נסיבות מותו האלימות של האקטיביסט הפוליטי ניזאר בנאת בחברון גרם נזק גדול לרשות הפלסטינית. היא אולי תעבור את הגל הזה, אבל הפרשה כולה החלישה מאוד את הנהגת אשף ברמאללה. היא מנסה להפיק לקחים, אבל ממה שהעין רואה – היא מתקשה להסתגל לעידן שאחרי ניזאר בנאת.

ראשית כל, בדעת הקהל הפלסטינית התקבעה התובנה כי הרשות הפלסטינית דיקטטורית ואלימה, וכי מדינה פלסטינית בהנהגת אשף לא תהיה שונה מן הדיקטטורות הערביות שמסביבה. כעת, לא רק שהפלסטינים מסופקים אם תקום מדינה כזאת, אלא אם כדאי בכלל שתקום.

בדעת הקהל הפלסטינית התקבעה התובנה כי הרשות הפלסטינית דיקטטורית ואלימה, וכי מדינה פלסטינית בהנהגת אשף לא תהיה שונה מן הדיקטטורות הערביות סביבה

מה שמדאיג עוד את אשף הוא, שבהפגנות ברמאללה כל הקריאות הן לאבו מאזן להתפטר, והמפגינים מתעלמים לגמרי מישראל. נודע לנו משיחותינו עם מקורות ברמאללה, כי הרשות הפלסטינית לא מאמינה שההפגנות ספונטניות. הם מאשימים את האירגונים הבלתי ממשלתיים בכך שהם מארגנים אותן.

הרוח החיה באירגונים האלה הם תנועות השמאל: החזית העממית והקומוניסטים, והרשות כבר איימה עליהם שאם הם ימשיכו לתקוף רק את הרשות ויתעלמו מהכיבוש הם לא יראו בהם עוד אירגונים פטריוטיים ויפעלו נגדם.

אירופה היא המממן העיקרי של האירגונים האלה ופרשת ניזאר בנאת לא תאפשר לאירופה לעמוד מן הצד אם אכן הרשות תפעיל מכבש לחצים על בבת עינה של אירופה בגדה. כבר עכשיו אירופה דורשת הסברים, ולפי מה שהעין רואה ההפגנות מפוזרות באלימות ולא על פי הקריטריונים שאירופה הייתה רוצה לראות.

הפרשה גם מסכנת את הפרוייקט הגדול של הרשות הפלסטינית – התביעות נגד ישראל בהאג. לטריבונל בהאג נתמנה תובע חדש, ועל פי המקורות שלנו הרשות גיששה אצלו כדי לדעת מה עלה בגורל ההחלטה של התובעת הקודמת. התשובה שקיבלה הרשות היא שדרוש זמן רב ללמוד את כל התיקים שעל סדר היום של הטריבונל, ולקבוע מהם הנושאים הבוערים יותר ומה פחות. ברמאללה מבינים זאת שתיקים נגד ישראל יקברו מתחת לערימה.

מה שמדאיג עוד את אשף הוא, שבהפגנות ברמאללה כל הקריאות הן לאבו מאזן להתפטר, והמפגינים מתעלמים לגמרי מישראל. נודע לנו משיחותינו עם מקורות ברמאללה, כי הרשות הפלסטינית לא מאמינה שההפגנות ספונטניות

באה פרשת ניזאר בנאת והפכה את השולחן על הרשות הפלסטינית: כעת משפחת המת מכינה תביעה נגד הרשות. כעת, ממאשימה תהפוך הרשות לנאשמת.

בינתיים ההפגנות נגד הרשות נמשכות, אבל לא צוברות תאוצה. האם הפלסטינים עייפים? האם הם חוששים מסער פלסטיני כדוגמת זה שהרס את סוריה ועיראק?
נמתין ונראה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"