הדיון על אגרת גודש בכניסה לערים הגדולות עולה על השולחן הציבורי במחזוריות שבה עצי זית מניבים פירות: בממוצע פעם בשנתיים.
מאז 2008, שבה התקבלה החלטת ממשלה לבחון את הנושא, הוא, ובכן, נבחן, שוב ושוב. ושוב. בכל פעם שמסתמן תקציב באופק, האוצר ממהר להחדיר את הסעיף לחוק ההסדרים, המהומה מתלקחת כמעט מעצמה, והרעיון נגנז.
"העובדה שזה אף פעם לא קרה", אמר אתמול גורם ממשלתי, "לא אומרת שזה גם אף פעם לא יקרה". בעיקר לאור העובדה שמסיבוב לסיבוב הפקקים הולכים ומחמירים, והתחושה שצריך לעשות מהלך חירום, שובר שוויון, כדי לחלץ את התחבורה מהמבוי הסתום, רק גוברת.
היוזמה גם הפעם הגיעה מהאוצר, שפקידיו מאמינים מאוד במודל של אגרת הגודש, וגם ההתנגדות המסורתית של משרד התחבורה לא איחרה להגיע. הרבה דברים השתנו במשרד התחבורה במעברים שבין ישראל כ"ץ, בצלאל סמוטריץ', מירי רגב ועד מרב מיכאלי, אבל הווטו על אגרת גודש נותר בעינו.
הדרג המקצועי, אגב, רואה את הדברים עין בעין עם הדרג הפוליטי, כלומר לא מדובר בעמדה פופוליסטית של שרות ושרים שחוששים לחטוף את הזעם הציבורי. למעשה, משרד התחבורה לא בדיוק מתנגד. העמדה שלו היא – בעד, אבל לא עכשיו.
אז מתי כן? כשהתחבורה הציבורית תהיה מספיק טובה ולרשות הציבור תעמוד חלופה הולמת לרכב הפרטי. מתי זה יקרה? איך נדע שזה קרה? איך מגדירים את הרגע המסוים שבו התחבורה הציבורית מספיק טובה כדי להטיל מס על מי שבוחר לא להשתמש בה? לא לגמרי ברור.
הדיון התקופתי על אגרת הגודש דוחק את משרד התחבורה לפינה: אם יתמוך ויאפשר להוציא את התכנית לפועל – ייתפס כמשרד ששותף לעושק האזרחים בעודו נכשל במשימה לספק להם חלופה ציבורית ראויה; ואם יתנגד, זה עלול לחזור אליו כמו בומרנג ככל שמצוקת הפקקים תחריף. האוצר יוכל לומר שהוא הציע פתרון, אבל משרד התחבורה טרפד אותו והאחריות למצב הקטסטרופלי מונחת לפתחו.
כל צד במחלוקת מגייס טיעונים חברתיים. במשרד התחבורה חוששים שזה מס שיפגע בחלשים: עבור בעלי האמצעים, אגרה של כמה מאות שקלים בחודש תהיה מכה קלה בכנף, ושכירים בכירים עשויים לקבל את המימון מהמעסיק. מי שייאלצו לשלם מכיסם, והרבה, הם העצמאים הקטנים ושכירים זוטרים.
מהצד השני, אורי יוגב, לשעבר ראש אגף התקציבים באוצר, הזכיר השבוע שהתפיסה לפיה השימוש במשאב הציבורי המוכר בשם 'כביש' חייב להיות חינמי – פשטה את הרגל.
לפי יוגב, מי שמאפשר לבעלי המכוניות לנסוע בחינם ומממן מכיסו את התשתית היקרה, הם נוסעי התחבורה הציבורית שמשתייכים בדרך כלל לעשירונים הנמוכים. את המצב הזה, שבו העניים מסבסדים את העשירים, הוא טען, צריך להפסיק.
השאלה שמרחפת מעל הכול, ושאיש לא יודע בוודאות את התשובה עליה, היא: האם זה יעבוד? האם אגרת גודש תגרום למסה קריטית של ישראלים לשנות את הרגלי הנסיעה ותוריד מכוניות מהכבישים?
יש דוגמאות מהעולם לכאן ולכאן (שטוקהולם מוצגת כדוגמה מובהקת להצלחה), אבל ברוב המדינות המפותחות, בשונה מישראל, יש רשת יעילה של רכבות קלות ותחתיות שמאפשרת כניסה חלקה למטרופולין כך, שקשה לגזור מכך מסקנות.
אם ללמוד מהמסים הכבדים שכבר מוטלים בישראל על תעשיית הרכבים הפרטיים – על רכישת המכונית עצמה ועל תעריף הדלק – המסקנה היא שהם לא עושים את העבודה. הישראלים חורקים שיניים, מקללים את המדינה ואת מס הכנסה לדורותיו, משלמים הון עתק על המכונית הפרטית ועל הדלק – ועומדים בפקקים.
בשלב הזה חשוב להתעכב על הצירוף "חלופה ציבורית אטרקטיבית", ועל ההשלכות שלה על דרך קבלת ההחלטות.
הזלזול בתחבורה הציבורית בישראל הוא בון טון, ספורט לאומי ממש. במקרים רבים מי שמבטלים את התחבורה הציבורית הם אנשים שכף רגלם לא דרכה כבר שנים באוטובוס או אפילו ברכבת.
הזלזול בתחבורה הציבורית הוא בון טון, ספורט לאומי ממש. במקרים רבים מי שמבטלים את התחבורה הציבורית הם אנשים שכף רגלם לא דרכה כבר שנים באוטובוס או אפילו ברכבת
זה לא מנותק מהמציאות: הפערים בתחבורה הציבורית גדולים והבעיות רבות. אבל זה לא תמיד נכון, ולא פעם המציאות הרבה פחות שחורה מכפי שהיא מצטיירת בשיח הציבורי.
רבים ממאות אלפי הנהגים שכלואים בפקקים משוכנעים שאין להם אלטרנטיבה – אבל לחלקם בהחלט יש. הם לא נותנים לה הזדמנות בגלל דעה קדומה, כוח ההרגל, פינוק או שילוב של כל אלה. לפי מחקרים, די בכך ש-15% מהנהגים ירדו מהכביש ויעברו לתחבורה ציבורית כדי שהמצב בדרכים ישתפר דרמטית.
השאלה איך עושים את בלי להטיל עונש קולקטיבי על אלה שבאמת אין להם חלופה והם דבקים ברכב הפרטי מתוך אילוץ ולא מתוך פינוק.
בסופו של דבר, בבחינה רציונלית של הסוגיה, הגישה שאומרת "קודם נשפר ונציע חלופה ראויה ואחר כך נלחץ על האזרחים דרך הכיס" היא סבירה והגונה.
אבל במצב החירום של התחבורה בישראל, אולי הגיע הזמן לשבור את הכלים ולפעול בדרכים פחות רציונליות, מתוך תקווה וצורך דחוף לטלטל את המציאות.
עיריית תל אביב קיבלה החלטה אסטרטגית להעביר את העיר מהפך תחבורתי-תנועתי עמוק, והיא משדרת מסר של 'בעל הבית השתגע'. יש לזה מחירים, יש תושבים שזועקים, חלקם באמת נפגעים – אבל בתמונה הכללית זו הדרך היחידה להכין את המטרופולין הסואן לשנים ולעשורים הבאים.
אולי הגיע הזמן שגם בעלות ובעלי הבית בממשלה יבינו שאין ברירה וצריך קצת להשתגע, שאין לנו את הפריבילגיה לעשות עוד מאותו דבר. כבר ניסינו את זה, התנענו, ומאז אנחנו תקועים בפקק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם