רוב העולם וחצי מהישראלים רואים בכיבוש הישראלי בגדה המערבית דבר לא רצוי ואפילו אסון. אבל מעטים מצפים שהוא יסתיים בהסכם עם הפלסטינים. זה פלונטר לא קטן.

בינתיים ישראלים נוטים להתעלם מהבעיה כמה שרק אפשר.  בתדירות די קבועה היא שבה ונושכת אותם בישבן. לאחרונה זה קרה שוב כאשר חברת הגלידה בן אנד ג'ריס החליטה לא לחדש את הזיכיון הישראלי כי הזכיין לא היה מוכן להחרים את ההתנחלויות (מה שהיה מפר חוק ישראלי בעייתי).

רוב העולם וחצי מהישראלים רואים בכיבוש הישראלי בגדה המערבית דבר לא רצוי ואפילו אסון. אבל מעטים מצפים שהוא יסתיים בהסכם עם הפלסטינים. זה פלונטר לא קטן

במהומה שקמה כתבתי על האבסורד שבעניין (במילים פשוטות: הגדה איננה חלק מישראל). קוראים מסויימים קבלו על כך שאני רק מבקר ולא מציע פתרונות. למרות שגדולים וחכמים כשלו במשימה הזאת, אני מרים את הכפפה.

ראשית, כמה הנחות:

• לישראל יש אינטרס כביר לשמור על רוב יהודי; הרמה הנוכחית של קצת פחות מ-80% היא המינימום הדרוש כדי לראות בה "מדינה יהודית"; כיבוש קבוע בגדה המערבית מנוגד לאינטרס הזה (כמו הכיבוש בעזה שהסתיים ב-2005).
• פנטזיות על עזיבה המונית של פלסטינים הן בלתי מוסריות ובלתי אפשריות, וכל נסיון לכפות דבר כזה יביא לחורבן; טועים הפלסטינים שחושבים שזו התוכנית הסודית של ישראל, אך אין להכחיש שיש בימין מי שרוצים בכך.
• קו שביתת הנשק של 1949, המכונה גבולות 1967 או הקו הירוק, איננו קדוש; נסיונות לקדשו על בסיס ה"חוק הבינלאומי" אינם משכנעים. אפשר לומר על כל מדינה שהיא כבושה והדבר היחיד שאיננו מוסרי זה שליטה על אוכלוסיה לא חופשית ומשוללת זכויות (שגם סופגת אבידות השכם והערב בגלל אצבע צה"לית קלה על ההדק).
• עם זאת גבולות אילו מעניקים לישראל 78% מפלסטין המנדטורית (לאחר שעבר הירדן הופרד ממנה ב-1921)  ובעייתי מאוד לדרוש מהפלסטינים שיסתפקו בפחות.
• איי האוטונומיה הבלתי-רציפים עדיפים על כיבוש צבאי גרידא אך אינם מספקים הסדר קבע בר-קיימא כיוון שמיליוני אנשים נותרו תחת שליטה ישראלית בפועל ללא זכויות הצבעה בישראל (בסופו של דבר זה מה שהם ידרשו).
• יש להתייחס ברצינות לחששות הישראלים שבעתיד יותקפו מהגדה (כמו שקורה עם עזה). אך כיבוש קבוע של אוכלוסייה מדוכאת וחסרת זכויות (למרות "אוטונומיה") גם לא תביא בטחון.
• על אף שהפלסטינים סובלים מעוולות רבים, הנהגתם לא ממהרת לסיים את הכיבוש מתוך הנחה שתוצאת המחדל היא מדינה דו-לאומית בכל ארץ הקודש. את זה חלקם מעדיפים.

פנטזיות על עזיבה המונית של פלסטינים הן בלתי מוסריות ובלתי אפשריות, וכל נסיון לכפות דבר כזה יביא לחורבן; טועים הפלסטינים שחושבים שזו התוכנית הסודית של ישראל, אך יש בימין מי שרוצים בכך

כדי לצאת מהשיתוק, ישראל צריכה לחדש את הנכונות לנהל שיחות לקראת הסדר קבע בסגנון ראשי הממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט. אך יהיה זה חכם גם לשלול מהפלסטינים את היכולת לשמר את הכיבוש באמצעות נקיטת עמדות מקסימליסטיות שיתקעו את המשא ומתן. זאת, על ידי נקיטת מהלכים חד-צדדיים וגם נדיבים שמטרתם לשפר את חיי הפלסטינים, לדרבן אותם לעצמאות ולנטרל את האיום הדמוגרפי שמשבש את דעתה של ישראל.

להלן מפת דרכים אפשרית:

• ישראל  מכריזה על גבול אופטימלי המכנס אל תוך שטחה כמה שיותר מתנחלים תוך נגיסה מינימלית בגדה המערבית – העברה לישראל של לא יותר מ-15% מהשטח תשאיר פחות מ-100,000 מתנחלים מעבר לגבול.
• יובטח לפלסטינים פיצוי נדיב יותר מאשר יחס 1:1 שנדון פעם (אולי 1.5: 1) בהסכם שלום עתידי (זה הוגן בהתחשב בכך שהם יקבלו אדמה מדברית בנגב).
• המתנחלים הנותרים מעבר לגבול יקבלו פיצויים נדיבים – משהו באזור חצי מיליון דולר למבוגר ורבע מיליון לילד; זה יגיע  לסך של כ-40 מיליארד דולר (כזה הוא המחיר של טעות אסטרטגית אדירה); כדאי לשקול דדליין לפקיעת ההצעה (והשארת הסוררים מאחור).
• ישראל תכיר במדינת פלסטין בגבולות הזמניים הללו לרבות עזה (יישום השליטה שם יידחה עד מועד מיגור החמאס).
• ישראל תוביל תכנית בינלאומית נדיבה, מקיפה וארוכת טווח עם תמריצים ניכרים לשיתוף פעולה כאשר את החלק הארי – במיליארדי דולרים לשנה – היא מעניקה בעצמה. ישראל גם תתמוך בפלסטין בפורומים בינלאומיים כולל עידוד סחר.
• הצבא יישאר בינתיים בנקודות מסויימות בתוך שטח פלסטין תוך צמצום למינימום של החיכוך עם האוכלוסייה. במקביל, יוקם מנגנון בינלאומי לבדיקת חלופות כגון כוח נאט"ו או של הליגה הערבית. יהיה ברור ומוצהר שישראל אינה חומדת את השטח.
• תתקיים מדיניות אפס סובלנות כלפי כנופיות פרמיליטריות בפלסטין.
• ישראל תסכים לשאת ולתת על גבולות נדיבים יותר כאשר הפלסטינים יתעניינו באמת בהסכם שלום רשמי.
• לא תהיה זכות שיבה למיליוני צאצאי הפליטים הפלסטינים ממלחמת העצמאות (הנכבה). זה לא הוגן, כפי שלא הוגן שיהודים אינם חוזרים לעיראק, הגרמנים אינם חוזרים לחבל הסודטים והינדים אינם חוזרים לפקיסטן. עם זאת יוצע מנגנון פיצויים (אולי 10,000 דולר לכל צאצא, כך שהעלות תגיע ל-60 מיליארד דולר) וזכות הגירה לפלסטין.

כדי לצאת מהשיתוק, ישראל צריכה לחתור להסדר קבע ולמנוע מהפלסטינים לתקוע את המו"מ – ע"י מהלכים חד-צדדיים נדיבים לשיפור חייהם, לדרבן אותם לעצמאות ולניטרול האיום הדמוגרפי על ישראל

שני נושאים דורשים תשומת לב מיוחדת:

עזה: כרגע היא אינה מהווה איום דמוגרפי, בשונה מהגדה המערבית, אך המצב שם גובל באי מוסריות. עזה תצטרך להיות מטופלת בנפרד ולהכלל בפלסטין כשחמאס ייעקר משם – בין אם בכפייה, בשכנוע, בהתערבות חיצונית או במהפכה.

ירושלים: תיאורטית אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא, אך זהו פצע מדמם שתמיד ישבש את היחסים עם המרחב. הצעתי בעבר וותיקניזציה של העיר העתיקה; ההתנגדויות לא התמקדו בעיקרון אלא בפרקטיקה: ישראלים לא יתמכו בכך וחלקם יצאו (עוד יותר) מדעתם מרוב זעם קדוש. אפשרות ביניים היא לא לבטל את הסיפוח אלא רק להזמין שחקנים מוסלמים נוספים וחשובים לסייע באופן פעיל בהפעלת האגן הקדוש. מה שאי אפשר לעשות, לא באמת, זה לחלק את ירושלים בין שתי מדינות.

אם ישראל הייתה נוקטת ביוזמות אלה בפומבי ובאופן נחוש וספקטקולרי, האסטרטגיה הייתה נתמכת על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי וחלק גדול מהעולם הערבי; לעולם נמאס מהעימות וגם מהמשא ומתן הנצחי. הלחץ על הפלסטינים היה גדול.

ברור שההממשלה לא בנוייה לצעדים יזומים כאלה כעת – גם לא ממשלת השינוי הסבירה. זה יקרה רק בעקבות לחץ. הלחץ יגיע – מלמטה, מלמעלה, מהצדדים. אני מקווה שלא בצורת עוד אינתיפאדה. עם מזל זה לא יהיה שום דבר יותר גרוע מצעדים נוסח בן אנד ג'ריס.

יש שיאמרו שאין מצב לפיצויים בגובה 100 מיליארד דולר. התשובה שלי היא שהתוצר השנתי של ישראל הוא 400 מיליארד דולר לשנה, ושהעולם יעזור, ושאפילו הדפסה אינפלציונית של כסף עדיפה על הרס המפעל הציוני (שאליו ישראל דוהרת כרגע בעוורון מזעזע).

אם ישראל הייתה נוקטת ביוזמות אלה בפומבי ובנחישות, האסטרטגיה הייתה נתמכת ע"י ארה"ב, האיחוד האירופי וחלק גדול מהעולם הערבי; לעולם נמאס מהעימות וגם מהמו"מ הנצחי. הלחץ על הפלסטינים היה גדול

העולם השקיע טריליונים במלחמה בקורונה; מה שחייב לקרות קורה, ומה שחייבים לשלם משלמים.

הדרך הזו לא תמצא חן בעיני כולם ואינני חושב שהיא תרצה את כל הפלסטינים. עם זאת, זו אולי האפשרות הכי הפחות גרועה שעומדת בפני מדינת היהודים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

רצינו את הממשלה הזאת משתי סיבות: ראשית, כדי שיהיה למדינה המסכנה הזאת תקציב, ושנית, להשתחרר ולו לתקופה קצרה מעול המשטר הביביסטי שהיה כאן. משטר שמיצה את עצמו ולכן נאלץ להמציא ארועים מגוחכים להתהדר בהם. יש כאלה שכינו זאת קוסמות.

אז אולי באמת יהיה לנו כבר תקציב כדי שהמדינה הזאת תוכל להמשיך לחיות. כדי שצהל ימשיך לפעול ולעמוד על שתי רגליים ולא על חצי רגל. כדי שכל התעשיות הפועלות מול המדינה, חברות קטנות וגדולות, ישובו לפעול באופן נורמלי ולא דרך ועדות חריגים. כולנו נפגעים באופן חמור ועמוק בכל יום שהתקציב לא עובר. כל יום כזה פוגע יותר ויותר במערכת. אם יש משהו אקספוננציאלי בחיים שלנו חוץ מהקורונה – זה הנזק שנוצר בגין היעדר תקציב.

כולנו נפגעים באופן חמור ועמוק בכל יום שהתקציב לא עובר. כל יום כזה פוגע יותר ויותר במערכת. אם יש משהו אקספוננציאלי בחיים שלנו חוץ מהקורונה – זה הנזק שנוצר בגין היעדר תקציב

אסור שהממשלה הזאת תיפול. אם היא תיפול בשבועות הקרובים, הביביזם עלול להשאר איתנו כמעט לנצח. לכן כדאי לכל שרי הממשלה להכנס לפוקוס, כמו שאומרים האמריקאים, וההמלצה מכוונת בעיקר לראש הממשלה. על ראש הממשלה להגדיר שני נושאים קריטיים שעמם כל הממשלה הזאת מתמודדת, ורק לאחר שהנושאים הללו יקבלו בהצלחה את הטיפול הרלוונטי – יתפנו חברי הממשלה לנושאים הנוגעים למשרדיהם.

1. מענה לאיום הבטחוני-אסטרטגי

הנושא הקריטי הראשון הוא הנושא האסטרטגי–בטחוני של ישראל, שמסתבך והולך ודוחף את ישראל לפינה בעייתית, כאשר מצד אחד איראן חושפת שיניים ומצד שני רוסיה מפשילה שרוולים. ראש הממשלה חייב להשקיע בסוגייה הזאת יותר מחמישים אחוזים מזמנו – לשמוע מומחים, לבצע הערכות מצב, לדרוש תכניות, ולהכין הרבה תכניות חלופיות. למה הרבה תכניות? כי הוא חייב לחשוב מחוץ לקופסה ולגבש תכנית ששוברת את הזכוכיות שבתוך קופסת הזכוכית שבתוכה אנחנו תקועים.

ואם כך, כדאי שנעמיק בצעד נוסף: הקונספט שעל פיו תקיפות חיל האוויר הן שיביאו לסילוק המיליציות השיעיות-איראניות מסוריה ולבנון חייב הערכה מחדש. הסיכוי שההערכה מחדש תוביל להבנה שהסיפור הזה מחייב פתרון אחר הינו קרוב למאה אחוז. בעיקר בגין ההחלטה של רוסיה לקחת חלק פעיל במרחב הזה ולחסום את ישראל.

הנושא הקריטי הראשון הוא הנושא האסטרטגי–בטחוני של ישראל, שמסתבך והולך ודוחף את ישראל לפינה בעייתית, כאשר מצד אחד איראן חושפת שיניים ומצד שני רוסיה מפשילה שרוולים

הצעד הבא: כדאי שנבין שאת המזה"ת יסדירו רק המעצמות. ארה"ב, ביחד עם רוסיה ובהסכמת סין. ביתר פירוט: רק מועצת הבטחון, בנוסף למאמצים (לא צבאיים) של רוסיה, יכולים להשיב את האיראנים לבקבוק שמהם יצאו. אבל כדי שזה יקרה – אנחנו נדרשים להפעיל את האמריקאים. כלומר לגרום לכך שהאמריקאים ידרשו מהרוסים לבצע את הפעולה הזאת.

איך מפעילים את האמריקאים? מקריבים "פיון". כלומר מציעים פתרונות לפתיחת המצור בעזה (נמל מבוקר?), או יוזמים שיחות עם אש"ף, או שניהם, יחד עם עוד כמה פעילויות שאי אפשר להזכיר בין שורות אלה.

2. זירוז תקציב המדינה

הנושא השני הוא התקציב עצמו, אך בעניין זה יש להקפיד על קריטריון השעון, או העמידה בלוח הזמנים. את תכנון התקציב יש לסיים בראש ובראשונה על פי מבחן השעון, ולא על פי טיבו של התכנון. תקציב קצת פחות טוב, שיוצא לביצוע חודש לפני הצפוי, עדיף עשרת מונים מתקציב טוב יותר, אך בעיתוי של חודש מאוחר יותר.

רה"מ חייב לאסוף את שריו ולדרוש מהם להתמקד בשלב ראשון רק בשני הנושאים הללו, כך שגם התקציב יעבור עד סוף אוגוסט ולא בנובמבר, וגם תוגדר אסטרטגיה רלוונטית בהקשר של איראן–רוסיה וארה"ב. דווקא בעניין הזה הסבלנות כדאית והפזיזות היא מהשטן. כאן דווקא שווה לאבד זמן כדי להביא פתרון נכון.

רה"מ חייב לאסוף את שריו ולדרוש תחילה התמקדות בהעברת התקציב עד סוף אוגוסט מבלי לדחות לנובמבר, וגם בהגדרת אסטרטגיה רלוונטית בנושא איראן–רוסיה וארה"ב. דווקא בעניין הזה הסבלנות כדאית והפזיזות מהשטן

בואו נעבור את שני הבורות הללו, ורק אז נתחיל להתפזר. בואו נקדיש לזה 3-4 חודשים. במידה שלא נעשה כך, הסיטואציה תתאים למודל דילמת האסיר הקלאסית. ההסתברות לכך שהסיטואציה הזאת של דילמת האסיר תתקיים עם הממשלה של היום גבוהה מאוד, בעיקר בגלל מבנה המנדטים שלה. אין מפלגה דומיננטית אחת, וכל אחת מהמפלגות עלולה לנסות למקסם את האינטרסים הפוליטיים שלה. במקרה כזה, כל השרים יעשו את המקסימום מבחינת האינטרסים שלהם, אבל המערכת כולה תיפול.

היינו שם.

חיים אסא היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין. יו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב