המחאה החברתית היא כמו פסל קינטי גדול של יעקב אגם: כל אחד רואה בה משהו אחר. תלוי מאיפה מסתכלים. בין אם אוהבים ומוקירים אותה ובין אם מזלזלים ומסתייגים ממנה – להתעלם ממנה אי אפשר. ולפעמים, כשאתה זז מצד לצד, אתה לא רק מצליח לראות אותה פעם ככה ופעם ככה, אתה גם גומר עם כאב ראש. "זה סיפור שאפשר לספר אותו במיליון צורות, ועוד יספרו אותו במיליון צורות", אומרת אור-לי ברלב.

התאריך העגול הזה באמצע לוח השנה – 14 ביולי – עשר שנים בדיוק לפרוץ מחאת האוהלים ברוטשילד, ממש דקותיים אחרי שמחאת בלפור חגגה את ניצחונה עם קצף וריקודים בכיכר רבין, מושך לנו בחולצה ודורש את תשומת ליבנו.

מצד אחד, נדמה שנאמר כבר הכול על המחאה ועל השלכותיה. מצד שני, בכלל לא בטוח שאנחנו מבינים אותה עד הסוף. יכול להיות שעשר שנים לא מעניקות פרספקטיבה מספיקה להבין את מלוא המשמעות של תהליכי עומק חברתיים כאלה, שאולי יניבו בעתיד פירות עסיסיים, שאנחנו עוד לא מסוגלים בכלל לדמיין.

יכול להיות שעשר שנים לא מעניקות פרספקטיבה מספיקה להבין את מלוא המשמעות של תהליכי עומק חברתיים כאלה, שאולי יניבו בעתיד פירות עסיסיים, שאנחנו עוד לא מסוגלים בכלל לדמיין

אפשר לבודד את מחאת 2011 ולמדוד את הישגיה דרך הפריזמה הצרה של המלצות וועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבותיה. האם גדל היצע הדיור באזורי הביקוש? (לא), האם נוצרו פתרונות של דיור בר-השגה? (לא), האם הממשלה נלחמה במונופולים? (ממש לא), האם מחירי המזון ירדו? (אה, לא), האם חינוך חינם הורחב לגילאי 3 ומעלה (ובכן – כן!) אבל האם המדינה מסבסדת צהרונים להורים עובדים? (לא).

מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד,18 ביולי 2011 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

באותו אופן אפשר לבודד את מחאת בלפור ולמדוד את הישגיה דרך הפריזמה הצרה של המטרה המוצהרת היחידה שלה. האם אדם שתלויים נגדו כתבי אישום פליליים ממשיך לכהן כראש ממשלה? (לא). האם הוא הלך? (בינתיים כן).

כשמסתכלים עליהן ככה – מחאת 2011 הסתיימה בכישלון ומחאת 2021 הוכתרה בהצלחה. אבל זו דרך מאוד פשטנית – שלא לומר ילדותית – לספר את הסיפור המורכב הזה.

לחילופין, אפשר לראות את מכלול המחאות החברתיות בעשור האחרון כמעין מרוץ שליחים, שבו המקל עובר מיד ליד. אנשים מתעוררים ומעירים אנשים אחרים. רעיונות נולדים ומעובדים. לקחים נלמדים והופכים למורשת קרב של הרחוב, שעל כתפיה צומחים המאבקים הבאים. חכמים יותר, מתוחכמים יותר, מנוהלים טוב יותר.

אנשים מתעוררים ומעירים אנשים אחרים. רעיונות נולדים ומעובדים. לקחים נלמדים והופכים למורשת קרב של הרחוב, שעל כתפיה צומחים המאבקים הבאים. חכמים יותר, מתוחכמים יותר, מנוהלים טוב יותר

מעניין רעיל אחד נפטרנו: בעלי הון כבר לא יכונו יותר בתארי הכבוד המופרכים "ראשי המשק" או "בכירי התעשיינים". הם כמובן ימשיכו לנסות להגדיל את הונם והשפעתם – מי שמתמכר לכוח וכסף כבר לא ייגמל מזה – אבל יהיה להם קשה יותר לסגור מאחורי גבו של הציבור עסקאות מפוקפקות ללא ביקורת, עם רגולטורים שפוזלים אל הדלת המסתובבת וחולמים על הג'וב המפנק הבא ופוליטיקאים ציניים שקמים בבוקר כדי לשרת רק את עצמם.

כלומר, כולם ינסו – ולא פעם גם יצליחו. חברה לא מחלימה ממחלות כרוניות כאלה, רק לומדת לנהל אותן. אבל הם גם יאלצו תמיד להציץ מאחורי הגב, מפחד שזרקור המחאה הבאה יופנה אליהם. וזה הישג שלא כדאי לזלזל בו.

"העם דורש צדק חברתי": סיסמת המחאה החברתית, מההפגנה בכיכר המדינה בתל אביב ב-3 בספטמבר 2011 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

ה-8200 של המחאה

לכאורה, מרוץ השליחים של המחאה החברתית הוזנק לדרך ב-14 ביולי 2011 כשדפני ליף נטעה את האוהל שלה בקצה שדרות רוטשילד. לכאורה, זו הייתה גם תמונת הפתיחה וגם האירוע המחולל של כל שנות המחאה הבאות. אבל ברור שגם לדפני ליף קדמו אנשים ואירועים, שפילסו למענה ולמען בני דורה את הדרך.

היכל התהילה: ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים. מצטרפים מאוחרים יותר: מחאת הדלק, מחאת הקוטג', "ישראל יקרה לנו". האנשים שהניחו את היסודות למחאה החברתית של העשור האחרון.

הבמאי דורון צברי שמע על המחאה המתגבשת ברוטשילד כמה ימים לפני כולם. "ערב אחד מתקשרת אלי מישהי, אומרת לי 'שלום, אתה לא מכיר אותי, קוראים לי דפני'. היא מספרת לי שהיא כועסת על מחירי הדיור ושהיא הולכת להקים אוהל מחאה ליד הבימה בשדרות רוטשילד בעוד שבוע.

"אמרתי לה 'סבבה. איך אני יכול לעזור לך?'. היא אמרה לי 'ראיתי את 'המדריך למהפכה' שלך והבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות'. אמרתי לה 'אוקיי, ומה את רוצה ממני?' היא אמרה 'אני רוצה ממך את ברכת הדרך'. אמרתי לה 'סבבה, לכי בכוחך זה והושיעי את ישראל'. ואז היא אמרה 'אני רוצה שתבוא'. אמרתי 'בטח, בשמחה' וסגרתי.

"דפני אמרה לי 'ראיתי את 'המדריך למהפכה' שלך והבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות'. אמרתי לה 'אוקיי, ומה את רוצה ממני?' היא אמרה 'אני רוצה ממך את ברכת הדרך'. אמרתי לה 'סבבה, לכי בכוחך זה והושיעי את ישראל'"

"אחרי יומיים-שלושה היא מתקשרת. 'היי, זה שוב דפני, אתה זוכר שביום חמישי אני מקימה אוהל?' אמרתי לה 'כן כן, זוכר'. אחרי יומיים היא שוב מתקשרת. 'מחר אני מקימה את האוהל'. בפעם השלישית אמרתי 'אוקיי, אם היא מתעקשת ככה, אני אקפוץ לבקר'. הגעתי, והיו שם איזה חמישים איש. וככה זה התחיל. ולא היה לי מושג מה הולך לקרות".

דפני ליף נואמת בהפגנה בכיכר המדינה בתל אביב, 3 בספטמבר 2011 (צילום: חורחה נובומינסקי/פלאש90)

"המדריך למהפכה" היה סרט תיעודי של דורון צברי ואורי ענבר שיצא שנה קודם. הוא תיאר את המאבק של יוצריו להפריד את השידור הציבורי מהמערכת הפוליטית, סיכם בצורה קומוניקטיבית וידידותית את התובנות שהשניים אספו בשנות המאבק ברשות השידור, וגם ניסה לשכנע את צופיו שכל אחד מהם יכול לקום ולעשות מעשה בתחום שקרוב לליבו. להוביל מחאה ולחולל מהפכה של ממש.

התל אביבית דפני ליף השתכנעה.

צברי – אחי ורעי, ושותפי ליצירת הסדרה התיעודית "מגש הכסף", שקשורה קשר הדוק לסיפור הזה – מלמד בעשור האחרון דוקו-אקטיביזם במכללת ספיר, ומביים בימים אלה סדרה תיעודית של שלושה פרקים בשם "הקרב על בלפור" לערוץ 8. הוא עקב מקרוב אחרי כל גלי המחאה בעשור האחרון ומכיר היטב את כל הפעילים הבולטים.

"כל המפגינים המרכזיים של מחאת בלפור הם בוגרי מחאת 2011", הוא אומר. "הצעירים שהובילו את מחאת בלפור היו בני 14-15 כשפרצה המחאה לפני עשר שנים.

"יעל ראפ, שהקימה את 'קומי ישראל' יחד עם קוסטה בלאק, הייתה בת 14 כשפרצה המחאה ב-2011. היא ראתה את דפני ליף והחליטה שהיא תהיה דפני ליף כשהיא תהיה גדולה. ברק כהן נולד כאקטיביסט ב-2011. אני זוכר אותו מסתובב בין האוהלים. יגאל רמב"ם התחיל להיות אקטיביסט ב-2011.

דורון צברי במאי 2011 (צילום: דפנה טלמון, dafnatalmon.com)

"מחאת רוטשילד הייתה ה-8200 של המחאה. זה היה הסטארט-אפ של כל המחאות. אם אתה רוצה דימוי אחר: המחאה של 2011 הייתה כמו התקליט עם הבננה של וולווט אנדרגראונד. קנו אותו כמה אלפי אנשים אבל כל אחד ששמע אותו הלך והקים להקה.

"מחאת רוטשילד הייתה ה-8200 של המחאה. זה היה הסטארט-אפ של כל המחאות"

"הילדים שהקימו את 'קומי ישראל' והובילו את מחאת בלפור הלכו ליגאל רמב"ם ממחאת 2011 כדי שהוא יהיה להם מנטור. הם שאלו מה הטעויות שעשיתם? ממה להיזהר? למשל – אחד הדברים שמחאת בלפור הבינה ממחאת 2011 זה שלא יהיו מנהיגים בפרונט. הרי ביבי השתגע מזה – אין מנהיגים, אין איך להרוג את המחאה. אי אפשר לעשות איתם כלום, אם הם לא מציבים שום דרישות שאפשר לדבר עליהן חוץ מ'לך'.

"ולכן – בסוף בסוף, המחאה היא זו שהעיפה את נתניהו. הרי מה קרה? בית המשפט העליון התקפל מולו, הכנסת התקפלה מולו, התקשורת התמסרה. כולם קרסו מולו. היחידים שלא התקפלו מולו היו המפגינים ברחוב. אי אפשר היה להוריד אותם, וניסו הכול".

אור-לי ברלב, העיתונאית העצמאית שמלווה מקרוב את כל גלי המחאה של העשור האחרון ומילאה תפקיד מפתח בסיקור מחאת בלפור, מסכימה: "ב-2011 נולד דור חדש של ישראלי אקטיביסט ומאז הוא בחדר כושר של האקטיביזם. כל גל מחאה הוא עוד פיתוח של השריר הזה של האקטיביזם. לפתח ולפתח. מבחינתי, זה מה שעשיתי כל התקופה הזו.

"ב-2011 נולד דור חדש של ישראלי אקטיביסט ומאז הוא בחדר כושר של האקטיביזם. כל גל מחאה הוא עוד פיתוח של השריר הזה של האקטיביזם. לפתח ולפתח"

"עזרתי לפתח את ההתעוררות האזרחית, את פקיחת העיניים, את המעורבות והיציאה לרחובות. ואני יכולה להעיד על עצמי שנולדתי כאקטיביסטית ב-2011. כמו הרבה אנשים נוספים שנכנסו אז לזירה האקטיביסטית ומאז פועלים, כל אחד במקום שלו, בנושאים שקרובים אליו.

מאות אלפים מפגינים ברחובות תל אביב, 30 ביולי 2011 (צילום: רוני שוצר/פלאש90)

"מבחינתי, 2011 היא שנת המפץ הגדול. אני יודעת שהיא העירה אותי. אנחנו למדנו מאנשי 2011 איך לפעול – וגם למדנו מהם ממה להיזהר. לדוגמה: בתחילת הדרך, כשמחאת בלפור התחילה לגדול, קיבלתי טלפון מלשכת השר אמיר אוחנה. השר רוצה להזמין אותך ועוד אנשים ממנהיגי המחאה – למרות שמעולם לא ראיתי את עצמי ככזו – לשיחה. היה ברור שהוא שליח של ביבי שהמטרה שלו היא לכבות את המחאה.

"אחת הדרכים לכבות מחאה היא לסמן את מנהיגיה ולהזמין אותם לפגישה. בדרך כלל אנשים לא מנוסים ישר מתרגשים ומתבלבלים והולכים לפגישה. אני למודת 2011 וכל מה שקרה מאז. אמרתי לבחורה הנחמדה שהתקשרה מלשכת השר 'אני אחזור אליך' ושאלתי עם מי עוד הם דיברו. היא אמרה שהם התקשרו לאמיר השכל ולעוד כמה. היה לי ברור שמה שהם רוצים לעשות זה למנות מנהיגים למחאה שמתפרצת במקביל בכל הארץ, כדי שאפשר יהיה לסגור איתם איזה דיל.

"עכשיו, מי אני שאני אדבר בשם הבחור או הבחורה שיצאו לרחוב באיזשהו מקום בארץ? באיזה קטע אני בכלל אמורה לייצג אותם? הרי כל אחד יצא לרחוב כי כואב לו משהו.

"מי אני שאני אדבר בשם הבחור או הבחורה שיצאו לרחוב באיזשהו מקום בארץ? באיזה קטע אני בכלל אמורה לייצג אותם? הרי כל אחד יצא לרחוב כי כואב לו משהו"

"יש כאלה שיצאו לרחוב כי הם היו בקריזה על מה שקרה עם הקורונה. יש כאלה שיצאו לרחוב כי הם הרגישו שמבחינה כלכלית המשבר מנוהל בצורה קטסטרופלית. יש כאלה שיצאו לרחוב בגלל השחיתות. אחרים בגלל שהם הרגישו שיש מהלכים לא דמוקרטיים. יש כאלה בגלל מוסר. יש כאלה שנמאס להם מהשקרים.

אור-לי ברלב בהפגנת האפודים הצהובים נגד יוקר המחייה מול משרדי הממשלה בתל אביב, 22 בדצמבר 2018 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

"כל אחד יצא לרחוב בגלל משהו אחר. זה הטבע של מחאה עממית. יש את הצעירים שראו במחאה דבר אחד. יש מבוגרים שראו דבר אחר. איך מישהו יכול בכלל לדבר בשם כל האנשים האלה?

"התקשרתי מיד לאמיר השכל. שנינו ראינו את זה באותו אופן, ולכן גם פרסמנו מיד דברים ברוח דומה. יצא שאוחנה פנה באותו זמן לדי הרבה אנשים ויצא שכולם חתכו ממנו ולא רק שחתכו – כתבו והסבירו בדיוק למה. זה היה רגע קריטי למחאת בלפור. הרגע שבו כל אחת מהדמויות היותר בולטות עד אז הודיעה 'זו מחאה שטוחה. אין לה מנהיגים. ברוכים הבאים לעולם חדש. לא תוכלו למנות לה ראש כדי שתוכלו אחר כך להוריד אותו. לא תוכלו להתמודד עם הדבר הזה'.

"מבחינתי, זה היה אחד הלקחים החשובים ממחאת 2011, וממה שקרה אז סביבה: מחאה מצמיחה דמויות בולטות יותר ובולטות פחות. לפעמים דמות אחת עולה ואחר כך היא מתחלפת. גם הקבוצות השונות שמובילות את המחאה תופסות את עצמן לא כמנהיגים של האירוע, אלא כמי שמאפשרים אותו. אלה שלוקחים על עצמם את עול הארגון והלוגיסטיקה. מחאה חברתית צריכה 'מאפשרים', לא 'מנהיגים'".

מאבק, לא מחאה

מחאת 2011 גוועה בהדרגה בקיץ 2012, ממנו זכורים שני אירועים דרמטיים: מותו של משה סילמן, שהצית את עצמו במרכז תל אביב ביום השנה הראשון למחאה; והמתקפה האגרסיבית בתקשורת הממוסדת על פעילי המחאה, שהפכו מגיבורי הקיץ שעבר לאנרכיסטים, הזויים, מבולבלים, אלימים ומסוכנים (זכור לרעה חלון הראווה של בנק בתל-אביב שנופץ על ידי מפגין, שלא נעצר עד היום, ונמרח על כל העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" עם הכותרת "המחאה איבדה שליטה").

מפגינה נושאת את תמונתו של משה סילמן, שהצית את עצמו למוות כמה ימים קודם לכן, 18 ביולי 2012 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

המכבש עשה את שלו, ההפגנות הלכו וקטנו, והיה נראה שהמפגינים התייאשו וחזרו לענייניהם. הלחץ בקריית הממשלה נרגע. אבל זו הייתה רק מראית עין. כי רבים מאלה שהתעוררו במחאת 2011 כבר לא יכלו יותר לחזור לישון. אחד מהם היה יוסי דורפמן.

"ב-2011 לא הייתי מהשכבה המובילה של המחאה. הייתי בן 36, וכמו הרבה אחרים הקמתי אוהל ברוטשילד. עזרתי כחובש במאהל של החובשים. ושם פגשתי אנשים", הוא נזכר. "עד אז לא הרגשתי שיש הרבה אנשים שחושבים כמוני על המצב, על החברה, על הכלכלה. ופתאום אני מוצא את עצמי צועד ברחוב וקורא קריאות שהאמנתי בהן גם קודם, אבל לא היה לי למי להגיד אותן. והייתה לי הרגשה ממש בגוף: אני לא לבד. יש עוד אנשים כמוני.

"עד אז לא הרגשתי שיש הרבה אנשים שחושבים כמוני על המצב, על החברה, על הכלכלה. ופתאום אני מוצא את עצמי צועד ברחוב וקורא קריאות שהאמנתי בהן גם קודם, אבל לא היה לי למי להגיד אותן"

"כשהתחלתי, היה לי מוזר לצאת לרחוב, להחזיק מגפון ולצעוק. זו הרי פעילות די אקסצנטרית. אני לפחות לא הרגשתי נוח לעשות את זה בהתחלה. אבל ככל שאתה עושה את זה יותר, ככל שאתה נמצא יותר ברחוב, וככל שאתה רואה שעוד אנשים מצטרפים אליך, אתה מקבל יותר ביטחון. אתה מרגיש נוח יותר להיות פעיל. גם זה משהו שמאוד התפתח בעשור האחרון.

"אחרי הקיץ של 2012 היה באמת סוג של שבר. כאילו כבר אין יותר תמיכה גדולה לרעיונות של המחאה. התפצלנו לכל מיני קבוצות קטנות, שכל אחת מהן ניסתה ליזום כל מיני פעולות. ותמיד פגשנו את אותם אנשים.

ב-2013 יצאנו להפגנות מול הבית של יאיר לפיד, שהיה אז שר אוצר. פגשנו שם כל מיני פעילים מ'לא נחמדים לא נחמדות', קבוצה אקטיביסטית של פעילים מזרחים. גם 'מגמה ירוקה' היו שם. גם צוות 'דיור ציבורי'. וכל מיני פעילים עצמאיים כמוני. אנחנו היינו בעצם אלה שיאיר לפיד קרא להם אז 'שנאוצרים שנשארו בגשם' כשהוא תקף את המפגינים מולו.

הפגנה נגד שר האוצר אז, יאיר לפיד, ב-23 ביוני 2013 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"בערך באותו זמן, ב-2013, פנו אלי מהפורום הישראלי לאנרגיה, כדי שאני אפעיל עבורם את הפעילות בדיגיטל. מי שהיה אז שר האנרגיה, סילבן שלום, אמר שהוא עומד להחליט בקרוב על ייצוא הגז והפורום הישראלי לאנרגיה התארגן למאבק בעניין.

"כינסנו קבוצה של פעילים – כולם בוגרי 2011 – אותה קבוצה שנפגשה בהפגנות מול הבית של לפיד. המפגש הראשון היה בבית של אחת הפעילות ושם הצגתי להם את הנושא כמו שלמדתי אותו בזכות המחקר של הפורום הישראלי לאנרגיה. משם יצאנו לדרך.

"בשלב הראשון היינו 15-20 איש. לא יותר. עד אז המאבק בענייני הגז עבר לציבור מעל לראש. ניהלו אותו כל מיני עמותות, בעיקר בעזרת מודעות בעיתונים. אנחנו היינו הראשונים שהורדנו אותו לרחוב. בעצם הבנו שהמאבק על ייצוא הגז הוא המשך ישיר של המאבק בהון-שלטון שהתחיל ב-2011.

"השם 'מאבק הגז' הוא המצאה שחשבנו עליה. זה לא היה מקרי. עד אז דיברו כל הזמן רק על מחאה. שים לב שהיום מדברים לא רק על מחאה אלא על מאבקים. זה היה כי התעקשנו – אנחנו במאבק, לא במחאה. אחרי 2011 הבנו שמחאה זה מה שמוציא אותך לצעוק משהו ברחוב, אבל בלי דרישה קונקרטית לשינוי. מאבק זה משהו אחר.

"השם 'מאבק הגז' הוא המצאה שחשבנו עליה. זה לא היה מקרי. עד אז דיברו כל הזמן רק על מחאה. שים לב שהיום מדברים לא רק על מחאה אלא על מאבקים. זה היה כי התעקשנו – אנחנו במאבק, לא במחאה"

"לכן התעקשנו מהתחלה שיקראו לנו 'מאבק הגז' ולא מחאת הגז. זה היה עניין עקרוני וחשוב. יש פה נושא ספציפי שאנחנו מתקדים בו ויש לנו דרישות ספציפיות, שאנחנו מוכנים להילחם עליהן. אנחנו ספציפיים, לא כלליים.

מחאה נגד מתווה הגז מחוץ לביתו של יצחק תשובה בנתניה, 18 במאי 2013 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

"זה היה ההבדל המרכזי הראשון בינינו לבין מחאת 2011. וזה שיעור חשוב מאוד שלמדנו ממנה. אם אתה רוצה להצליח – אתה חייב להגדיר לעצמך קודם מה הדרישות הקונקרטיות שלך. אנחנו לא יוצאים לרחוב לצעוק שרע לנו, אנחנו יוצאים כדי להיאבק נגד ייצוא הגז. אנחנו נאבקים לשנות מדיניות. זה היה מאוד מחושב.

"אם אתה רוצה להצליח – אתה חייב להגדיר לעצמך קודם מה הדרישות הקונקרטיות שלך. אנחנו לא יוצאים לרחוב לצעוק שרע לנו, אנחנו נאבקים לשנות מדיניות. זה היה מאוד מחושב"

"ואז יצאנו להפגין. ההפגנה הראשונה הייתה מול הבית של סילבן שלום, שהיה אז שר האנרגיה. יצאנו 200-300 איש להפגנה הזאת. אנחנו לא הראשונים שהפגינו מול בית של פוליטיקאי – זה כבר קרה קודם – אבל היה מקובל הרבה יותר להפגין מול מוסדות. משרדי ממשלה. הכנסת. משרדים. אנחנו הבנו שאנחנו חייבים להפגין רק מול הבתים של מקבלי ההחלטות.

"בתקופה ההיא עוד ניסינו לעניין את כלי התקשורת בטענות שלנו בנושא ייצוא הגז. זה לא עניין אותם. הם לא רצו לסקר את זה. בקושי ענו לנו. אם כבר כתבו משהו על ייצוא הגז זה היה בעמודים הפנימיים של מדורי הכלכלה. אני זוכר שאמרו לנו שוב ושוב – שמענו את זה הרבה – 'כשיקרה משהו, נדבר'. זה מה ששמענו מכל העורכים, בעיתונים ובטלוויזיה.

"הם אמרו לנו 'זה לא מעניין עכשיו'. או 'זה מסובך מדי'. ואני הבנתי שיש גם שיקולים אחרים שמניעים אותם. שיקולים שנקרא להם לצורך העניין 'הון-שלטון-עיתון'. אז אמרנו שאם ככה, אם הם לא רוצים לסקר את הנושא עצמו, אז נגרום להם לסקר את הבלגן שנעשה. זה הפך לבסיס האסטרטגיה שלנו: לעשות בלגן מול הבתים של הפוליטיקאים.

"בהפגנה הראשונה, מול הבית של סילבן שלום, הייתה צעדה חזקה של מאות אנשים ברמת גן. המשטרה הופתעה מאיתנו, כולם הופתעו. נהיה בלגן ומהומה ועצורים, ג'ודי ניר מוזס שלום תקפה אותנו והאשימה אותנו בכל מיני דברים שלא עשינו. וככה הדלקנו את הרשת. שגם זה היה חלק מהאסטרטגיה.

יוסי דורפמן (צילום: דן חיימוביץ', Photo Active)

"השתמשנו בכלים שהיו לנו כבר – הדף של 'חדר מצב' שהוקם בעצם במחאת 2011 – שבו אנחנו סיקרנו בעצמנו את הבלגאן בשטח. התחיל דיבור ברשת איך זה שיש כזו מהומה ברחוב ולא מסקרים את הטענות בשום מקום. ככה שמנו את כלי התקשורת במקום לא נוח – איך זה שהמון אנשים ברשת מדברים על דברים שהם בכלל לא מסקרים? וזה באמת הצליח. התחלנו לקבל כותרות – בעיקר על הבלגן. אבל לפחות התחילו לשים לב לזה.

"התחיל דיבור ברשת איך זה שיש כזו מהומה ברחוב ולא מסקרים את הטענות בשום מקום. ככה שמנו את כלי התקשורת במקום לא נוח – איך זה שהמון אנשים ברשת מדברים על דברים שהם בכלל לא מסקרים? וזה הצליח"

"בשלב הזה היה ברור שהשטח הוא זה שמחליט מה הצעדים הבאים של המאבק. קיימנו פגישות של פעילים, ואז מישהו העלה את הרעיון שנפגין מול הבית של יצחק תשובה. עשינו הצבעה והרוב היו בעד. אני מודה שאני באותו שלב לא הייתי בטוח שזה רעיון טוב. הושפעתי מאלה שאמרו שהדבר הנכון הוא להפגין רק מול פוליטיקאים, מול מקבלי ההחלטות. אבל זה מה שהשטח החליט. וזה מה שקרה.

"הייתה הפגנה גדולה מול הבית של תשובה. היינו כמה מאות פעילים בסך הכול, ארגנו לבד אוטובוסים, הסעות. הגענו לנתניה וזה היה מטורף. אף אחד לא ציפה לזה. גם המשטרה בנתניה לא ידעה מה הולך להיות. הייתה הפגנה עם אנרגיות שעד היום אני מרגיש. בין היתר חסמנו את כביש החוף והכנסנו את משטרת נתניה להלם.

"שם גם הרמנו מיצג – שזה עוד דבר שלמדנו לעשות ושהוא מאז חלק מכל מאבק, עד בלפור. מול הבית של תשובה עשינו מיצג של תספורת, סיפרו מישהו כאילו שהוא תשובה, לבשנו מסיכות של האנשים – תשובה, ביבי, סילבן – אלה דברים שבאותו זמן 'מגמה ירוקה' הייתה מאוד טובה בהם.

מחאה נגד מתווה הגז ב-30 בינואר 2016 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

"הבנו שמיצג זה דבר מאוד חשוב במאבק כזה. חלק בלתי נפרד מההפגנה. למה? כי הוא מעביר את הרעיון בצורה ויזואלית פשוטה לאנשים שלא נמצאים שם. מה שקורה זה שמקדישים לך חצי-דקה-דקה בטלוויזיה, כשאתה נמצא ברקע והכתב עושה סטנד אפ למצלמה.

"עיתונאים תמיד מחפשים את הדברים המעניינים יותר, שנראים טוב. אם אתה רוצה שהם יראו משהו שיספר את הסיפור שאתה רוצה לספר – אתה חייב לספר אותו בעצמך. אחרת הם ייקחו את התמונה של האלימות, של המכות, או של מפגין שעושה משהו חריג. ברגע שיש לך מיצג של תספורת, הם יראו אותו, ואז אנשים יבינו שהעניין פה הוא התספורת שעושים לתשובה. אחרת הם בכלל לא יבינו על מה ההפגנה.

"עיתונאים תמיד מחפשים את הדברים המעניינים יותר, שנראים טוב. אם אתה רוצה שהם יראו משהו שיספר את הסיפור שאתה רוצה לספר – אתה חייב לספר אותו בעצמך. אחרת הם ייקחו את התמונה של האלימות"

"הבנו שככל שנעשה יותר מיצגים שיעבירו את המסר ויהיו ויזואליים, ככה נגיע לציבור גדול יותר. ומאז תמיד הקפדנו לעשות מיצגים. כמעט בכל אירוע.

"בזכות המהומה מול הבית של תשובה, הגענו לכותרות הראשיות, וככה אנשים בעצם הבינו שיש מאות אנשים שיש להם טענות קשות על מה שקורה עם הגז בלי שהם בכלל שמעו על זה. וככה התחילו להצטרף אלינו עוד ועוד אנשים. העובדה שהפגנו מול תשובה – מיקדה בפעם הראשונה את תשומת הלב בתשובה.

"הרי מה הפוליטיקאים ובעלי ההון רוצים? שקט. לסגור עניינים ביניהם. ככה הם רגילים לעבוד. ושאנחנו, כאזרחים סבילים, נתינים, נספוג את זה. ככה הם היו רגילים לעבוד ואנחנו הבנו שאת הדבר הזה אנחנו חייבים לערער. איך נערער את זה? בעזרת רעש. איך ניצור רעש? על ידי זה שנעשה בלגן.

מחאה נגד מתווה הגז ב-30 בינואר 2016 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

"בעקבות המאבק שלנו הם שינו בסופו של דבר את ההחלטה על ייצוא הגז. הם עשו כמובן את כל התרגילים שהם עושים, שיחקו עם המספרים, אבל הם שינו החלטה ממשלתית בעקבות הפגנות של מאות אנשים. תבין איזה כוח היה להפגנות האלה.

"וככה ב-2014 הייתה דעיכה מסוימת, היה אז משא ומתן למכירת מאגר לוויתן לחברה אוסטרלית שיצאה מזה ברגע האחרון. ואז הגיע העניין של מתווה הגז. וכשהתחילה המחאה נגד מתווה הגז אתם בדיוק הוצאתם את 'מגש הכסף' וזה עזר לנו לפוצץ את הסיפור. בשבת שאחרי השידור של הסדרה הגיעו בבת אחת 25 אלף איש שלא ראינו קודם".

"כשהתחילה המחאה נגד מתווה הגז אתם בדיוק הוצאתם את 'מגש הכסף' וזה עזר לנו לפוצץ את הסיפור. בשבת שאחרי השידור של הסדרה הגיעו בבת אחת 25 אלף איש שלא ראינו קודם"

ומהמאבק שלכם, המקל עבר להפגנות בפתח תקווה נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט.
"חלק ממה שקראו אז 'החטיארים', המבוגרים שהתחילו להפגין בפתח תקווה, היו אנשים שפגשנו קודם במאבק הגז. חני קים, שהייתה אחת המובילות הבולטות של המחאה בפתח תקווה, הייתה איתנו במאבק הגז מהמפגש הראשון ממש.

"אנחנו הפגנו מול פוליטיקאים ומול ההון וגם מול פקידים – למשל מול הבית של מיכל הלפרין, שמונתה אז לעמוד בראש ראשות ההגבלים העסקיים. ואנשי פתח תקווה לקחו את המודל הזה לפתח תקווה, לבית של מנדלבליט.

"מחאת החטיארים" בפתח תקווה נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, נובמבר 2017 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

"היו לא מעט פעילים של מאבק הגז שהצטרפו למאבק של כיכר גורן בפתח תקווה. זו הייתה תודעה חברתית שהלכה והתפתחה, גם לגבי צורת הפעולה. מול הבתים, עם מיצגים, עבודה ברשתות, וצומוד: שבוע אחרי שבוע. בלי להרפות.

"בכל מאבק צריך את הגרעין הזה שיקום ויגיד 'זה חשוב'. הגרעין הזה יגייס את הפעילים הראשונים שיבינו שזה חשוב. ואז – ככל שאתה מתמיד יותר, בסופו של דבר זה כמו מים על סלע. בסופו של דבר הסלע יתבקע. לא תמיד הוא יתבקע בדיוק כמו שרצית, אבל אם תתמיד – הוא יתבקע".

"בכל מאבק צריך את הגרעין הזה שיקום ויגיד 'זה חשוב'. הגרעין הזה יגייס את הפעילים הראשונים שיבינו שזה חשוב. ואז – ככל שאתה מתמיד יותר, בסופו של דבר זה כמו מים על סלע. בסופו של דבר הסלע יתבקע"

הדפוקים של הדפוקים

המעבר של המחאה לכיכר גורן בפתח תקווה היה לא רק גיאוגרפי אלא גם סוציולוגי. במשך חודשים ארוכים זו הייתה מחאה של אנשים מבוגרים, חלקם קשישים, שזכתה לכינוי "מחאת החטיארים".

"אנשים לא מבינים עד כמה מחאת פתח תקווה הייתה חשובה", אומרת הפעילה החברתית חני קים, "בלי מחאת פתח תקווה לא היו כתבי אישום נגד נתניהו. לא הייתה ההתפכחות של המפכ"ל רוני אלשיך. לא הייתה גם ההתפכחות של מנדלבליט.

"מחאת פתח תקווה זה הדפוקים של הדפוקים. בחיי. אוסף של מזרחים, של ליכודניקים, של אנשי ימין, שפשוט לא יכלו יותר עם השחיתות שהפכה לספורט לאומי. זה בכלל לא נכון שהיא הייתה מכוונת רק לנתניהו. אנשים לא קולטים כמה המחאה הזאת הייתה אחרת.

חני קים בהפגנה בכיכר גורן בפתח תקווה, 1 בינואר 2017 (צילום: סלבי רפאל, ויקיפדיה)

"והיא כן מתחברת למחאות שקדמו למחאת האוהלים של 2011. מחאת הדלק ומחאת הקוטג', שהכי מזלזלים בה ולא מבינים בכלל מה היא עשתה. אלה שתי מחאות שמתעלמים מהן, אבל לדעתי בלעדיהן שום דבר לא היה זז".

"מחאת הדלק ומחאת הקוטג', שהכי מזלזלים בה ולא מבינים בכלל מה היא עשתה. אלה שתי מחאות שמתעלמים מהן, אבל לדעתי בלעדיהן שום דבר לא היה זז"

כי זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהמחאה בישראל הופנתה לנושאים כלכליים? מי שולט בכסף, מי מנהל את הכסף ומי מפקח עליהם ואיך.
"נכון. במחאת הקוטג' ואחר כך בתנועת 'ישראל יקרה לנו' כל הזמן דיברנו על הריכוזיות במשק. לא רק על תאגידי המזון. על הריכוזיות בכלל. אז שלטו בכיפה טייקונים ממונפים, מושחתים נורא, ששלטו בנו עם כספי ציבור. ולא היה מי שייפקח עליהם ויעשה סדר. היחיד שנשאר מאז זה יצחק תשובה, וגם הוא בעור שיניו, אחרי שהוא שדד יפה את הגז בעזרתו של ביבי והבנקים.

"המחאה הזאת נתנה בהמשך רוח גבית לחוק הריכוזיות ולפירוק הפירמידות (מאבק שאותו הובילו בעיקר גיא רולניק והעיתון דה מרקר – א.ב.ד). זה אמנם לא מספיק. זה אמנם מעט. אבל זו הייתה התחלה. פתאום הספר שלי מבת ים הגיע להפגנה וקילל את שר התחבורה ישראל כ"ץ שמנע ממנו לנסוע ברכבת ולהגיע להפגנות הגדולות ברוטשילד. אנשים ימניים, סופר ימניים, עמדו עם שלטים מול חנויות סופר שעשקו אותם.

"עכשיו כל הזמן צוחקים על זה ואומרים 'הנה, המחירים עלו'. אבל את מחיר הקוטג', שהפך לסמל, הם לא מעיזים להעלות. ובאותו זמן הדגש של המחאה בכלל לא היה על נתניהו – המחאה הייתה הרבה יותר כללית, על זה שאנחנו בני ערובה של שחיתות, שהפכה לספורט הלאומי בישראל. מי יעקוץ אותי מחר".

מני נפתלי במחאה נגד השחיתות השלטונית, דצמבר2017 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

הנושאים האלה לא היו מקבלים כזה פוקוס בלי הבום הגדול של 2011.
"אין ספק. ושם זה היה כמו שקרה עשור אחר כך במעבר מפתח תקווה לבלפור. לרוטשילד הגיע הדור הצעיר".

הגרעין הראשון שהוביל את מחאת כיכר גורן בפתח תקווה היה שונה סוציולוגית מכל קבוצות המחאה שראינו לאורך העשור.
"נכון. הייתה להם כבר את המודעות שהתפתחה, ולא היה להם מה להפסיד. מחאת פתח תקווה התחילה בכלל כמחאה נגד הפרקליטות. נגד השחיתות בבתי המשפט. מני נפתלי הגיע כדי למחות נגד שרה נתניהו. הוא לא אמר מילה על ביבי. והוא היה דמות מאוד משמעותית במחאה הזאת.

"זה היה סמלי שאב הבית במעון השרד התריע נגד עבריינות והפכו אותו לעבריין. רק אחרי שפוצצו אותו במכות, אנשים התחילו להגיע לפתח תקווה במספרים גדולים יותר".

"זה היה סמלי שאב הבית במעון השרד התריע נגד עבריינות והפכו אותו לעבריין. רק אחרי שפוצצו אותו במכות, אנשים התחילו להגיע לפתח תקווה במספרים גדולים יותר"

כשמחאת פתח תקווה היא זו שעל גבה בעצם מתחילה מחאת בלפור.
"החטיארים מפתח תקווה הביאו את המספר הכי גדול של מפגינים שראינו בשנים האחרונות. אחרי 'צעדת הבושה' – הצעדה הראשונה בשדרות רוטשילד מהיכל העצמאות להבימה – צלצל אליי מישהו מקהילת המודיעין ואמר לי 'תשמעי, זה לא יאמן, את לא תאמיני, יש כאן למעלה ממאה אלף איש'. אמרתי לו 'אבל איך אתם יודעים?' הוא אמר 'אני לא יכול להגיד לך את זה בטלפון אבל אנחנו יודעים בדיוק'. בבלפור, בימים הכי גדולים, לא הגיעו למאה אלף מפגינים.

"צעדת הבושה" בתל אביב, 2 בדצמבר 2017 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

"בזכות ההפגנות האלה הצלחנו למנוע את חוק ההמלצות. ובסוף הוגשו כתבי אישום. ונוצר תקדים של ראש ממשלה מכהן עם כתבי אישום שלא התפטר מתפקידו לאחר המלצת המשטרה. ומי שהצליח להראות את זה זו חבורת אנשים קטנה שהפגינה בפתח תקווה כל שבוע, חלקם הלומי קרב, חלקם אנשים שבורים ונרדפים, שחטפו מכות רצח מהשוטרים.

"מחאה מדהימה של אנשים שבאמת לא היה להם מה להפסיד, ואליהם הצטרפו – כמו תמיד – כל מיני טרמפיסטים וטרמפיסטיות. אבל היא הצליחה. היא הביאה את התוצאה. זה מה שהוביל בסופו של דבר למחאת בלפור".

בתקשורת תמיד מתארים את זה כאילו יש גלים שונים של מחאות. כאילו מתעוררת מחאה, היא עולה ואז היא גוועת וכעבור כמה זמן מתחילה מחאה אחרת בנושא אחר. כאילו כל מחאה עומדת בפני עצמה. אבל האמת היא שזו שרשרת של מחאות שכולן קשורות אחת לשנייה באלף דרכים.
"אני מסכימה. כל אירועי המחאה האלה קשורים אחד לשני".

שומר הסף האחרון

אור-לי ברלב – שנולדה כאקטיביסטית ב-2011, הגיעה לפרקה במחאות הגז של 2013 ו-2015, והעבירה שידורי לייב בפייסבוק ממחאת פתח תקווה ב-2017 – החלה בקיץ 2018 לשדר מדי שבוע בפייסבוק מהדורת חדשות עצמאית שאותה כינתה "מבזק חדשות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

"למרות שזה שם ארוך, הוא איכשהו תפס" היא אומרת.

אור-לי ברלב משדרת מהמחאה בבלפור (צילום: עידו רז)

לאט-לאט התחיל להיאסף סביב שידורי הפייסבוק שלה קהל קטן אך קבוע, שהלך וגדל בהדרגה, והגיע לכמה מאות צופים שעקבו אחרי השידורים החיים ועוד כמה אלפים שצפו בהם מאוחר יותר. אנשים שהקשר היחיד ביניהם הוא הדאגה מהתפשטות השחיתות בישראל.

בשידורים השבועיים, ברלב פירקה את פרשת הצוללות והנגישה את הנושא וניתחה את ההתפתחויות השבועיות בחקירות נתניהו.

"זה היה המשך של מחאת פתח תקווה בעצם. מחאת פתח תקווה נמשכה שלוש שנים וחצי והתמקדה בתיקי הצוללות ובתיקי נתניהו. היא התחילה עם קבוצה קטנה של אזרחים שהזדעזעו מפרסום פרשת הצוללות והחליטו להגיע לפתח תקווה להפגין מול הבית של מנדלבליט. בהתחלה היו רק כמה מפגינים ועקבתי אחריהם מרחוק. ואז המספר התחיל לגדול והתחלתי לשדר משם שידורי לייב בפייסבוק.

"באמצע 2017, כשמני נפתלי הגיע, זה התחיל לגדול. אני הייתי שם על תקן חצי אקטיביסטי חצי עיתונאי. לפעמים נאמתי שם. וכל הזמן סיקרתי את ההפגנות בשידורי פייסבוק. כשפה ושם היו פיקים של דרמות.

"למשל, אחרי הניסיון להעביר את חוק ההמלצות (הניסיון למנוע מהמשטרה לפרסם את המלצותיה בתיקי החקירה של ראש הממשלה לשעבר נתניהו – א.ב.ד) הייתה הפגנת הענק של המאה אלף בתל אביב. צריך להגיד את זה בצורה הכי ברורה: אי אפשר לדבר על מחאת בלפור במנותק ממחאת פתח תקווה. שם זה התחיל.

מאות אלפים צועדים ברחוב אבן גבירול בתל אביב, 6 באוגוסט 2011 (צילום: מתניה טאוסיג/פלאש90)

"במרץ-אפריל 2020, מתחילה הקורונה. בבת אחת הממשלה של ביבי סוגרת את הרשות השופטת כדי לדחות את המשפט. בום, שמים מנעול על מעוז דמוקרטי אחד. כמה ימים אחר כך סגרו את הכנסת. למה עושים את זה? כדי להפעיל לחץ על בני גנץ ש'ייכנס מתחת לאלונקה'. כשזה קרה, ב-15 במרץ 2020, אורי משגב העלה פוסט 'הצילו' ואמר שהוא יוצא לכיכר רבין עם דגל שחור.

"למחרת השוורצמנים (האחים שיקמה, איל, ירדן ודקל לבית שוורצמן – א.ב.ד) הוציאו קריאה בווידאו שאי אפשר להמשיך ככה וקראו לאנשים להניף דגל שחור על המכוניות. ככה, בעצם, התחיל מחאת הדגלים השחורים.

"בשלב הזה ההפגנות הן מול הכנסת, לא מול בלפור, כשאף אחד מהמפגינים לא מעלה בדעתו שגנץ יפר את הבטחות הבחירות שלו וייכנס לממשלה. הרי במהלך ההפגנות האלה החבר'ה של כחול-לבן יצאו לדבר איתנו והמפגינים הרגישו שהם איתם. ואז מגיעה הבגידה הגדולה של גנץ, ולכולם נשמטת הלסת. בשלב הזה יש לא יותר מאלף-אלפיים מפגינים והגיל הממוצע שלהם גבוה. חמישים פלוס.

"גנץ נותן לנתניהו את הקלף הכי חזק שלו: את ההלבנה. את הלגיטימציה הציבורית. אנחנו נמצאים כבר אחרי בג"ץ שהסתיים בתוצאה 11:0 (וקבע שנתניהו יכול לקבל את המנדט ולהקים ממשלה למרות האישומים הפליליים נגדו – א.ב.ד). היועמ"ש כבר הכשיר את הכהונה. השופטים הכשירו. התקשורת משתפת פעולה. כולם מכשירים כהונה של נאשם בפלילים כראש ממשלה. כולם – למעט האזרחים שיצאו לרחובות. והם הפכו בעצם להיות שומר הסף האחרון.

"היועמ"ש כבר הכשיר את הכהונה. השופטים הכשירו. התקשורת משתפת פעולה. כולם מכשירים כהונה של נאשם בפלילים כראש ממשלה. כולם – למעט האזרחים שיצאו לרחובות והפכו להיות שומר הסף האחרון"

"ב-11 ביוני 2020 אמיר השכל, שעד אז הפגין לבד עם שלט בצומת ליד הבית שלו, מחליט לעלות לבלפור עם קבוצה קטנה שאז קראנו לה 'מחאת הכיסאות'. אלה היו חבר'ה ממחאת היחידים, שהתחברו למפגינים מפתח תקווה. הם ישבו כל היום על כיסאות מחוץ לבלפור, ישנו בלילה בשק"שים על המדרכה. וכל יום שישי ערכו קבלת שבת. ומי הגיע לקבלות השבת האלה? החבר'ה של פתח תקווה. כמה מאות אנשים בסך הכול.

אמיר השכל בבית משפט השלום בירושלים, בעת הדיון על מעצרו. 27 ביוני 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"ואז הגיעה קבלת השבת שבה אמיר השכל נעצר, ביוני 2020. אני הייתי אמורה לנאום שם על פרשת הצוללות. אמיר השכל נעצר כי הוא 'גלש' אל הכביש או איזה שטות כזאת. ברגע שהוא נעצר, כל המפגינות המבוגרות של פתח תקווה – סבתות! – התיישבו באמצע הכביש. משהו מטורף.

"יושבות סבתות על הכביש ולא זזות. ואני משדרת את הכול, מרגע המעצר, בלייב בפייסבוק. ובגלל שיש לי כבר מאות עוקבים קבועים, בזכות שידורי 'מבזק חדשות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', זה מתפשט לכל עבר.

"העצורים עשו את כל הסופ"ש בכלא הדרים ורק למחרת הביאו אותם לפני שופט. ואז – באותו מוצ"ש – הייתה מגה-הפגנה, יחסית למה שהיה עד אז. הגיעו איזה אלפיים איש. אולי קצת יותר. ההפגנה הכי גדולה שהייתה עד אז. המפגינים כבר ממלאים את כל הרחוב. וכל הפוליטיקאים מגיעים. מכל המפלגות".

זה בגלל שאמיר השכל הוא "משלנו"? תת-אלוף, חייל האוויר, כל זה?
"נכון. יש יתרון לזה שאנשים שהם מהעומק של המיינסטרים ואפילו מתויגים כ'אליטות' נפגעים. יש לזה יתרון כי התקשורת היא מטומטמת והיא לא מבינה שדין אמיר השכל כדין סדי בן-שטרית".

"יש יתרון לזה שאנשים שהם מהעומק של המיינסטרים ואפילו מתויגים כ'אליטות' נפגעים. יש לזה יתרון כי התקשורת היא מטומטמת והיא לא מבינה שדין אמיר השכל כדין סדי בן-שטרית"

היא צריכה את הכותרת "נעצר תת אלוף" כדי שתהיה סיבה לדון בזה בכלל.
"כן. בשביל השיח של המיינסטרים – התקשורת, הפוליטיקאים – אתה צריך להיות סלב כדי שזה יעניין. ו'תת אלוף' זה סוג של סלב. למיינסטרים איכפת רק מהמיינסטרים. לא איכפת לו בכלל מהשוליים. אם אתה מפעיל מלגזה מקריית גת, אז עזוב אותנו. אתה לא מעניין. אתה רואה את זה גם לגבי עיתונאים.

מפגינים מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, מוחים על מעצרו של אמיר השכל. 27 ביוני 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"כשעיתונאים עצמאים או עיתונאים ערבים או עיתונאים חרדים חוטפים מכות, זה לא מאוד מעניין. אבל אם מישהו מהברנז'ה חוטף – הברנז'ה מיד מתגייסת. זה מנגנון ההזדהות עם הקבוצה שלך. עם אלה שדומים לך. אני לא שופטת, רק מתארת איך זה עובד".

מה קרה בערב השחרור מהמעצר של אמיר השכל?
"שידרתי שבע שעות רצוף. את ההפגנה. את הצעידה לבית המשפט. את ההמתנה. העצורים ירדו בחצות או אחת בלילה. וכל הזמן אנשים היו איתי אונליין. באיזשהו שלב כמעט התעלפתי. הלייב הזה, בגלל שהוא נמשך כל כך הרבה שעות, התחיל לרוץ אצל קבוצת צעירים בצפון, במטולה.

"'תראה מה קורה, ההוא שנעצר…' לאורך הערב הצטרפו עוד ועוד חבר'ה מהצפון. בקבלת השבת אחרי השחרור הגיעה הקבוצה הזאת ממטולה. הם היו הצעירים הראשונים שהגיעו לבלפור. אסף שפיר, הצלם, קלט אותם. הוא קלט שהגיעו צעירים. בני עשרים פלוס. לא ראינו כאלה לפני זה. אלה הנכדים של החטיארים.

"ואסף שפיר התחיל לצלם ולתעד אותם. יומיים-שלושה אחרי ההפגנה הוא הוציא סרטון שהתמקד בצעירים. ובסרטון הוא פנה אליהם ואמר להם, 'אנחנו נלחמים על ההווה שלנו, אתם נלחמים על העתיד שלכם'. והמסר הזה עבר. הסרטון הזה הביא את הצעירים בשבוע שאחרי. ואז זה התפוצץ. אני זוכרת את מפגיני פתח תקווה מסתובבים בין הצעירים עם דמעות של אושר בעיניים. 'וואו, כמה חיכינו לכם…'".

רבים מהצעירים שהצטרפו למחאה נחשפו אליה בזכות שידורי הפייסבוק האינסופיים של ברלב.

"בניגוד לפריצה בטלוויזיה שעוברים לכתב שמראיין איזה רבע בן אדם, הם ראו את המחאה בגובה העיניים. עם ראיונות ארוכים. אנשים שראיינתי הסבירו מיהם ומהם ומי שצפו בשידורים גילו בהם את האחים שלהם, את החברים שלהם, את השכנים שלהם, את האנשים שעובדים איתם. הם ראו אנשים כמוהם. גם אם הם ימין וגם אם הם שמאל, גם אם הם דתיים וגם אם הם חילונים. חרדים לא הגיעו, אבל דתיים כן.

"הרי מה היה בבלפור? זה לא היה בכלל מפולג לימין שמאל וכל הבולשיט הזה. אלה היו אנשים שדואגים לעתיד הדמוקרטיה בישראל. כל המסרים של מחאת פתח תקווה והדגלים השחורים המשיכו להיות מדוברים, רק בהתאמה למציאות הקונקרטית. קורונה, סגרים, שימוש בקורונה כדי לעשות כאן דברים אנטי דמוקרטיים".

הקורונה שיחקה תפקיד מרכזי.
"הקורונה עזרה מאוד. בטוח. אנשים היו באי-ודאות כלכלית. בדיכאון. אנשים הפסיקו ללמוד. עזבו את האוניברסיטה. סגרו להם את הברים. סגרו להם את חיי הלילה. הם לא יכולים לבלות, לא יכולים לעבוד, לא יכולים למלצר. אין כלום. אז יש בלפור.

התנגשות בין המפגינים למשטרה במהלך המחאה בבלפור, ב-18 ביולי 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"גם התפנה להם זמן. במקום לחיות את הלופ הרגיל של הצעירים – יצאנו, בילינו, שתינו, דייט, עבודה, דייט, בירה עם חברים, שכטה, דייט – אנשים נסגרו בבתים. אבל להפגנות אפשר להגיע.

"הקורונה עזרה למחאה כי היא נתנה להם פנאי להבין מה קורה. למי יש זמן במרוץ הרגיל של החיים לקלוט מסר מורכב כמו 'ראש הממשלה מרסק את המנגנונים הדמוקרטיים'? רק להגיד את המשפט הזה הבן אדם נרדם. הוא עייף, קם בשש בבוקר, אין לו כוח לזה. כשיש קורונה ואת בחל"ת, או עובדת מהבית, יש לך יותר זמן להתעמק ולהבין".

"הקורונה עזרה למחאה כי היא נתנה להם פנאי להבין מה קורה. למי יש זמן במרוץ הרגיל של החיים לקלוט מסר מורכב כמו 'ראש הממשלה מרסק את המנגנונים הדמוקרטיים'?"

אז את מסכימה במידה מסוימת עם הטענה של מתנגדי בלפור שההפגנות הפכו פשוט למסיבה הכי טובה בעיר?
"תקשיב, אנשים היו בדיכאון. אז ברור שהמפגש החברתי ממלא אותם גם באנרגיות. וואו! מה החידוש הגדול פה? זה ברור. בשלב הזה התחילו לקרות המון דברים במקביל. קמו מוקדי מחאה בכל הארץ.

'החבר'ה של קריים-מיניסטר ארגנו את יום הביביסטליה, שאחריו המחאה גדלה עוד יותר. כבר היו אז מחאות ארבעה ימים בשבוע. שלישי, חמישי, קבלת שבת ושבת. התחילו ההפגנות בגשרים – שזו הברקה שהגיעה מכיוון הדגלים השחורים.

מיצג בהפגנה בכיכר פריז, ליד בלפור, מחווה לציור של דלקרואה על העלייה לבסטיליה, יולי 2020 (צילום: שרון אברהם)

"בכלל, לכל אחד הייתה התרומה שלו. האנשים של 'אין מצב' הרימו את קבלות השבת. 'קריים מיניסטר' יצרו את יום הביביסטיליה והיו להם עוד יוזמות לאורך הדרך. החבר'ה של 'החזית הוורודה' הרימו מיצגים. היו תחפושות קבועות: ביבי במדי אסיר, שושקה – שזו דמות של זאב אנגלמאיר שנולדה עוד לפני המחאה, השוטרת 'אז אולי יהיה פה טוב' ממשטרת 'ישר אל הלב'. היו הרבה חבר'ה עם השפעות של מידברן. שלטים מצוירים ביד. תחפושות. אורות.

,לכל אחד הייתה התרומה שלו. האנשים של 'אין מצב' הרימו את קבלות השבת. 'קריים מיניסטר' יצרו את יום הביביסטיליה והיו להם עוד יוזמות לאורך הדרך. החבר'ה של 'החזית הוורודה' הרימו מיצגים"

"להערכתי, לאורך התקופה, כמיליון אנשים לקחו חלק בצורה כזו או אחרת במחאה. ואני לא מדברת על כתיבת פוסט בפייסבוק. אנשים שיצאו לאיזה גשר, שהפגינו באיזה צומת, שעלו לבלפור. עשו משהו.

"ראיתי הרבה מחאות בעשור האחרון: ואנשים הם אנשים. זה לא קל. אני לא זוכרת שיתוף פעולה כל כך מרשים, כל כך יוצא דופן, כל כך מתעלה מעל כל העניינים האנושיים הטבעיים. גם אם יש רגעים כאלה – היה משהו, איזה קסם באוויר, שגרם לאנשים להתעלות.

"זו אחת הסיבות שהמחאה הזאת הצליחה: אנשים הצליחו להתעלות מעל הדברים ולהגיע לשיתוף פעולה בין קבוצות שונות ומגוונות, ולא מעטות. שלא ראיתי באף מחאה קודם. וזה היה מדהים. כי לא רק שלמחאה הזו לא היו מנהיגים. היה ביזור מוחלט.

ההפגנה בכיכר הבימה בתל אביב, 6 באוקטובר 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"במבחן התוצאה: שלושה ימים לפני הבחירות, במרץ 2021, יצאו 55 אלף איש לבלפור. זה היה אירוע שהרים את כל המחנה, שלא ידע אם יש לו סיכוי. שכבר שלוש מערכות בחירות חטף מכל הכיוונים. אלה אנשים שמבינים עד כמה ישראל היא בדיפ-שיט. המחאה הזאת הצליחה ליצר את הרוח הגבית. הרימה אותם.

"בלי הרוח הזאת גדעון סער בחיים לא היה מעז לעזוב את הליכוד. זאב אלקין לא היה נואם נאום שכולו בלפורית שוטפת. החבר'ה של כחול-לבן לא מעיזים למרוד ב'ליל החניונים' ולהפיל את הממשלה.

"בלי הרוח הזאת גדעון סער בחיים לא היה מעז לעזוב את הליכוד. זאב אלקין לא היה נואם נאום שכולו בלפורית שוטפת. החבר'ה של כחול-לבן לא מעיזים למרוד ב'ליל החניונים' ולהפיל את הממשלה"

"אם מישהו רוצה להבין באמת מה עשתה המחאה, הוא מוזמן להיזכר בתיקי אביגדור ליברמן. אז לא הייתה מחאה ציבורית מול הבית של היועמ"ש יהודה וינשטיין. והתיקים נסגרו בחושך, בלי ביקורת. נשארנו עם הספר של אביה אלף, ועם ליברמן בתור שר אוצר. היום זה לא היה עובר ככה".

הקרב לא מוכרע

"בסופו של דבר המחאה לסוגיה היא נגד ההון-שלטון", מסכם דורון צברי. "במחאת בלפור, נתניהו היה הסמל. אבל זה לא מתחיל איתו ולא ייגמר איתו. השאלה היא מי הריבון במדינה? האזרחים, או הקאסטה השולטת? האוליגרכים והפוליטיקאים שמשרתים אותם, או העם? זה קרב על הריבונות. למי המדינה שייכת ואת מי היא אמורה לשרת.

הפגנה "להצלת הדמוקרטיה בישראל" בבלפור, 17.7.2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"הקרב הזה מתנהל כל הזמן. הוא לא מוכרע. אחרי 2011 הייתה לרגע תחושה שהמחאה מנצחת, כי הפוליטיקאים והטייקונים נבהלו. ואז הם השתכללו. ואז המחאה מולם השתכללה גם. החיבור הזה בין הון לשלטון הוא הרי נצחי ועתיק. והקרב הזה הוא קרב יומיומי שלא נגמר לעולם".

"אחרי 2011 הייתה לרגע תחושה שהמחאה מנצחת, כי הפוליטיקאים והטייקונים נבהלו. ואז הם השתכללו. ואז המחאה מולם השתכללה גם. הקרב הזה הוא קרב יומיומי שלא נגמר לעולם"

כשמה שראינו ב-2011 זה את ההתעוררות של המחאה מול ההון וב-2021 את המחאה מול השלטון?
"כן. כי יש ברית בין ההון לשלטון, והיא תמשיך להתקיים גם אחרי ביבי וגם אחרי בלפור. ברור שיש איים של תקשורת מצוינת בשוליים, אבל בבמות המרכזיות אתה אף פעם לא תראה דיון על חלוקת העושר בחברה.

"ליבת העשייה של רוב העיתונאים בבמות המרכזיות בתקשורת היא לשכך. תמיד תקבל מהם את תיאור המשחק – הראשון מסר לשני שמסר לשלישי – אבל אף פעם לא תקבל מבט מלמעלה על האצטדיון. אף פעם לא תקבל את התמונה הגדולה.

"ביום שתראה מישהי כמו אור-לי ברלב יושבת כחברת פאנל קבועה בתוכנית מרכזית, תדע שהמחאה ניצחה. אבל זה לא יקרה".