חברת גלידה מפסיקה למכור גלידה בשטחים והעולם כמרקחה. רה"מ נזעק, שר החוץ מתנפח, שרת הכלכלה זורקת גלידה לפח בשאט נפש כמחווה שלטונית פטריוטית.

@ornabarbivay

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מתוקים, התבלבלתם #benandjerrys

♬ צליל מקורי – Orna Barbivay – אורנה ברביבאי

דוברי המתנחלים מסבירים לנו שמדובר באנטישמיות. ח"כ ברקת כותב שיהודים רשאים ללקק גלידה בכל מקום בעולם.

חברת גלידה מפסיקה למכור גלידה בשטחים והעולם כמרקחה. רה"מ נזעק, שר החוץ מתנפח, שרת הכלכלה זורקת גלידה לפח בשאט נפש כמחווה שלטונית פטריוטית

אם אלה לא היו החדשות, אפשר היה לחשוב שכותבי ארץ נהדרת ירדו מהפסים.
אבל לא. אלה הפוליטיקאים שלנו שירדו מהפסים.

באמת? יהודים יכולים ללקק גלידה בדמשק? בטהרן או בקסבה של שכם? הימין הישראלי לא יודע שיש אמנם בעולם מקומות שעוינים אותנו בגלל שאנחנו יהודים, וכן יש אנטישמים בעולם, אבל יש מקומות שעוינים את הכיבוש. רק את הכיבוש. לא אנטישמיות אלא אנטי כיבוש. כיבושמיות.

כיבוש. כיבוש. כיבוש. המילה הזו שהימין מתקשה להגות מול המילה "זכותנו". או "ארץ אבותינו". אבל התעלמות ממציאות שבה בארץ אבותינו חיים גם מיליוני פלסטינים, לא יהודים בעליל, היא מציאות מוחשית. פיזית. לא אלוהית. לא מטאפיזית.

עכשיו במקום לעסוק בגלידה, יענה בבקשה הימין המתנחלי ונציגיו בכנסת ובממשלה מה עושים עם הכיבוש. לא עם מפעל גלידה.

תחזרו לרגע אל הפסים של החיים האמיתיים. כיבוש 2 מיליון פלסטינים בשטחים הוא הבעיה. התנחלות של מאות אלפי יהודים בלב השטחים עד שאי אפשר להחיל פתרון מוסכם, מקבע את הכיבוש לדורות. זו הבעיה. ולא פאקינג גלידה.

בכל פעם שגורם בין לאומי כלשהו נוקט בצעד קטן, פיפס במושגי הבעיה האמיתית, ומזכיר לכולנו שהוא מתנגד לכיבוש, קמה סערה פוליטית של צבועים וקרנפים, פטריוטים מזויפים ונושאי שם ישראל הדמוקרטית לשווא ותוקפים את נושא הבשורה.

במקום לעסוק בגלידה, יענה בבקשה הימין המתנחלי ונציגיו מה עושים עם כיבוש 2 מיליון פלסטינים בשטחים. התנחלות של מאות אלפי יהודים בלב השטחים מקבעת אותו לדורות. זו הבעיה, לא פאקינג גלידה

גלידה או סודה סטרים, סרט תעודה או סתם נאום או ראיון בתחנה זרה, והמתנחלים מיד מתנפלים ומצתדקים כשהם מנסים מיד לשווק את עצמם כישראלים שווים ודומים לכל אזרחי ישראל האחרים.

כאילו אין שום שוני בין נוער הגבעות לנוער העובד והלומד, אין שום הבדל בין ישיבה ביצהר לחיים בלב כפר אזר. כאילו אין שום הבדל בין מאחזים לא חוקיים בשטחים ליישובי עוטף עזה.

כאילו האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, כלפי חיילי צה"ל ומג"ב, היא עניין שגרתי של מדינה דמוקרטית, מדינת חוק.

כאילו מעצרים, וכניסות ליליות לבתי פלסטינים זו דרך חיים נורמלית גם בישראל של הקו הירוק, וכאילו אין שתי מערכות חוקים ושלטון צבאי בשטחי A ושטחי B.

כאילו החוק הצבאי לא חל על יהודה ושומרון והשב"כ לא מתגורר שם דרך קבע בטלפונים של התושבים, וצה"ל במחסומים, והאוצר בהקפאת כספים, ושירות בתי הסוהר באירוח אלפים יומיום במתקניו הנאים והמהנים.

כיבוש. הקפאת הכיבוש. זה העניין. לא בן אנד ג'ריז. משחקי חתול ועכבר של ישראלים עם מצב הכיבוש בהנחה שהעולם יתרגל, עלולים להתפוצץ לנו בפרצוף. ברור שזה יתפוצץ לנו בפנים. בסופו של כל סרט אנימציה מישהו נופל לתהום כשהוא מפרפר בדרך למטה הוא עוד מדבר ומביט לאחור וכועס ומתווכח ונדמה לו שלעולם לא יגיע לקרקעית. ואז הוא נמרח ומתפרק לרסיסים.

ממשלת השינוי אמנם קמה על העיקרון שלא נוגעים בבעיות הקונטרוורסליות שבין מרכיביה. אבל מרכיביה יכולים לפחות לדבר אמת אל תודעת הציבור. בשלב כלשהו של חיינו כאן נצטרך לטפל במצב הכיבוש. כלומר להפסיק אותו. לתת זכויות לפלסטינים ושטחי מחיה ומדינה מוכרת. נצטרך לתת להיום לחיות כי אחרת לנו לא יהיו חיים.

הכיבוש זה העניין. לא בן אנד ג'ריז. משחקי חתול ועכבר עם מצב הכיבוש, בהנחה שהעולם יתרגל, יתפוצצו לנו בפרצוף. כשמישהו נופל לתהום בסרט אנימציה, בעודו מפרפר בדרך למטה, הוא עוד מדבר ומביט לאחור

אי אפשר לברוח ממצב הכיבוש. מתוצאותיו ומהביטוי שנותנים לו בעולם הרחב.
בעוד איקס שנים יהיו בשטחים 5 מיליון פלסטינים ומיליון ישראלים. הפיצוץ מחכה לנו בתחתית התהום. זה ברור כמו סרט מצויר של חתול רודף אחרי עכבר עד לתהום שבה הוא מתרסק.

חתול מת לא יאכל שום גלידה, גם אם תהיה ממפעל מאושר אמריקאי, וזה יכריז שהוא מוכר גלידה בשטחים הכבושים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.