נסיבות מותו האלימות של האקטיביסט הפוליטי ניזאר בנאת בחברון גרם נזק גדול לרשות הפלסטינית. היא אולי תעבור את הגל הזה, אבל הפרשה כולה החלישה מאוד את הנהגת אשף ברמאללה. היא מנסה להפיק לקחים, אבל ממה שהעין רואה – היא מתקשה להסתגל לעידן שאחרי ניזאר בנאת.

ראשית כל, בדעת הקהל הפלסטינית התקבעה התובנה כי הרשות הפלסטינית דיקטטורית ואלימה, וכי מדינה פלסטינית בהנהגת אשף לא תהיה שונה מן הדיקטטורות הערביות שמסביבה. כעת, לא רק שהפלסטינים מסופקים אם תקום מדינה כזאת, אלא אם כדאי בכלל שתקום.

בדעת הקהל הפלסטינית התקבעה התובנה כי הרשות הפלסטינית דיקטטורית ואלימה, וכי מדינה פלסטינית בהנהגת אשף לא תהיה שונה מן הדיקטטורות הערביות סביבה

מה שמדאיג עוד את אשף הוא, שבהפגנות ברמאללה כל הקריאות הן לאבו מאזן להתפטר, והמפגינים מתעלמים לגמרי מישראל. נודע לנו משיחותינו עם מקורות ברמאללה, כי הרשות הפלסטינית לא מאמינה שההפגנות ספונטניות. הם מאשימים את האירגונים הבלתי ממשלתיים בכך שהם מארגנים אותן.

הרוח החיה באירגונים האלה הם תנועות השמאל: החזית העממית והקומוניסטים, והרשות כבר איימה עליהם שאם הם ימשיכו לתקוף רק את הרשות ויתעלמו מהכיבוש הם לא יראו בהם עוד אירגונים פטריוטיים ויפעלו נגדם.

אירופה היא המממן העיקרי של האירגונים האלה ופרשת ניזאר בנאת לא תאפשר לאירופה לעמוד מן הצד אם אכן הרשות תפעיל מכבש לחצים על בבת עינה של אירופה בגדה. כבר עכשיו אירופה דורשת הסברים, ולפי מה שהעין רואה ההפגנות מפוזרות באלימות ולא על פי הקריטריונים שאירופה הייתה רוצה לראות.

הפרשה גם מסכנת את הפרוייקט הגדול של הרשות הפלסטינית – התביעות נגד ישראל בהאג. לטריבונל בהאג נתמנה תובע חדש, ועל פי המקורות שלנו הרשות גיששה אצלו כדי לדעת מה עלה בגורל ההחלטה של התובעת הקודמת. התשובה שקיבלה הרשות היא שדרוש זמן רב ללמוד את כל התיקים שעל סדר היום של הטריבונל, ולקבוע מהם הנושאים הבוערים יותר ומה פחות. ברמאללה מבינים זאת שתיקים נגד ישראל יקברו מתחת לערימה.

מה שמדאיג עוד את אשף הוא, שבהפגנות ברמאללה כל הקריאות הן לאבו מאזן להתפטר, והמפגינים מתעלמים לגמרי מישראל. נודע לנו משיחותינו עם מקורות ברמאללה, כי הרשות הפלסטינית לא מאמינה שההפגנות ספונטניות

באה פרשת ניזאר בנאת והפכה את השולחן על הרשות הפלסטינית: כעת משפחת המת מכינה תביעה נגד הרשות. כעת, ממאשימה תהפוך הרשות לנאשמת.

בינתיים ההפגנות נגד הרשות נמשכות, אבל לא צוברות תאוצה. האם הפלסטינים עייפים? האם הם חוששים מסער פלסטיני כדוגמת זה שהרס את סוריה ועיראק?
נמתין ונראה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בשבוע הבא תדון הכנסת במצב על הר הבית. מכיוון שלא הליגה הערבית, לא שום אירגון אסלאמי ולא שום גוף בינלאומי דן או ידון בנעשה על ההר, הרי אין מנוס מן המסקנה שעניין הר הבית הפך להיות עניין פנים ישראלי, עניין פנים פלסטיני ועניין שבין הישראלים לפלסטינים. מכל העולם הערבי, רק מלך ירדן עסק בכך, ומכאן שירדן די לבדה מכל העולם הערבי בכך שהנעשה על הר הבית מעניין אותה.

בשבוע הבא תדון הכנסת במצב הר הבית. מכיוון שלא הליגה הערבית, אירגון אסלאמי או גוף בינלאומי דן בנעשה על ההר, המסקנה היא שהר הבית הפך לעניין פנים ישראלי, פנים פלסטיני ובין הישראלים לפלסטינים

כדי לקבל קצת פרופורציה על ביטחונם של מקומות קדושים לאסלאם במזרח התיכון, הרי התקפות של הסונה נגד המקומות הקדושים לשיעה בעיראק הם  כבר עניין שבשגרה. רק לפני שבוע הייתה התקפה על בית תפילה שיעי בבגדאד וקודם לכן היו התקפות רצחניות גם במקומות הקדושים ביותר לשיעה בנג'ף ובכרבלא.

השיעים לא טומנים ידם בצלחת. הם ייסדו בתוך המסגד הגדול בדמשק, מסגד אומייה, בית תפילה שיעי. אתרי פולחן סוניים נחרבו עד היסוד ובכלל זה קברו של חאלד בן אל-וליד, כובש ירושלים לאסלאם.

אם כך, הבטחון שישראל מעניקה למסגדים על הר הבית על פי הסכמי הסטטוס קוו שומרים על שלמות המסגדים, והיא עושה זאת טוב יותר מן הבטחון שיש למסגדים בעולם הערבי.

הבטחון שישראל מעניקה למסגדים על הר הבית על פי הסכמי הסטטוס קוו שומרים על שלמות המסגדים, והיא עושה זאת טוב יותר מן הבטחון שיש למסגדים בעולם הערבי

אז על מה הוויכוחים על הר הבית? על שמירת הסטטוס קוו. ירדן רוצה לשמור על הסטטוס קוו עם ישראל. על פיה יש לה מעמד מועדף על ההר ולשיטתה היא שומר המקומות הקדושים. טורקיה, באמצעות חמאס והתנועה האסלאמית הצפונית רוצה לערער את מעמדה של ירדן, רע"ם של מנסור עבאס תומכת במעמדה של ירדן, ובישראל מתווכחים מה יותר קדוש – הר הבית או הכותל המערבי.

על מנת  להבין על מה מתווכחים היהודים, מומלץ לצפות בסרט הקצר "אלוהים רוצה בית" העוקב אחר היהודים שעולים על ההר.

במתק שפתים, על חליל וקלרינט, הנשים שעולות להר מסבירות לנו על מה מדובר. ומדובר לא רק בשינוי הסטטוס קוו המדיני על ההר, אלא שינוי כל שיטת המשטר.  ביטול הדמוקרטיה, ואפילו שינוי הדת היהודית והקמת יהדות חדשה.

לנשים הנחמדות הללו לא אכפת אם מימוש הקמת המקדש יחייב מלחמת גוג ומגוג. הן רוצות לבטל את פולחן הכותל, כי הכותל חוסם את הכניסה למקום הקדוש האמיתי – בית המקדש.

מה שמתחייב מן הדברים האלה, והם לא נאמרו במפורש, זה שהיהדות החדשה שמנסים להקים על הר הבית שוללת לא רק את הכותל אלא גם את בית הכנסת. יש כאן חזרה אלפיים שנה אחורה, לוויכוח בין הקנאים הסיקריקים ליוחנן בן זכאי, שבנה את היסודות ליהדות של בית הכנסת שהיא היהדות של ימינו.

במתק שפתים, על חליל וקלרינט, הנשים שעולות להר מסבירות שמדובר לא רק בשינוי הסטטוס קוו המדיני על ההר, אלא בשינוי כל שיטת המשטר. ביטול הדמוקרטיה ואפילו שינוי הדת היהודית והקמת יהדות חדשה

עם כל הכבוד לאחמד טיבי ולעמיחי שיקלי – מה שמונח על כף המאזנים הוא הרבה מעבר לדגל ולהמנון על הר הבית, אלא בטחונה של ישראל ושלמותה של היהדות.

אחרי שיהודים הרסו לאלוהים שני בתים, מי אומר שהוא רוצה שהם יבנו לו בית שלישי?

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

אשים את נפשי בכפי ואגע בציפור הנפש הישראלית: "הטרור". הרעיון לקחת את הסיכון הזה נולד מתגובה למאמר דעה של בן דרור ימיני על המימון לסרט "הברך" (שלדבריו לא צפה בו). בתגובה שאלתי אותו אם תמימי הורשעה בתמיכה בטרור. התגובה זכתה לתגובות רבות. ימיני מיהר לצרף סרטון שבו תמימי מדברת על כך שצריך לעזור לפלסטינים בכל דרך, תוך שהיא מציינת שזה כולל גם פיגועי התאבדות.

המונח טרור נכנס ללקסיקון הפוליטי המערבי במהפכה הצרפתית, לתיאור מהלכי הדיכוי של המהפכנים נגד יריביהם הפוליטיים בשנים 1793-4. כ-17000 הוצאות להורג חוקיות ועוד משהו כמו 23000 לא חוקיות בוצעו בשנים אלה במשטר הטרור של המהפכנים. יש חוקרים שמכלילים גם 200000 נוספים שנהרגו בתקופה הזאת כחלק ממשטר הטרור.

זו לא תהיה סקירה היסטורית על המונח טרור. יש מגוון אפשרויות לקרוא על זה, מוזמנים לקרוא את הספר Political Terrorism של Alex Schmidt & Albert Jongman. הספר מצא שהיו 109 הגדרות שונות בספרות לטרור (ב-1988).

כאשר ניסו למצוא מכנה משותף גילו שממש קשה לעשות זאת. הפעלת אלימות הופיעה רק ב-83% מהמקרים; פוליטית הופיעה ב-65%; איום ב-47%; ועוד. מכאן, שניתן לראות שהספרות התקשתה להגיע להסכמה על הגדרה של טרור. הסיבה הכי חשובה לחוסר ההסכמה היא פוליטיקה ואינטרסים. יש אינטרס להשיג בעלות על המילה טרור, כיוון שיש קונצנזוס שטרור זה רע.

הספר מצא 109 הגדרות בספרות לטרור. "הפעלת אלימות" הופיעה ב-83% מהמקרים; "פוליטית" ב-65%; "איום" ב-47%. המחלוקת נובעת מהאינטרס להשיג בעלות על המילה טרור, לנוכח הקונצנזוס שטרור זה רע

המבוכה הזאת מעלה שאלות שהגדרה של טרור צריכה להצליח לאפשר להבדיל ביניהן:

1. בהנחה שמסכימים שטרור נועד למטרות פוליטיות, מה ההבדל בין טרור לבין צורות אחרות של אלימות פוליטית?
2. האם קיים טרור ממשלתי? והאם טרור ממשלתי וטרור שמהווה התנגדות הם חלקים אותה תופעה?
3. איך מבדילים בין טרור לפשעים פליליים, ואיך מבדילים אותו ממלחמה?
4. האם טרור זאת קטגוריה תחת אלימות / כוח / השפעה / כפייה?
5. האם יש טרור לגיטימי וכיצד ניתן להצדיק טרור?
6. מה הקשר ומה ההבדל בין טרור לבין לוחמת גרילה?

מדינות ערב ואש"ף טענו לאורך שנים רבות שלוחמי חופש אינם טרוריסטים, כדי לאפשר לגיטימציה לפעולות טרור נגד ישראל. חאפז אסד אמר ב-86:

"אנחנו תמיד התנגדנו לטרור. אבל טרור זה משהו אחד, ומאבק לאומי נגד כיבוש זה משהו אחר. אנחנו מתנגדים לטרור, ועל כל פנים אנחנו תומכים במאבק נגד כיבוש ע"י תנועות לשחרור לאומי".

הרעיון הוא להצדיק את האמצעי (טרור) ע"י המטרה (שחרור לאומי). באופן מפתיע, דווקא במערב קיבלו את החיבור הזה, ואת הטיעון שאלו שתי תופעות קיצוניות של אלימות, ובעוד ששחרור לאומי הוא לגיטימי, טרור הוא רע. בזה למעשה נפסלה האפשרות הלוגית שתנועות לשחרור לאומי יכולות להיות במקביל טרוריסטיות.

נתניהו כתב בסיפרו "הטרור: כיצד המערב יכול לנצח?":

"לוחמי חופש לא מפוצצים אוטובוסים, טרוריסטים כן. לוחמי חופש לא שובים וטובחים תלמידים, טרוריסטים כן. זאת חרפה שדמוקרטיות מחברות את המילה חופש עם טרוריסטים".

באותו ספר נתניהו הגדיר טרור כך:

"פעילות מכוונות ועקבית של רצח, פציעה, ואיום על חפים מפשע לשם הפצת פחד למטרות פוליטיות".

אבל ההגדרה של חפים מפשע מאפשרת פתח למחלוקת פוליטית, והרי הפלסטינים טוענים שמתנחלים אינם חפים מפשע, ואילו פלסטינים שנפגעים מפעולות צה"ל בשטחים הם חפים מפשע, ומכאן ניתן לטעון שצה"ל מבצע פעולות טרור, ואילו הפלסטינים לא. בספר הבא שלו "המאבק בטרור" החליף נתניהו את המונח חפים מפשע באזרחים.

הגדרת חפים מפשע מאפשרת פתח למחלוקת פוליטית. הרי פלסטינים טוענים שמתנחלים אינם חפים מפשע, ואילו נפגעי פעולות צה"ל בשטחים כן. מכאן ניתן לטעון שצה"ל מבצע פעולות טרור והפלסטינים לא

הארכתי די, וכעת הגיע הזמן לדבר על מה כן, כמובן שזאת לא הגדרה מוסכמת לחלוטין אבל זאת הגדרה מקובלת יחסית במחקר של ימינו:

הפעלה מאורגנת ומכוונת של אלימות או איום בהפעלת אלימות נגד אזרחים או מטרות אזרחיות במטרה להשיג מטרות פוליטיות.

מה חשוב בהגדרה הזאת? היא מאפשרת להבחין בין פעולות שונות – מחאות, שביתות, צעדות, חרם וכדומה – אינן פעולות טרור. המטרה של הפעולה היא פוליטית (שינוי משטר, השגת כוח פוליטי, השגת תקציב). ללא כוונה כזאת זוהי אינה פעולת טרור וכך ניתן להבחין בינה לבין פעולות פליליות אחרות.

מנגד, פעולות דתיות או אידיאולוגיות נכללות תחת טרור בהגדרה הזאת. זה מנטרל את המטרה של הפעולה מהמשוואה ומשאיר רק את דרך הפעולה. לבסוף הפגיעה היא באזרחים ובמכוון. קרי, פגיעה באזרחים כנזק אגבי אינה פעולת טרור, והאפשרות להשתמש באזרחים כמגן אנושי כדי לכפות על היריב להיות טרוריסט יורדת מעל הפרק.

פעולות כאלה אם יבוצעו ע"י חיילים מוגדרות היום פשעי מלחמה לפי הדין הבינ"ל, בעוד שלגבי גורמים אחרים אין לזה הגדרה משפטית מתאימה ובעזרת ההגדרה הזאת ניתן לקיים מסגרת חוקית לגבי טרור.

ההגדרה גם מאפשרת להבחין בין פעולות גרילה לפעולות טרור. פעולות חיזבאללה נגד חיילי צה"ל ברצועת הבטחון היו פעולות גרילה ולא פעולות טרור, וכן "המחבל" שאלאור אזריה חיסל ביצע פעולה פלילית של הפרת סדר, אבל הוא לא ביצע פעולת טרור והוא גם לא לוחם גרילה.

ההפרדה בין פעולות גרילה לפעולת טרור חשובה, כי זה מאפשר להגדיר ארגונים שמבצעים גם פעולות גרילה וגם פעולות טרור כארגוני טרור, ולא לאפשר להם להתחבא מאחורי המושג גרילה, כיוון ש"לוחמת גרילה" זה מונח שנשמע לגיטימי וחיובי ואילו "טרור" זה מונח שמקובל כשלילי.

ההפרדה בין פעולות גרילה לפעולת טרור חשובה, כי זה מאפשר להגדיר ארגונים שמבצעים גם פעולות גרילה וגם פעולות טרור כארגוני טרור, ולא לאפשר להם להתחבא מאחורי המושג גרילה, שנשמע לגיטימי יותר

לא בכדי אסד מקפיד לציין שהוא נלחם בטרוריסטים גם כאשר הוא תוקף אותם בנשק כימי, וכמוהו פוטין וארדואן, ואפילו דוטרטה הגדיר כך ארגוני סמים.

את הדיון הארוך על מה זאת לוחמת גרילה אחסוך הפעם. אבל ההגדרה הזאת חשובה מאוד, כי היא מאפשרת, כאמור, להפריד בין המטרה לאמצעים – לוחמי חופש, אנרכיסטים ומהפכנים יכולים לבצע פעולות טרור ופעולות גרילה. כאשר הם מפעילים טרור הם טרוריסטים, גם אם הם לוחמים למען שחרור מכיבוש.

השימוש המרובה במילה טרור, תומכי טרור וההתעקשות לכנות כל פלסטיני "מחבל" וכל חבר כנסת ערבי ״תומך טרור״ – נובעים ממניעים פוליטיים. זה מאפשר לנו להצדיק הפעלת אלימות כלפי פלסטינים בקלות רבה יותר, מייצר לכידות, ומנחיל נרטיב שכל מאבק של הפלסטינים בישראל אינו לגיטימי.

כך בדיוק נהג נשיא המדינה יצחק הרצוג, כאשר כינה את הודעת בן אנד ג'ריס למנוע מכירת הגלידה שלהם בשטחים כסוג חדש של טרור. גם חרם כלכלי אינו פעולת טרור, שאם כך הדבר אזי הסנקציות שהטילה ארה"ב על איראן הן כאלה, כי הן פוגעות בצורה שרירותית באזרחי איראן.

חרם כלכלי נגד מדינת ישראל הוא סוג חדש של טרור. טרור כלכלי. עלינו להתנגד לחרם ולטרור מכל סוג שהוא. קמפיין ה-BDS אינו רודף שלום ומבקש לערער את עצם קיומה של מדינת ישראל. הוא מכוון את חיציו כנגד הכלכלה הישראלית ועלינו לצאת נגדו בתוקף. pic.twitter.com/ouSAstOitc

— יצחק הרצוג Isaac Herzog (@Isaac_Herzog) July 21, 2021

שאלה כמו ששאלתי את ימיני הופכת מיד למצב שבו אני מגן על עהד תמימי. אבל תמימי אינה תומכת טרור, גם אם היא מעצבנת נורא ומציקה לחיילי צה"ל. אמירה כללית שקוראת לפיגועי התאבדות, אינה תמיכה בטרור, וגם פגיעה בחיילים אינה מוגדרת ככזו. הגדרה זו שמורה למי שמסייע באופן אקטיבי לפעולת טרור.

השימוש המרובה במילה טרור, תומכי טרור וההתעקשות לכנות פלסטינים "מחבלים" וח"כים ערבים ״תומכי טרור״ – מאפשר הצדקת אלימות כלפי פלסטינים, ונרטיב לפיו מאבק פלסטיני בישראל אינו לגיטימי

לדוגמה, מימון פעולות טרור, הסעה של מחבלים במודע וכן הלאה. הרי לא היינו מכנים תומכי טרור את אוהדי לה פמיליה על קריאות "מוות לערבים" וגם לא את הצועדים במצעד הדגלים שעשו זאת. אלה שענו לי שצבא אחר היה יורה בה, צריכים להביא בחשבון שאותו צבא היה מבצע פשעי מלחמה. בן דרור ימיני עשה שימוש בטרור במאמר הדעה שלו, כי זה מייתר אותו מלהביא טיעונים רציניים וזה קונה לייקים ותומכים.

עמר דנק הוא סא\"ל במיל\', שירת בבחטיבה האסטרטגית באג\"ת ובמחלקת תכנון המערכה חיל האוויר. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ\"ל בניהול מו\"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, \'עמר אסטרטגיה\' עוסק בניתוח תהליכי קבלת החלטות בסוגיית בטחון מנקודת מבט אסטרטגית, והשפעות הפוליטיקה הפנימית על קבלתן, בתפיסת הבטחון של ישראל ובתהליכי קבלת החלטות בכלל. http://www.omerdank-strategy.com/