התקפות מרושעות באולפנים על החוק הנורווגי. בזבוז כספים, טוען קושמרו, רק כי הם יכולים. הנה הכניסו עוד 13 חברי כנסת והעלות…אלוהים איזו עלות? למה צריך את זה?

מדהים. חוסר המודעות הדמוקרטי וחוסר ההבנה מי היא נורווגיה "המושחתת" שהכניסה חוק נורווגי לספר החוקים שלה. מה זה פה? אנחנו ישראל הדמוקרטית שבה ראש ממשלה יכול לכהן עם שלושה כתבי אישום פליליים. אנחנו ישראל הדמוקרטית שמחוקקת חוקי חירום בדקות כדי לעקוב אחרי אזרחיה ולשלול את זכויות הפרט שלהם בלי מצמוץ דמוקרטי מיותר. אנחנו ישראל הדמוקרטית שבה יו"ר הפרלמנט מסרב למלא אחרי פסיקת ביהמ"ש העליון. אז מי הם הנורווגים עם החוק המטופש, היקר והמיותר שלהם?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

"מה רבים שאינם כבר בינינו" כתב חיים גורי בשירו "הרעות", שהיה לסמלה האלמותי של מלחמת העצמאות. האמירה הזאת מתחברת כנראה לתחושותיהם של ניצולים מקיבוצי העוטף שהתרסקו.

עשרות אנשים שהיו חלק מנוף חייהם היומיומי נעלמו לפתע ביום אחד שחור. מי שחי אי פעם בקיבוץ והשתייך לקהילה קיבוצית אולי מתקשה במיוחד לדמיין מצב שכזה. יוצאי קיבוץ כמונו גם מתקשים כנראה לתפוס איך אפשר לקום מהאפר ולהתחיל כמעט הכול מהתחלה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.