש לא תהיה מאוד שונה מזו של הממשלות הקודמות. אבל בזירה הפנים-ישראלית, הם עשו את הנורא מכל מבחינת הביביזם: היו מוכנים לשתף פעולה עם השמאל כדי להחליף את נתניהו.

הזעזוע הבלתי נתפס של נתניהו עצמו ושל תומכיו על כך ש"בנט הולך עם השמאל" הוא לא ציני. הוא לא רטוריקה פוליטית בעלמא. ממשלה כמו זו שבנט עומד להקים עם לפיד – בה יש שותפות בין מרכז, ימין ושמאל – וחמור מכך, המשך זריחת השמש בבוקר שלאחר הקמת ממשלה כזו  – היא הרס של מפעל חייו הפוליטי של נתניהו.

מפגינים מחזיקים בשלטים "שמאלנים בוגדים" בהפגנה מתחת לביתה של איילת שקד, 30 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

לא צריך להפריז בהערכת בנט ומהלכיו; אל דחיית הביביזם הגיע באמת רק בלית ברירה. אבל ניכר כי בנט הפסיק לקבל את טענות הביביזם, והוא כעת מציע שינוי משמעותי לימין הלא-ביביסטי, אשר תוקף ישירות את הביביזם בליבו.

בנאומו שלשום (ראשון) בערב, הכריז בנט שהחלפת שלטון איננה אסון לאומי, אלא אירוע מתבקש בדמוקרטיה. ששמאל הוא לא קסטת האסורים במגע אלא יריב פוליטי לגיטימי. לא צריך גם להמעיט בהערכת השינוי הזה.