יש להניח ששר החוץ יאיר לפיד מודאג מהמגמה האולטרה-פרוגרסיבית, בעיקר בארה"ב (אבל לא רק), להגדיר באופן מהותי את היהודים ואת ישראל כמדכאים, ושהנסיון הרטורי שלו היה נסיון לשנות נרטיב זה מול מנהיגים אירופאים. ועדיין זו שגיאה לומר שכל גילוי של גזענות או אפלייה הוא אנטישמיות.

מאז יציאת מצרים העם היהודי מספר על עבדות ובעיקר שואף לחירות. כמובן שנסיונות העם היהודי עם אנשטישמים לא נגמרו במצרים. אין עם בכל ההיסטוריה שסבל מרדיפות כמו העם היהודי. כמו שתיאר זאת הרב לורד יונתן זקס בנאום מפתח לפני מנהיגים פוליטיים אירופיים ב-2016, כשאמר שכמו נגיף שעובר מוטציות, כך האנטישמיות משתנה עם הזמן. תחילה זו היתה שנאת יהודים על בסיס דתם, אחרי זה התפתחה לשנאת יהודים על בסיס גזעם, והיום התווספה שנאת יהודים בגלל מדינתם. שונאים יהודים כי הם חזקים וגם כי הם חלשים, שונאים אותם כי הם עשירים, ושונאים אותם כי הם עניים מרודים, עם כוח או חסרי כוח, תמיד יש מי שממשיך לשנוא.

אין עם בכל ההיסטוריה שסבל מרדיפות כמו העם היהודי. כמו שתיאר זאת הרב לורד יונתן זקס בנאום מפתח לפני מנהיגים פוליטיים אירופיים ב-2016, כשאמר שכמו נגיף שעובר מוטציות, כך האנטישמיות משתנה עם הזמן

העם היהודי חי רוב ההיסטוריה כמיעוט נודד בין מדינות "מארחות". והיהודים היו נתונים תמיד לחסדי הממלכה בתוכה חיו. פעם סבלו את היהודים יותר ופעם פחות. אבל ללא ספק שנאת היהודים והרדיפה הפיזית נגדם מסמלת נרטיב קיצוני של שנאה לאורך ההיסטוריה. ראוי לנו כישראלים לזכור את זה תמיד, כמו שאנחנו זוכרים את סיפור יציאת מצרים, לא רק בליל הסדר אלא כל יום בתפילה וכל ליל שבת בקידוש. אנחנו מצווים לזכור שהיינו עבדים במצרים, ואי לכך אנחנו חייבים להיות רגישים לסבלם של אחרים. זה האירוע המכונן של קיום העם היהודי.

בהיסטוריה המודרנית יהודים במדינות רבות לקחו על עצמם מאבקים נגד שנאת זרים, שנאת שחורים ועוד צורות של גזענות ואפלייה. נשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה האגדי כתב באוטוביאוגרפיה שלו ב-1994:

"מצאתי שהיהודים הם עם ראש פתוח יותר מרוב האנשים הלבנים בנושאים כמו גזענות ופוליטיקה, אולי כי הם עצמם היו קורבנות לאפלייה במהלך ההיסטוריה".

ב-1958, בנאום לועדה היהודית האמריקנית, אמר מרטין לות'ר קינג את הדברים הבאים:

"האחדות שלנו נוצרה מתוך מאבק משותף במהלך מאות שנים, לא רק להסיר מעלינו את השיעבוד, אבל גם להפוך דיכוי של אחרים לדבר בלתי אפשרי".

הזדהות עמוקה זו אינה באה להשוות בין סבלם של היהודים לסבלם של אחרים. הרי אין מדד ולא צריך להיות מדד מי סובל יותר ומתי. אין וגם לא צריך להיות תחרות סבל בין עמים. הציווי היהודי, שהבינו כל כך לעומק קינג ומנדלה, הוא שעצם היותי קורבן לשעבר מחייב אותי להיות שותף למאבק מתמיד כנגד סבלם של אחרים.

הזדהות עמוקה זו אינה באה להשוות בין סבלם של היהודים לסבלם של אחרים. הציווי היהודי, שהבינו לעומק קינג ומנדלה, הוא שעצם היותי קורבן לשעבר מחייב אותי להיות שותף למאבק מתמיד כנגד סבלם של אחרים

אבל הרב זקס מעמיק את הנקודה מבחינה היסטורית. באותו נאום של זקס הוא פתח עם המסר העדכני ואזהרה:

"השנאה המתחילה עם יהודים, אף פעם לא נגמרת איתם".

גם בשואה עצמה היטלר שם את היהודים על המוקד, אבל זה בוודאי לא נגמר איתם. והוא מביא דוגמאות רבות אחרות. זה לא הופך את שואת היהודים לבת השוואה, אבל זה דורש התייחסות מוסרית כלפי רצח עם או דיכוי של אחרים. הרב זקס מזהיר את העולם שמה שמתחיל עם יהודים נגמר רע למדינה כולה.

ביטא את זה בצורה חזקה ראש ממשלת צרפת מנואל ולס לאחר הפיגוע האנטישמי בסופמרשיי בפאריס, 2015:

"אם 100,000 יהודים יעזבו את צרפת (ד.ג. בעקבות האנטישמיות) צרפת כבר לא תהיה צרפת. הרפובליקה הצרפתית תהיה כישלון".

מדינה שאינה יכולה להכיל בתוכה יהודים כאזרחים מלאים, היא לא מדינה מודרנית חופשית. באופן עמוק, הצורך של יהודי אירופה להקים תנועה לאומית במאה התשע עשרה, מהווה כישלון מוסרי אירופאי עמוק, מבחינת ההבנה של אותם ציונים שאין קיום ליהודים באירופה שיש בה אנטישמיות כרונית.

הרב זקס מעמיק את הנקודה מבחינה היסטורית. נאומו נפתח עם המסר העדכני ואזהרה: "השנאה המתחילה עם יהודים, אף פעם לא נגמרת איתם". גם בשואה היטלר שם את היהודים על המוקד, אבל זה לא נגמר איתם

דבריו של שר החוץ ביום רביעי שעבר היו מגושמים בעיניי. מי שקרא אותם יכול היה להבין, לדעתי בטעות, שהאנטישמיות זהה לכל גזענות אחרת. והיא לא. אין צורך להתנצל על כך שהיסטוריית השנאה כלפינו היא ייחודית. גם בעידן שבמעגלים מסוימים יהודים וישראלים הם בהגדרה המדכאים, אין שום סיבה מוסרית להיכנע לנרטיב השיקרי הזה.

אבל המחשבה שהמאבק נגד אנטישמיות מדרבן אותנו כיהודים להילחם בכל תופעה של דיכוי או אפלייה על בסיס גזע, מין או דת, היא מחשבה לגמרי נכונה. היא לגמרי יהודית. היא נכונה לנו כיהודים ונכונה לנו כמדינה.

יש גם סכנה ליהודים ישראלים. כמו שיש זיכרון קצר אצל האנושות כולה, יש סכנה שאנחנו הישראלים נשכח מה זה להיות מיעוט בתוך רוב עוין. ואולי בגלל מאבק ההישרדות נגד מדינות ערביות עוינות בקום המדינה, ומדינות של שנאה כמו איראן בעת הנוכחית, אנחנו עלולים לשכוח ולו במעט שהצו המוסרי שלנו כיהודים הוא לא לשכוח את סבלם של אחרים. ויותר מזה, עלינו לעמוד בחזית המאבק כנגד תופעות של גזענות ודיכוי.

אין שום תירוץ להתפשר בדבר הזה, לא מול האולטרה-פרגרסיבים מצד אחד וגם לא מול מדינות המנסות לשכתב את ההיסטוריה שלהם בשואה מהצד השני. גם פה בישראל, במציאות המורכבת עם מיעוט ערבי בתוך המדינה, ופלסטינים ביהודה ושומרון, צרכים ביטחוניים ואחרים לא יכולים להשכיח מאיתנו צו מוסרי בסיסי שלנו כיהודים כלפיהם. ועם הכוח הריבוני בידנו הצורך לזכור את שיעבוד מצרים גובר אף הוא.

בשולי הדברים ראוי לציין שכוח העמיות היהודית והחיבור העמוק של שותפות גורל וייעוד עם יהדות התפוצות יכולים למזער כל סיכון שנשכח את הלקחים העמוקים של עם שיצא משעבוד מצרים לחירות. גם היום יהודי העולם סובלים מגל גובר של אנטישמיות. הם ממשיכים באתגר של חיים כמיעוט. וגם אם אנחנו לא מדברים על החיים הקשים בהרבה של יהדות אירופה לפני 80 או 180 שנה, זה מספיק לנו לומר "הא לחמא עניא" כדי לזכור.

אולי בגלל מאבק ההישרדות נגד מדינות עוינות, אנחנו עלולים לשכוח שהצו המוסרי שלנו כיהודים הוא לא לשכוח את סבלם של אחרים. ויותר מזה, עלינו לעמוד בחזית המאבק כנגד תופעות של גזענות ודיכוי

האנושות לא מצפה מאיתנו להמעיט בערך המאבק הייחודי באנטישמיות ובאנטישמיים, אבל אנחנו צריכים לצפות מעצמנו לא לשכוח את צו המצפון היהודי העמוק לעמוד כתף אל כתף עם אלה שעדיין סובלים מגזענות ודיכוי.

דניאל גולדמן הוא שותף מייסד של גולדרוק קפיטל, ויו"ר לשעבר של גשר והתנועה העולמית של בני עקיבא. הוא פעיל ויזם חברתי וגר יחד עם משפחתו בבית שמש.