המסלול בנחל השופט הוא המסלול המונגש המשמעותי ביותר בטבע בישראל המאפשר לאנשים עם מוגבלויות לחוות מגע מקרוב עם נחל זורם ● אך ביום חורף אחד בשנה שעברה, הנחל עלה על גדותיו והמסלול המונגש נהרס ● הייתה ציפייה שקק"ל תסתער על משימת תיקון התשתיות, אבל זה לא קרה ● שנה וחצי אחרי, אפילו לא פורסם מכרז קבלנים לתיקון המסלול ● קק"ל בתגובה: "זהו תהליך שלוקח זמן"
שמונה מפלגות מצאו דרך להתגבר על יריבות אידיאולוגית חריפה כדי לשחרר את ישראל מאחיזתו של נתניהו. התלכיד המוזר בנוי על מחויבות הדדית לא להחליט בנושאים בהם פעורה תהום בין עמדות צדדים. אדריכלי ממשלת השינוי הסבירו שגם במגבלה זו, ידיהם תהינה עמוסות עבודה. עליהם להתמודד עם נטל השיקום הכבד בעטיה של פגיעת מגפת הקורונה בכלכלה ובחברה וגם עם הרוח הרעה, ההסתה והשיסוי שהותיר אחריו נתניהו. בין הנושאים שההכרעות לגביהם יידחו נמנה כמובן גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
שמונה מפלגות מצאו דרך להתגבר על יריבות אידיאולוגית חריפה כדי לשחרר את ישראל מאחיזתו של נתניהו. התלכיד המוזר בנוי על מחויבות הדדית לא להחליט בנושאים בהם פעורה תהום בין עמדות צדדים
תופעת "תהליך אי-קבלת ההחלטות" תופסת פרק נכבד בתאוריה ובפרקטיקה הפוליטית. לא מעט אנרגיה ויצירתיות נדרשים כדי לדחוק נושאים חשובים מסדר היום, אך לעיתים זו הדרך היחידה לשמור על שרידותם של גופים פוליטיים כמו התארגנויות אנושיות בכלל. לא חסרים הסברים כדי לתרץ את ההמנעות מעיסוק בנושאים הנפיצים: "אם הדבר לא שבור, אל תנסה לתקן אותו", "הזמן יעשה את שלו", "יש דברים חשובים יותר" וכד'.
ואמנם, בכול נייר מדיניות רציני הבוחן חלופות, אחת מהן תחזור על עצמה כמעט תמיד: Do-Nothing. אלא שגם חלופה זו היא החלטה שמחייבת בדיקה קפדנית של המגמות הרוחשות ושעשויות לשנות את תמונת המצב על ציר הזמן. התרפקות על ההנחה כי הסטטוס-קוו יישמר עד שנהיה ערוכים לקבל את ההחלטה שדחינו – היא אשליה מסוכנת.
דוגמה מובהקת לכך הוא עתידה של הגדה המערבית. הדינמיקה בשטחים אינה נעצרת. מאז חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 ישראל שילשה את מספר המתנחלים מעבר לקו הירוק. בכל אחת משנות הכביכול סטטוס קוו, כ-3,000 מתנחלים יהודים נוספים עברו לשטח המיועד למדינה פלסטינית (האזור שמעבר לגושי ההתנחלויות הסמוכים לקו 1967). כיום חיים שם כ-130,000 מתנחלים.
ועקב כך אנחנו קרבים והולכים לנקודת האל-חזור, כאשר כבר לא ניתן יהיה לחלק את הארץ בין שני העמים. המסקנה היא פשוטה. אי קבלת החלטה משרתת את חסידי הסיפוח ומרחיקה את תומכי חלוקת הארץ מיעדם.
בכול נייר מדיניות רציני הבוחן חלופות, אחת מהן תחזור על עצמה כמעט תמיד: Do Nothing. התרפקות על ההנחה כי הסטטוס-קוו יישמר עד שנהיה ערוכים לקבל את ההחלטה שדחינו – היא אשליה מסוכנת
ההערכה הרווחת היא שהנשיא ביידן לא ידחוף להגעה מהירה להסדר קבע כי אינו מאמין שהצדדים בשלים לכך, אך האם יהיה קפדן מקודמיו וידרוש מישראל להפסיק לחבל בסיכוי העתידי ליישם את נוסחת שתי המדינות? האם יאמר לראש הממשלה בנט, במפגשם הראשון, דברים ברוח זו:
"החלטתם לדחות ההכרעה על עתיד הגדה המערבית. בשלב זה, אני יכול להשלים עם החלטה זו. אך במקביל, איני יכול להשלים עם מצב בו בתקופת אי-ההחלטה נמשכת הבניה בהתנחלויות שמעבר לגושי ההתיישבות הצמודים לקווי 67'. זהו המינימום ההכרחי הנדרש מבחינתי כדי להדוף את הלחצים המופעלים עלי מן האגף השמאלי במפלגתי שלי.
אחרי הכול, התחייבתם בהסכמי העבר לא לקבוע עובדות בשטח שישפיעו על תבניתו של הסדר הקבע. הוכחתי את מחויבותי לביטחון ישראל בעשרות שנותיי כנבחר ציבור ואמשיך להיות לכם ידיד אמת גם כנשיא, אך עליכם להבין שהנשיאות שלי שונה מהותית מזו לה הורגלתם בזמנו של טראמפ.
אני מבקש באמת לראות עולם בו גובר שיתוף הפעולה בין כלל המדינות מול אתגרים גלובליים, בו ניתן דגש לזכויות אדם ועידוד של ממש לתהליכי דמוקרטיזציה. אני משוכנע שאינכם רוצים לגלוש למציאות של מדינה דו-לאומית בה ישראל מאבדת את אופייה היהודי והדמוקרטי ובה מקופחים זכויותיהם של הפלסטינים.
האירועים האלימים בין יהודים וערבים שפרצו לאחרונה בירושלים וגלשו לערים מעורבות נוספות בישראל צריכים לשמש עבורכם קריאת אזהרה. הרי הם ביטוי לסכנה הטמונה בהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית".
מועד ביקורו של ראש הממשלה נפתלי בנט בבית הלבן אינו ידוע עדיין. מה שידוע היטב הוא, שהתעלמות ביידן מהמשך תהליך ההתנחלות בשטחים המיועדים לשמש את המדינה הפלסטינית העתידית, יאפשר לחסידי ארץ ישראל השלמה להתקדם בהתמדה אל יעדם. חזונם יצא נשכר מתהליך "אי-קבלת ההחלטות" של ממשלת לפיד-בנט, אשר לא תפגע ביוזמתה בהתווספות המתמשכת של 3000 מתנחלים בכול שנה לשטחים אלה.
התעלמות ביידן מהמשך ההתנחלות בשטחים המיועדים למדינה הפלסטינית העתידית, יאפשר לחסידי ארץ ישראל השלמה להתקדם בהתמדה אל יעדם. חזונם יצא נשכר מתהליך "אי-קבלת ההחלטות" של ממשלת לפיד-בנט
השיתוק המדיני של ממשלת ישראל החדשה מעוגן עתה פורמלית באמצעות מנגנון של וטו הדדי הנתון בידי בנט ולפיד. בראשית המשא והמתן בין השניים בנט פינטז – לשווא – שיהיה בידיו קול עודף שיכריע במקרה של אי הסכמה עם שותפיו. בפועל, וביחוד בסוגיה הפלסטינית, הקול היקר הזה שוכן הרחק מירושלים. הוא מצוי בידיו של נשיא ארה"ב. האם יעשה בו שימוש?
אבי גיל הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), לשעבר מנכ"ל משרד החוץ.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
כמו שמן שרוף בתחתית סיר בישול שנשאר שנים על האש, כך מתקשה נתניהו להיפרד ונדבק סביב השלטון שאבד לו בכל מחיר.
אנשיו, חברי הליכוד והחרדיות, מתקשים להבין ולא מודים בכך שנכשלו בניהול ענייני המדינה וכעת מתקשים גם להבין את תפקידם באופוזיציה.
השיח התקשורתי נע כל יום סביב משחק הורדות ידיים. סביב הספין של הליכוד שהם ימררו את חיי הממשלה ויפילו אותה בקרוב. "האם יש לכם תכנית כיצד להפיל את הממשלה?" שואלת קרן מרציאנו בגלצ את ח"כ מיקי זוהר, כאילו זה הדבר העיקרי שאופוזיציה צריכה לעשות למען אזרחי המדינה. וזוהר כמובן מפרט מיד כל מיני חוקי האצבע בעין שתקע בקריאה ראשונה לממשלה החדשה כמה ימים לפני סוף המנדט של לפיד.
השיח התקשורתי נע סביב ספין הליכוד על הפלת הממשלה בקרוב. "יש לכם תכנית כיצד להפיל את הממשלה?" שואלת קרן מרציאנו את ח"כ מיקי זוהר, כאילו זה הדבר העיקרי שאופוזיציה צריכה לעשות למען האזרחים
אלא שכל הספין-דיון הזה מופרך מיסודו. מעוות את חיינו הדמוקרטיים, פוגע במשמעות של חילופי שלטון.
חילופי השלטון אינם רק מאבק בין אופוזיציה לקואליציה על השאלה מי ימונה לשלוט ומי ימנה את מקורביו לג'ובים.
תפקידה של אופוזיציה להציג אלטרנטיבה בתחומי השלטון וענייני המדינה. אחר כך תפקידה גם להחליף את השלטון.
אלא שהליכוד נוהג כמי שתפקידו הוא רק להחליף את השלטון בלי להציג שום אלטרנטיבה שלטונית לחיינו. בלי לתת פתרונות לבעיות הקשות שהליכוד עצמו בראשות נתניהו הותירו במדינה.
אין צורך לחזור על גירעון המיליארדים, קריסת מערכות הבריאות הרווחה והחינוך, המינויים החובבניים והפוליטיים, השחיתות השלטונית וההפקרות בניהול ממשלת ישראל. כל ילד יודע היום לדקלם את פרשת הצוללות והמניות והחמקנים ומתווה הגז השערורייתיים.
אלא שבראיונות הרדיו נמשך המשחק הילדותי "כיצד תפילו את הממשלה", כאילו מדובר במשחק מחבואים. כאילו זה העיקר בדמוקרטיה. משחקי הורדת ידיים.
אלא שכאן מדובר באופוזיציה פושעת. לא האינטרס של אזרחי המדינה עומד לנגד עיניה אלא רק האינטרס של חבריה לחזור לעמדות כוח. בשלטון.
אלא שהליכוד נוהג כמי שתפקידו הוא רק להחליף את השלטון בלי להציג שום אלטרנטיבה שלטונית לחיינו. אין צורך לחזור על גירעון המיליארדים, קריסת מערכות הבריאות הרווחה והחינוך, השחיתות השלטונית
אם למיקי זוהר ומירי רגב היתה אלטרנטיבה מדוע לא ביצעו אותה עד היום? מדוע נגררו אחרי נתניהו למחוזות הדיקטטורה, השקרים, ההתקפות על כל מוסדות המדינה ושומרי הסף?
אנשי תקשורת רבים לא עוסקים גם עכשיו, כשנתניהו הפסיד, בחיי היומיום שלנו. העיסוק התמידי לאורך השנים האחרונות בגורלו של נתניהו, שחק עד דק את העבודה העיתונאית בענייני היומיום.
לפתע, כאשר ממשלה חדשה מתחילה לטפל בבעיות התחבורה הציבורית, מחליטה על ועדת חקירה לאסון המירון, מתחילה להכין רפורמות במשרד המשפטים ובמשרד לביטחון פנים, מגבשת תקציב מדינה… וצריך לדרדר את העיסוק במשפט נתניהו לסוף המהדורות – לפתע נדמה שגם המראיינים וגם חברי הליכוד שמולם שכחו מהי בעצם הדמוקרטיה, למה הם נבחרים, מה הן השאלות החשובות.
למשל, מה הם מתכננים לבצע כדי לשפר את חיינו? כלומר חיי האזרחים, לא חיי משפחת נתניהו. כל השאלות הללו נמסות ומתפוגגות כאשר כל הדיון ממשיך לעסוק בשאלה "כיצד תפילו את הממשלה"?
תפילו לשם מה? מה אתם מציעים במקום? זעקות הקוזקים הנגזלים על "ממשלה מסוכנת" ועל "רה"מ לא לגיטימי" ועל קואליציה שברירית, כולן עוסקות בדרך הטריקים והשטיקים של נתניהו לחזור לשלטון. אבל מדוע שיחזור לשלטון? הרי רק לפני ימים ספורים הכנסת הצביעה נגדו וציבור ענק אמר לו "נכשלתם".
"לך".
תפילו לשם מה? מה אתם מציעים במקום? זעקות הקוזקים הנגזלים על "ממשלה מסוכנת" ועל "רה"מ לא לגיטימי" עוסקות בדרך הטריקים והשטיקים של נתניהו לחזור לשלטון. אבל מדוע שיחזור לשלטון?
פירוט זוועות ונזקי שלטונו המופקר של נתניהו היו חשופים, וכעת עם כניסת שרים חדשים למשרדים שהיו תחת ניהולו מתברר עוד יותר גודל המחדלים, ההפקרות בה נוהלה ישראל יומיום. היעדר כל ניהול של מדינה שלמה שהייתה שבויה בידיו של אדם אחד הנאשם בפלילים.
אז למה שהוא יחזור לשלטון?
מדוע השאלות הללו לא נשאלות כאשר שוב ושוב מועלים לשידור נאמניו של נתניהו?
"אין כלום. שום תהליכי עבודה, שום תרבות ארגונית מסודרת. משרות חשובות לא מאוישות. דברים קריטיים לביטחון ולכלכלה הוזנחו באופן בלתי נתפס. אין תיעוד מסודר של העבודה, אפילו לא בענייני הגרעין האיראני והקשרים עם הבית הלבן. אין משרד".
מורשת נתניהוhttps://t.co/bYZWtWxnPM
— Amir Tibon (@amirtibon) June 17, 2021
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
נהפוך הוא. מדינה אחת, אם לא תגיע מנקודת מבט דתית-משיחית (אלא מנקודת מבט של שוויון בין יהודים וערבים) תהיה בשורה מצוינת לזכויות האדם של "פלסטינים" ו"פלסטיניות". שתי מדינות לשני העמים פירושן שתי מדינות הלכה, יהודית ומוסלמית. אז העמים יהיו עצמאים אבל בני האדם שבהם יהיו מדוכאים תחת משטר לא דמוקרטי. מדינה אחת, לעומתה, יכולה להיות שוויונית וכזאת שמכבדת את הזכויות של כל יושביה כיחידים, וייתכן שאפילו רבים מהמרכיבים התרבותיים שהם חלק מזהותם הלאומית; זאת בין אם מדובר במדינת כל אזרחיה ובין אם מדובר במדינה דו-לאומית.