שבוע לאחר העברתו של חוק חבר הכנסת המחליף (החוק הנורווגי המורחב), בהיעדר משאבים להגדלתה של הכנסת באופן קבוע ומקיף יותר, קואליציית בנט-לפיד עסקה במאמץ מגושם לשלוט בכנסת על ידי סירוס האופוזיציה בכל מחיר. המהלך השערורייתי הזה היה שגוי מבחינה פוליטית וחסר תועלת מעשית. הוא גם היה ריק מתוכן ובלתי דמוקרטי מיסודו.

קואליציית השינוי ניסתה להנציח, שלא בטובתה, את תרבות ההדרה וחוסר הסובלנות של הממשלה הקודמת בניגוד למטרותיה שלה. טוב שהבינה שאם היא מקווה לשרוד, כל שכן להצליח, עליה להכיר בטעותה המבישה ולתקן אותה. אין לה מה להפסיד מכך שתניח לאופוזיציה לעשות את שלה; יש לה – ולתרבות הפוליטית המקולקלת ממילא של ישראל – הרבה מה להרוויח מהנכונות לחזור בה מצעד שלא הייתה צריכה לנקוט מלכתחילה.

אין לקואליציה מה להפסיד מכך שתניח לאופוזיציה לעשות את שלה; יש לה – ולתרבות הפוליטית המקולקלת ממילא של ישראל – הרבה מה להרוויח מהנכונות לחזור בה מצעד שלא הייתה צריכה לנקוט מלכתחילה

רק לפני שבוע אישרה מליאת הכנסת את הצעתה של הוועדה המסדרת בנוגע להרכב וועדותיה ברוב של 60 מול 0 (חברי האופוזיציה נעדרו מההצבעה).

בניסיון לשמור על הרוב הדחוק של 61 חברים על ידי תפיסת מונופול על עבודת הכנסת, היא ניסתה להשלים עיוות סיטונאי של נוהלי הכנסת ושיטות העבודה שלה, שבאופן מסורתי הסתמכו על גודלן היחסי של הסיעות השונות כמדד לחלוקת תפקידים פרלמנטריים ולקביעת הרכבי הוועדות.

חברי האופוזיציה בוועדה המסדרת עוזבים את הדיון בהצבעה על הרכב הוועדות הקבועות, 12 ביולי 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

בכך היא חשבה לתומה שתוכל לשנות את האיזון בין הקואליציה לאופוזיציה, אך למעשה צמצמה את יכולת העבודה שלה מבלי להגביר בהכרח את כושר המשילות שלה.

ארבעה צעדים הקשורים זה בזה ננקטו במקביל.

ראשית, שיבוצם של חברי אופוזיציה רבים בוועדות קטנות ושוליות יחסית, על חשבון ייצוג הולם בוועדות מרכזיות יותר. כך בוועדת הכנסת, המפקחת על עבודתו של בית הנבחרים הישראלי, הקואליציה התעקשה להחזיק ברוב של שלושה. בשתי ועדות חשובות במיוחד (הכספים וחוקה, חוק ומשפט) היא הנדסה לעצמה רוב של שניים במקום לצרף עוד חבר אופוזיציה אחד לפחות לפי המפתח הסיעתי המקובל.

באותו הזמן, היא שיבצה שמונה חברי אופוזיציה (ורק שלושה חברי כנסת מהקואליציה) בוועדת המדע והטכנולוגיה, שמונה חברי אופוזיציה נוספים בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות (לצד חמישה חברי קואליציה) ושבעה חברי אופוזיציה בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי (לצד שלושה חברים משמונה המפלגות המרכיבות את הקואליציה).

שנית, כדי להוסיף חטא על פשע, רק שלושה חברי אופוזיציה מונו לשבת בראש 12 הוועדות הקבועות של הכנסת: הוועדה לענייני ביקורת המדינה, כנדרש על פי החוק, וכן, שוב, ועדת המדע והטכנולוגיה והוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי.

חברי הקואליציה מצביעים בעד הרכב הוועדות הקבועות בכנסת, 12 ביולי 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

על פי הגודל היחסי והנוהל המקובל, האופוזיציה הייתה אמורה לקבל לפחות עוד ראשות ועדה מרכזית אחת (הנוהג בעבר היה שבראש ועדת הכלכלה יושב ח"כ מהאופוזיציה).

שלישית, הממשלה הודיעה על כוונתה להקים שלוש ועדות חדשות (כולן בראשותם של חברי כנסת מהקואליציה) שיפוצלו מתוך ועדות קיימות.

ועדת בריאות חדשה תוקם מתוך ועדת העבודה, הרווחה והבריאות הקיימת. שתי ועדות, אחת לביטחון פנים ואחת לשירותי דת יהודיים, יפוצלו מתוך ועדת הפנים. על סמך התנאים הקבועים בתקנון הכנסת – המדריך לנוהל ולנוהג של עבודת הבית – בנוגע להקמת ועדות אד-הוק לעניין מסוים, אין תקדים להחלטה להקים ועדות קבועות חדשות בדרך זו.

על סמך התנאים הקבועים בתקנון הכנסת – המדריך לנוהל ולנוהג של עבודת הבית – בנוגע להקמת ועדות אד-הוק לעניין מסוים, אין תקדים להחלטה להקים ועדות קבועות חדשות בדרך זו

לבסוף, להשלמת ההשתלטות, הכנסת החליטה למנות תשעה (!) סגנים ליושב ראש הכנסת – שישה מהקואליציה ושלושה מהאופוזיציה, דבר המפר את הנורמה ארוכת השנים של כמעט שוויון בין האופוזיציה והקואליציה בנשיאות הכנסת (יושב ראש הכנסת, המייצג את הקואליציה, תמיד מחזיק בקול המכריע).

כדי להחמיר עוד את המצב, נציגי הממשלה ניסו להכתיב את זהותם של סגני יושב הראש מהאופוזיציה – אחד מהם הוא חבר הכנסת הוותיק אחמד טיבי מהרשימה המשותפת (דבר שהותיר שני נציגים בלבד לגוש הימין-חרדים, המונה 52 חברי כנסת).

ח"כ אחמד טיבי נואם במליאת הכנסת לפני ההצבעה על חוק האזרחות, 5 ביולי 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

כל הצעדים הללו יחד נועדו, לכאורה, לקצץ את כנפיה של האופוזיציה הפרועה וחסרת הרסן, ששמה לה למטרה לסכל את מהלכי הממשלה ולהתיש את נציגיה בפיליבסטרים בלתי נגמרים שנמשכים עד הזריחה.

ואכן, האופוזיציה הבטיחה לעכב את עבודת הוועדות ולהחרים ישיבות חשובות, והיא אפילו שקלה (למגינת ליבם של כמה מראשיה) לעתור לבג"ץ על התנהגותה הדורסנית של הקואליציה, שפעלה בניגוד לעצתם של היועצים המשפטיים של הכנסת.

במבט ראשון אולי קשה להתווכח עם ההיגיון שמאחורי המהלכים הללו – שהממשלה הנוכחית מגינה עליהם בהדגישה כי היא אינה נוהגת באופן שונה מכפי שנהגה קודמתה בראשותו של בנימין נתניהו בשנים האחרונות, רק מפני שהתאפשר לה מבחינה מספרית.

הטענה הזאת היא בבחינת גול עצמי. קואליציה שמתגאה בהיותה מבשרת שינוי אינה צריכה לאמץ דרכי פעולה שהיא דחתה מכל וכל כאשר ננקטו בעבר כדי להשתיק את קולותיה שלה.

סלידתה המוצהרת מהשטיקים של יו"ר האופוזיציה נתניהו גם היא אינה מצדיקה את השימוש באותם כלים כדי להחליש את קולה של האופוזיציה (נאומו המלגלג של ראש הממשלה נפתלי בנט, שבו הקניט את קודמו ויריבו, ככל שהיה מבדר מבחינה רטורית, לא תרם דבר לחיזוק עמדתו מבחינה פוליטית).

חוסר הביטחון שהממשלה החדשה עדיין חשה בימיה הראשונים וחסרי הוודאות אינו צריך לשמש כבסיס להתנהלות שהייתה לצנינים בעיניה  בנסיבות אחרות.

אין כל היגיון במדיניות של החלשת האופוזיציה, בוודאי לא של ממשלה שבאה לתקן קלקולי ממשל מתמשכים. מבחינה פוליטית, צעד כזה חותר תחת סיבת קיומה של הקואליציה החדשה: להוכיח שניתן לנהל את ענייני המדינה בצורה אחרת – ומוצלחת הרבה יותר – באמצעות שיתוף פעולה בין חלקיה השונים והמגוונים של ממשלת אחדות לאומית מכלילה מאשר על ידי זריעת ריב, מדון, ומרורים.

לא רק הסלידה מהמנהיג הקודם צריכה לאחד את חלקיה השונים של הקואליציה, אלא המחויבות לטובת הכלל. מנקודת מבט זו, מעשית, פיתוח היכולת לנווט במגבלות הרוב הזעיר העומד לרשותה על ידי הרכבתן של קואליציות מזדמנות ביד קלה ומיומנת מבטיח הרבה יותר מאשר הענקת סמכות וטו דה פקטו לכל חבר כנסת של הקואליציה בכל זמן נתון.

פיתוח היכולת לנווט במגבלות הרוב הזעיר העומד לרשותה על ידי הרכבתן של קואליציות מזדמנות ביד קלה ומיומנת מבטיח הרבה יותר מאשר הענקת סמכות וטו דה פקטו לכל חבר כנסת של הקואליציה בכל זמן נתון

באופן מהותי, ניהול משא ומתן שכזה הוא חיוני אם קיימת תקווה כלשהי למקד את תשומת הלב בתוכנן של הצעות החוק במקום ביוזמיהן (כמו במקרה של סירובן המחפיר של חברות כנסת רבות מהאופוזיציה לתמוך בהצעת החוק לשימור ערכות אונס, או ההתנגדות הידועה לשמצה של אופוזיציית הימין-חרדים להצעת החוק שהיא עצמה יזמה למניעת איחוד משפחות פלסטיניות – לשמחת השמאל).

האופוזיציה חוגגת את נפילת חוק האזרחות בהצבעה במליאת הכנסת, 6 ביולי 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

אכן, עם טיפת היגיון בריא ומעט אנושיות, אפשר יהיה להימנע מכמה מלכודות כמו ההחלטה הבזויה למנוע מהאסירה הפוליטית ח'אלדה ג'ראר להשתתף בהלוויית בתה או היעדר הנכונות להפריד בין סבסוד מסגרות החינוך לגיל הרך לבין האמצעים לקידום השתתפותם של החרדים בשוק העבודה.

מעל הכול, החלשת האופוזיציה באופן מכוון חותרת באופן ישיר תחת היסודות הדמוקרטיים המעורערים ממילא של ישראל. היא מתנגשת עם המימרה הידועה שלפיה אופוזיציות חזקות תומכות בדמוקרטיות איתנות, הן משום שהן משלבות עמדות מנוגדות על ידי הבטחת מרחב מוגן לביטוי חילוקי דעות באופן לא אלים, והן בכך שהן מניחות את היסודות לחילופי שלטון מסודרים באמצעות הקלפי.

התרבות הפוליטית של ישראל נמצאת בשפל. והיות שהדמוקרטיה עוסקת גם בדרך ניהולם של החיים הציבוריים ובמי שכלול בהם ולא רק בנושא זה או אחר שעומד על הפרק, שום שינוי רציני לא יוכל להתרחש על ידי שכפול ההתנהלות המוטה והבלתי נאותה של השנים האחרונות.

דמוקרטיה עוסקת גם בדרך ניהול החיים הציבוריים ובמי שכלול בהם ולא רק בנושא זה או אחר שעומד על הפרק. שום שינוי רציני לא יוכל להתרחש על ידי שכפול ההתנהלות הבלתי נאותה של השנים האחרונות

טוב עשתה הקואליציה שהודיעה עכשיו כי היא חוזרת בה מכמה מצעדיה המוגזמים בעוד מועד ושחליטה לתקן את הרכבי הוועדות בכדי לשקף נכוחה את מאזן הכוחות בכנסת, להעניק לאופוזיציה ראשות ועדה נוספת (העלייה והקליטה) ולמנות עוד שני סגני יו"ר הכנסת משורות האופוזיציה.

יתכן שהתעשתות מהירה זו תגביר את  סיכוייה לא רק להרחיב את מרחבי התמרון שלה ערב דיוני התקציב המכריעים כל כך, אלא גם לחזק ולו במעט את הלגיטימיות שלה בעיני ציבור עייף, מבולבל ומאותגר.