1
על פסגת הר ראשמור בדרום דקוטה מפוסלים דיוקנם של ארבעה נשיאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, אברהם לינקולן ותאודור (טדי) רוזוולט. רוזוולט הוא החריג מבין הארבעה.
ספק אם רוזוולט מגיע לדרגת החשיבות ההיסטורית של שלושת הנשיאים האחרים על ההר, אבל הוא עדיין מהנשיאים החשובים בתולדות ארה"ב – ובניגוד לשלושת האחרים, פועלו מגוון ביותר.
בתחום שמירת הטבע הוא ייסד את הפארק הלאומי הראשון (ובשל כך זכה לדיוקן על ההר). הוא פתח את העידן האימפריאלי של ארה"ב עם מיסוד מעמדן של קובה, פורטו ריקו והפיליפינים שנכבשו מספרד ועם תחילת כריית תעלת פנמה. הוא תיווך והשיג את סיום מלחמת רוסיה-יפן, ועוד.
אבל התחום שרוזוולט אולי מוכר בו יותר מכל הוא במלחמה נגד המונופולים.
עד למלחמת האזרחים, ארצות הברית היתה מדינה חקלאית בעיקרה. לאחר המלחמה עברה ארה"ב מהפכה תעשייתית מואצת, שבמהלכה צמחו תאגידי ענק מונופוליסטיים בתחומי הרכבות, ייצור ברזל והפלדה, נפט, בנקאות ובהמשך גם טלפוניה, ייצור חשמל ומכשיריו.
הבעלים של תאגידים אלה – ג'יי פי מורגן, אנדרו קרנגי, ג'ון רוקפלר ודומיהם – צברו עושר אגדי וכח עצום, ועשו בכלכלה האמריקאית כבשלהם. למרות שמבחינה חוקית, חוק שרמן לבקרה ופירוק של הגבלים עסקיים חוקק כבר ב-1890, הממשלים שקדמו לזה של לא הגישו כמעט תביעות כאלה – והתביעות שהגישו היו דווקא נגד איגודי עובדים.
רוזוולט, שמונה לנשיאות ב-1901 (לאחר ההתנקשות בנשיא ויליאם מקינלי), לא הביא לחקיקת חוק חדש בתחום ההגבלים העסקיים; משרד המשפטים של ממשלו פשוט החל לראשונה להשתמש בחוק הקיים כדי להילחם במונופולים.
ב-1904 הגיש הממשל לראשונה תביעה נגד מיזוג שלוש חברות רכבות שהיה מביא למונופול רכבות בצפון מערב ארה"ב, בבעלות ג'יי פי מורגן וג'יימס היל. הממשל זכה בתביעה והמיזוג בוטל; זה היה התקדים לכל תביעות ההגבלים העסקיים לאחר מכן.
הממשל הגיש בהמשך עוד 43 תביעות, וכן הביא לראשונה לרגולציה על Standard Oil, בבעלותו של רוקפלר, שהחזיקה למעשה במונופול על הפקת נפט בכל ארה"ב. ב-1911, יורשו של רוזוולט, ויליאם הווארד טאפט, כבר הצליח להביא לפירוקה של חברת הנפט לכ-36 חברות.
ג'ון ביידן ניסה לעורר את זכרו של רוזוולט בסוף השבוע, כאשר הכריז על צו נשיאותי מקיף בתחום המלחמה במונופולים.
ההכרזה הדרמטית ביותר בצו הייתה הוראתו למשרד המשפטים להיות הרבה יותר נוקשה באישור מיזוגים וכן להגיש תביעות ביטול על מיזוגים שאושרו בממשלים קודמים; רוב הפרשנים רואים בכך בעיקר רמיזה לרכישת ווטסאפ ואינסטגרם על ידי פייסבוק.
בנוסף, ביידן הורה על תיקון תקנות שיאסרו על חברות להשתמש במידע שאספו על לקוחותיהן מגורמים שלישיים, כדי להתחרות באותם גורמים. תקנה זו מכוונת בעיקר נגד אמזון, שאספה ככל הנראה מידע על לקוחותיה מספקים שמוכרים דרך הפלטפורמה שלה, וזאת כדי להתחרות לאחר מכן באותם ספקים.
למרות הפוטנציאל לעימות עסיסי מול ענקי הטכנולוגיה, דווקא שתי הוראות אלה הן בעלות סיכוי נמוך יחסית להגיע לכדי השפעה ממשית במציאות. הוראותיו של ביידן כלליות מאוד, וגם אם תוגש תביעה לבסוף, כלל לא בטוח שהממשל הפדרלי ינצח בבתי המשפט.
במקום זאת, דווקא סעיפים נוספים וקטנים יותר בהכרזתו יכולים להיות בעלות השפעה דרמטית – למשל מתן אפשרות לייבא תרופות גנריות מקנדה, או האיסור על סעיפי "אי תחרות" בחוזי עבודה, האוסרים על עובדים לעבור לעבוד אצל מתחרה.
הרקע להכרזתו של ביידן הוא, כנראה, דחייתה של תביעת ההגבלים העסקיים של הממשל הפדרלי ושל כמעט כל המדינות נגד פייסבוק. תביעת המדינות נדחתה באופן סופי; הממשל הפדרלי עדיין יכול להגיש תביעה מחודשת בתוך כחודש, כפי שסביר שיעשה. עם זאת, נראה שהאקלים בבתי המשפט לא כל כך אוהד לתביעות כאלו.
2
ההקשר ארוך הטווח להכרזת ביידן הוא ההאטה בתנופה החקיקתית של הממשל.
לאחר הצלחה בהעברת חבילת סיוע גדולה בשל משבר הקורונה, תנופת החקיקה של הממשל החלה לחרוק. חבילת התשתיות המקיפה שממשל ביידן ניסה להעביר נתקלה בסירוב רפובליקאי ראשוני, וניסיונותיו של ביידן למתג את החוק כ"דו-מפלגתי" מכיוון שרוב הציבור תומך בו – גם אם אין אף חבר קונגרס רפובליקאי לצדו – נכשלו.
חבילת התשתיות שממשל ביידן ניסה להעביר נתקלה בסירוב רפובליקאי ראשוני, וניסיונותיו של ביידן למתג את החוק כ"דו-מפלגתי" מכיוון שרוב הציבור תומך בו – גם אם אין אף חבר קונגרס רפובליקאי לצדו – נכשלו
כעת פונה הממשל לאסטרטגיה חדשה. ביידן פיצל את החוק: על החלקים המוסכמים על הרפובליקאים וזוכים לקונצנזוס רחב – שיפורים לכבישים, מסילות ברזל וגשרים – הוא נושא ונותן עם הרפובליקאים; את החלקים שלהם אין שום סכוי לקבל תמיכה רפובליקאית – כמו מעבר לאנרגיה ירוקה – הוא מתכנן להעביר בתהליך המכונה reconciliation, הדורש רק 50 סנטורים וסגנית הנשיא.
האם האסטרטגיה תעבוד? ימים יגידו.
3
תחום נוסף שבו ממשל ביידן נתקל בקשיים הוא בתחום זכויות האזרח. מאז הבחירות, בתי מחוקקים בשליטה רפובליקאית במדינות רבות העבירו, או מתכננים להעביר, חוקים נוספים להגבלת האפשרות להצביע, בעיקר לקבוצות מיעוט – וחמור מכך, להעברת הפיקוח על הבחירות מהרשות המבצעת לבתי המחוקקים עצמם, באופן שיקל על ביטול בחירות או גניבתן בבחירות הבאות.
הממשל הפדרלי כבול מול ניסיונות אלה; מול חלקם אין שום חוק פדרלי המסמיך את הממשל להתערב, ובתחומים בהם הממשל יכול להתערב, לאור חוק זכויות האזרח ב-1965, האפשרות לעשות זאת בוטלה הלכה למעשה ע"י בית המשפט העליון בפסק דין שלבי מ-2013.
לאור זאת, בית הנבחרים העביר חוק מקיף להגנה על זכויות האזרח, אך החוק נתקל, כצפוי, בסירוב גורף מצד הרפובליקאים בסנאט. בניגוד לחוקים תקציביים, בתחום זה לדמוקרטים אין מסלול עוקף פיליבסטר כדוגמת ה-reconciliation, כך שכל עוד לא יושגו עשרה קולות רפובליקאים, החוק תקוע.
בית הנבחרים העביר חוק מקיף להגנה על זכויות האזרח, אך החוק נתקל, כצפוי, בסירוב גורף מצד הרפובליקאים בסנאט. בניגוד לחוקים תקציביים, בתחום זה לדמוקרטים אין מסלול עוקף פיליבסטר
אלא שכדאי לזכור שגם הפיליבסטר עצמו הוא רק בגדר תקנה של הסנאט, ואפשר לשנותו או לבטלו ברוב של 50 + סגנית הנשיא. עד כה דמוקרטים מתונים כמו ג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה וקירסטן סינמה מאריזונה התנגדו נחרצות לביטול הפיליבסטר, וגם ביידן עצמו לא תמך בנלהבות ברעיון.
אלא שכל התנגדות רפובליקאית גורפת כזו שוחקת את עמדתם, במיוחד כאשר ההתנגדות היא בתחום של זכויות האזרח, בו זכור לרע הפיליבסטר של סנאטורים גזענים לבנים נגד החוק לזכויות האזרח של 1964.
בהקשר זה, חבר הקונגרס הדמוקרט ג'ים קלייבורן מדרום קרוליינה הציג לאחרונה הצעה מעניינת: להגביל את הפיליבסטר רק לתחומים מצומצמים הנוגעים לזכויות הצבעה. זה כיוון דומה לזה שהרפובליקאים נקטו בו בראשית שנות ה-2000, כאשר ביטלו את הפיליבסטר על אישור שופטים עליונים, כי רצו לאשר את מנוייו של ג'ורג' בוש הבן לבית המשפט.
4
ביום חמישי הגישה מדינת ניו יורק כתב אישום נגד תאגיד טראמפ ונגד מנהל הכספים הכל יכול של התאגיד, אלן ויזלברג, על עבירות מס בסך 1.7 מיליון דולר.
במבט ראשון נראה שכתב האישום מעיד על העמקת ההסתבכות המשפטית של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. אולי הוא מעיד גם על קשיים שבהם נתקלה התביעה עד כה: הגשת כתב האישום משמעותה שויזלברג לא הפך לעד מדינה ולא שיתף מידע עם החוקרים.
נותר לראות אם מנהל הכספים יעמוד בסירובו גם לאורך המשפט, ואחרי הרשעה, אם בכלל תהיה כזו. עד כה, היחיד שעשה זאת היה פול מנפורט, שהורשע בעבירות מס ונענש בארבע שנות מאסר.
אך מנפורט בנה על חנינה מטראמפ, כפי שאכן קיבל לבסוף. וייסלברג, לעומת זאת, נתבע במדינת ניו יורק – והסיכוי שיקבל חנינה ממושל המדינה הוא אפסי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו