האלבום "צליל מיתר נגד המשטר" של ברק כהן ולהקתו שיצא בשבוע שעבר הוא אירוע יוצא דופן, אפילו חסר תקדים, בתולדות הפופ הישראלי. פצצת מצרר של מוזיקה מזרחית, בוטה, פוליטית, אקטיביסטית, שלא דופקת חשבון לאיש.

אין הרבה שירי מחאה בעברית – בזיכרון עולים כמה שירים בולטים של שלום חנוך, אהוד בנאי והדג נחש, ועוד כמה שירים חריגים מרפרטואר שנות השמונים של חוה אלברשטיין ונורית גלרון. משיח לא עוצר באדום, אחמד מערבב את הטיח וילדה שאיבדה את עינה. מאמי, יא מאמי, זה הזמן להתעורר. החשודים המיידיים.

המוזיקה המזרחית בכלל הקפידה לשמור מרחק מהאזורים הדלקתיים האלה. זמרים מזרחיים העדיפו להתגעגע, להתרפק, להתאהב, לרקוד בחפלה, לשמוח ולבכות – אבל לא לריב עם השומרים. מי צריך את כאב הראש הזה? "איזו מדינה" של אלי לוזון הוא החריג המתבקש, שמעיד על הכלל.

על הרקע האפרורי הזה – עשרת השירים שמרכיבים את "צליל מיתר נגד המשטר" מתרסקים על ראשנו כמו חללית חלודה מכוכב הלכת צדק חברתי. שוברים את הכללים המוכרים ונכנסים לטריטוריית מחאה שקשה למצוא לה מקבילות גם ברפרטואר המפואר של שירי המחאה בעולם: שירי מחאה פרסונליים.

אלה שירים שלא רק תוקפים את הממסד, הממשלה או השיטה, מאיימים שגשם כבד עומד לרדת או מבטיחים שאם רק נדמיין כל האנשים יחיו בשוויון ואהבה – אלא תוקפים אנשים ספציפיים, שגם העניקו לרוב השירים באלבום את שמם: הלו נוני (על מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס). דנה (על שופטת בית משפט השלום דנה אמיר). אפי (על ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה), רקפת (על מנכ"לית בנק לאומי היוצאת רקפת רוסק עמינח) ועוד.

אלה שירים שלא רק תוקפים את הממסד, הממשלה או השיטה, מאיימים שגשם כבד עומד לרדת או מבטיחים שאם רק נדמיין כל האנשים יחיו בשוויון ואהבה – אלא תוקפים אנשים ספציפיים

שירי "צליל מיתר נגד המשטר" נולדו בעקבות השיר שסוגר את האלבום – "רכז מידע". כהן, עורך דין ירושלמי, הקליט אותו ב-2014 כפעולת מחאה נגד אלון חמדני, רכז מודיעין בתחנת מוריה של משטרת ישראל. הוא כולל את הפזמון הסוחף "חמדני שוטר זוטר, רכז מידע למען המשטר".

בעקבות פרסום השיר ביוטיוב וברשתות החברתיות כהן הועמד לדין והורשע בהפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ובהעלבת עובד ציבור, ואחרי הליכי ערעור שנמשכו שנים נדרש בחודש מאי השנה לשלם לחמדני 150 אלף שקל כפיצוי.

התביעה יוצאת הדופן הזו – הפעם הראשונה בישראל שבה אדם הועמד לדין על שיר – הובילה לתוצאה בלתי צפויה. לאות סולידריות, מוזיקאים רבים – ואני ביניהם – העלו לרשת גרסה של השיר. וכהן, שעד אז היה ידוע כאקטיביסט חסר הגבולות שרודף אחרי בנקאים ופוליטיקאים ברחוב, מביך אותם בשאלות בוטות, מצלם ומעלה לרשת – מצא את קולו כאמן והוליד ז'אנר חדש: מוזיקת מחאה מזרחית קונקרטית.

כהן, שעד אז היה ידוע כאקטיביסט חסר הגבולות שרודף אחרי בנקאים ופוליטיקאים ברחוב, מביך אותם בשאלות בוטות, מצלם ומעלה לרשת – מצא את קולו כאמן והוליד ז'אנר חדש: מוזיקת מחאה מזרחית קונקרטית

"אירוע תרבותי מוזיקלי"

בשנים שאחרי פרשת חמדני, כהן אסף סביבו חבורת נגנים מצוינת ויצא איתם להופעות תחת הכותרת "הון שלטון פזמון" שהביאו אותו עד לפסטיבל אינדינגב, רגע לפני שהקורונה סגרה את הבמות בישראל. שירי המופע ההוא הם שירי האלבום, שהוקלט באולפן של אסף אמדורסקי בביצועים חיים, כמו על הבמה.

ברק כהן בהופעה באינדינגב 2019 (צילום: באדיבות ברק כהן)

"אני חושב שלאלבום הזה יש תשתית פוליטית, אבל הוא גם אירוע תרבותי מוזיקלי", אומר כהן, "אני מזהה שבקרב מוזיקאים, בעיקר מוזיקאים מהז'אנר היותר פתוח ומגוון, הוא כבר זוכה להבנה הזאת. אבל אצל הרוב זה עוד נתפס יותר כמו איזה רכיב אקטיביסטי. עוד הפגנה.

"מראשית הפעילות האקטיביסטית שלי, הייתה לי כוונה מראש, תכליתית, להעמיד מחאה מזרחית פוליטית, כדי שאם ישאלו אי פעם 'אבל איך זה שבמזרחית אין מחאה?', אז האלבום הזה יהיה התשובה. הנה, יש במזרחית היום מוזיקה נגד המשטר. יש לזה תפקיד כפול. קודם כל ההצהרה הזאת, שהיא אישית. אבל גם להעניק ליוצרים אחרים מהז'אנר הזה השראה לכתוב באותו אופן".

"מראשית הפעילות האקטיביסטית שלי, הייתה לי כוונה מראש, תכליתית, להעמיד מחאה מזרחית פוליטית, כדי שאם ישאלו אי פעם 'אבל איך זה שבמזרחית אין מחאה?', אז האלבום הזה יהיה התשובה"

כלומר לא לבטא רק ערגה, געגועים, אהבה, שברון לב – אלא גם כעס פוליטי?
"כן. אני חושב – ואני אהיה קצת אבישי בן חיים במובן הזה – שבחברה יש לקבוצות שונות לגיטימציה שונה למתוח ביקורת על המשטר. מי שיש לו פריבילגיה יותר גבוהה, מי שהוא יותר מקובל בחברה, שמורה לו זכות גדולה יותר לבקר את השלטון. שלום חנוך, נגיד, יכול למתוח ביקורת על מה שהוא רוצה. מותר לו. בשיא של המקובלות יש לגיטימציה לקבל ביקורת כמוצר מוזיקלי.

"אני חותר בכוונה תחילה תחת העניין הזה. אני חותר תחת המיקום שלי כאזרח. גם לי יש לגיטימציה לדבר על חוקה, לא רק לאהרן ברק. למדתי משפטים, אני יודע, אני מבין בזה. אני יכול לדבר על פילוסופיה פוליטית בלי שזה יישאר שמור לכל מיני פרופסורים כאלה. וכן – אני מרשה לעצמי לכתוב מוזיקה נגד המשטר. אני חושב שחלק גדול מהריסון או מהיעדרה של ביקורת נגד המשטר במוזיקה המזרחית היא ריסון עצמי בכלל. חוסר האמונה שיש לנו לגיטימציה".

מה שבולט לאוזן בהאזנה לאלבום זה שהשירים בוטים, אבל המעטפת המוזיקלית דווקא נוסטלגית. היא זורקת אותך למוזיקה המזרחית של שנות השבעים והשמונים.
"נכון. אני לא יודע אם זה מהלך מכוון במובן של 'בואו נחזור לשנות השבעים' . בשבילי זו המוזיקה המזרחית האמיתית. אני לא רואה במה שקיים היום מוזיקה מזרחית".

עומר אדם ואייל גולן הם לא זמרים מזרחים?
"לא שומע אותם. המוזיקה שלהם לא עושה לי שום דבר. לא מזוהה אצלי כמוזיקה מזרחית. זה כמו שמגדירים את מדינת ישראל 'מדינה יהודית'. היא לא מדינה יהודית. היא נשלטת בידי יהודים. אותו דבר המוזיקה המזרחית היום היא לא מזרחית – היא מושרת מפי זמרים מזרחים. זה משהו אחר. זה שמזרחי שר שיר לא הופך את המוזיקה למזרחית".

"לא שומע את עומר אדם ואייל גולן. המוזיקה שלהם לא עושה לי שום דבר. המוזיקה המזרחית היום היא לא מזרחית – היא מושרת מפי זמרים מזרחים. זה משהו אחר. זה שמזרחי שר שיר לא הופך את המוזיקה למזרחית"

הסלסולים והעיבודים שמתרפקים על הסאונד של אולפני קוליפון מסוף שנות השבעים – האלבומים הראשונים של זהר ארגוב, ג'קי מקייטן, צלילי העוד ואהובה עוזרי – לא היו הבחירה האמנותית היחידה של כהן. כמו פעולות המחאה הקונטרוברסליות שלו ברחוב, גם בשירים שלו – הוא הלך לאנשים על הראש.

ברק כהן בהופעה (צילום: באדיבות ברק כהן)

הוא מסביר את זה במילים שפותחות את האלבום ופתחו את ההופעה שלו: "צליל מיתר נגד המשטר, צליל של התנגדות לשלטון שמיום היווסדו מדכא את כולנו. כל יושבות ויושבי הארץ. צלילי התנגדות כביטוי למאבק ישיר. לא מאבק מול מוסדות, אלא מאבק מול האנשים עצמם. אחד אחד. אחת אחת".

כהן: "במלוא הצניעות, אני חושב שבדיוק בגלל העניין הזה, האלבום הזה הוא אבן דרך. אירוע היסטורי. הקונקרטיזציה היא לא עניין של מה בכך. היא אירוע. היא עניין. תחשוב שהמדינה מנהלת איתי מלחמת חורמה, עדיין, בהליכים שונים, מראשית הדרך – בדיוק על העניין הזה. על הקונקרטיזציה.

"מבחינת המדינה – תשיר על אלימות משטרתית, תשיר על שוטרים, הכול בסדר – רק אל תגיד את השמות של האנשים האלה. וזו מהות האקטיביזם שלי. זו מהות מודל הפעולה שלי כנגד השלטון. אני לא רוצה לדבר על נושאים. נושאים לא מעניינים. לדבר על נושאים לא מזיז ולא משנה כלום. אני רוצה לדבר על האנשים שמבצעים את ההחלטות. ואני יכול להגיד היום שהקונקרטיזציה הזו במובן הפוליטי הכללי – הצליחה.

"מבחינת המדינה, תשיר על אלימות משטרתית, הכול בסדר, רק אל תגיד את השמות של האנשים. וזו מהות האקטיביזם שלי. אני לא רוצה לדבר על נושאים. אני רוצה לדבר על האנשים שמבצעים את ההחלטות"

"תסתכל ותראה – היום רוב ההפגנות מכוונות נגד אנשים ספציפיים. ממוענות לבתים. בלפור, פתח תקווה. מפגינים מול בתים של שרים, מול בתים של חברי כנסת. הולכים אליהם הביתה. זה המהלך הטבעי. זה לא היה ככה קודם".

ברק כהן במשפט "באים לבנקאים", 29 במאי 2019 (צילום: פלאש90)

כלומר, לשיטתך: אין כזה דבר "בנק", יש רקפת רוסק עמינח.
"נכון. ואין דבר כזה 'ממשלה'. יש שרים שמכהנים בממשלה. בהתחלה אף אחד לא הבין מה אני עושה. והאמת היא שהלגיטימציה לעסוק בזה הגיעה אחרי שהם עצרו אותי (על השיר 'רכז מידע'). המעצר יצר את ההד הרחב של 'עצרו אותו על שיר', ואז התחלתי להרגיש הרבה יותר נוח. זה יצר עבורי את ההכרה הקהילתית של 'כן, ברק לא רק עורך דין ולא רק אקטיביסט, הוא גם שר'.

"אלמלא הייתי נעצר על 'חמדני' אני בספק אם זה היה קורה. זה יצר גם את הנכונות של נגנים ואנשים שיש להם עניין במוזיקה, לקחת חלק בדבר. כל מיני אמנים – גם אתה – הקליטו ביצוע של השיר כדי לתמוך בו. ומאז למעשה כל מאבק שהייתי מעורב בו, ליוויתי אותו עם שיר. סוג של שיר-נושא למאבק".

"הקהל המזרחי לא פטריוטי. הוא מפוטרט"

השירים של כהן לא קלים לעיכול. שירי מחאה לא אמורים להיות קלים לעיכול. לנוני מוזס הוא קורא – על רק ביט מזרחי סוחף – "עכשיו תפציץ בכותרות על ענייני שלכת / החקירה אינה מכשול / בכל זאת עדר אח גדול".

את אפי נוה הוא מכנה זנאי ושר עליו "ידו בכל ויד כל בו / הריקבון בו לא מסתיים". וב"אומרים עלינו", אחד השירים היחידים באלבום שלא מכוונים לכתובת קונקרטית, הוא שר: "אומרים עלינו שאנחנו גזענים / אבל יודעים, כולנו מרומים מהציונים / השמחה שלנו שמחה של עניים / הם לילד, הורישו בניינים".

יש רגעים באלבום שאני מתכווץ בחוסר נוחות. קשה לי עם מה שאתה שר.
"איפה?"

למשל כשאתה שר על הציונים שחתכו את הפאות לחרדים.
"השותפים שלי במאה שערים דווקא אוהבים את זה. יש לי עמדה פוליטית. אני חושב שמדינת ישראל והמשטר הציוני יצרו תועלת גבוהה יותר אצל קבוצה מסוימת. אני אומר את זה. אני שר על זה. הלאומיות האתנית נותנת זכויות יתר ליהודים, חילונים, שהתיאוריות המערביות שגורות אצלם".

אבל בסוף דווקא ההיפסטרים של אינדינגב קלטו אותך ראשון. נראה לי שיהיה לך הכי קשה להגיע דווקא לקהל של המוזיקה המזרחית, שהוא לאומני ופטריוטי בדרך כלל.
"הקהל המזרחי לא פטריוטי. הוא מפוטרט. זה הרבה יותר גרוע. קח כל מי שמזוהה עם הפטריוטיות הזאת ואז תתחיל לשאול אותו: מה אתה אומר על המשטרה, היא בסדר? לא. זבלים. הפרקליטות? זבלים. הוצאה לפועל? זבלים. השופטים? זבלים. השרים וחברי הכנסת? זבלים. לא יהיה מוסד שתעבור והם יגידו 'עזוב, זה קדוש. בשביל זה הכול שווה'. אין דבר כזה".

"קח כל מי שמזוהה עם פטריוטיות ותשאל אותו: מה אתה אומר על המשטרה? זבלים. הפרקליטות? זבלים. הוצאה לפועל? זבלים. חברי הכנסת? זבלים. לא יהיה מוסד שתעבור והם יגידו 'זה קדוש. בשביל זה הכול שווה'"

וצה"ל? על צה"ל הם יגידו שהוא קדוש.
"הם לא יגידו שהוא קדוש, אלא יותר ירצו להפגין נאמנות כדי לא להיחשב בוגדים או מחוץ לזהות היסודית הקולקטיבית – שהיא גם תמצית הציונות. כלומר הפטריוטיות הזאת מזויפת. היא לא אמיתית. היא רק כדי לקבל לגיטימציה ולא להיתפס כאויב. זה חלק מהקורבנות, לא מהחוזק".

ברק כהן (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

אי אפשר לפספס את המחווה שאתה עושה ל"איזו מדינה" – שהוא בלי ספק שיר המחאה הכי בולט, אולי היחיד שבולט, בקנון המזרחי.
"זו לא מחווה. זה בא מתוך קיטרוג דווקא. מבחינתי 'איזו מדינה' – זה הדור הקודם. 'איזו מדינה' מסתיים במין הרכנת ראש שאני לא סובל אותה. אלי לוזון שר 'למרות הבלאגן והחסרונות / את מדינתנו לדורי דורות'. כאילו – אני אוכל אותה, אבל נעשה את זה בכיף, כי אנחנו מדינה אחת. אני לא סובל את זה.

"אל תגיד לי 'אנחנו מדינה אחת'. אל תחבר אותי איתך. אני לא סובל את המשחק הזה. הוא דוחה בעיני. לא בא לא על ההצגה הזאת. בא לי להתנתק. להכריז על מלחמת אזרחים. בא לי לעשות רחבעם וירבעם".

"'איזו מדינה' מסתיים במין הרכנת ראש שאני לא סובל אותה. אלי לוזון שר 'למרות הבלאגן והחסרונות / את מדינתנו לדורי דורות'. כאילו – אני אוכל אותה, אבל נעשה את זה בכיף, כי אנחנו מדינה אחת. אני לא סובל את זה"

וככה יהיה לך קשה עד בלתי אפשרי להגיע לאנשים.
"אין לי מושג איפה יהדהדו השירים האלה. אני לא רואה את האלבום הזה כמשהו עונתי. אני באמת חושב שייקח לו הרבה זמן לשקוע. ייקח עוד הרבה זמן עד שישימו לזה לב. אולי בעוד עשר שנים נערים שיעסקו במשטר ובמחאה יגיעו גם לאלבום הזה שעוסק בנושאים האלה.

"אני רואה באלבום הזה משהו שלא צריך להימדד בזמן שהוא יצא. מבחינתי – העטיפה מספרת את הסיפור של האלבום. תמונות של כל האנשים שהיו מעורבים בפגיעות בנו בשנים האלה. השוטרים, הבנקאים, חברי כנסת, שרים, כולם ביחד".

עטיפת האלבום "צליל מיתר נגד המשטר" של ברק כהן ולהקתו

זו מחווה לעטיפה של סרג'נט פפר של הביטלס, בגירסת האקטיביזם?
"אמרו לי את זה כבר. אבל הבנתי את זה בדיעבד. אני לא הכרתי את האלבום הזה".

וואלה? לא הכרת את סרג'נט פפר?
"לא. לא גדלתי על המוזיקה הזאת. שמעתי בבית טורקית, יוונית ומזרחית מקומית. קצת ערבית. הקהל של המוזיקה הזאת עדיין לא מבין מה הקטע. הקהל שמאזין למוזיקה מזרחית לא יקבל מהר את המוצר הזה, בטח בדרך שבה הוא יוצא ממני.

"כמו שיש מעצור פנימי של יוצרים, לא לכתוב מוזיקה מזרחית נגד השלטון, יש גם מעצור של הקהל, לא להאזין למוזיקה מזרחית נגד השלטון. זה מחסום שאני שואף לשבור אותו. אני מאמין שהאלבום הזה, השירים עם הלחנים האלה, יכולים לעשות את זה".

ברק כהן בהופעה (צילום: באדיבות ברק כהן)