צמתי רק פעם אחת בחיי. זה קרה בספטמבר 75. התחתנתי יום אחרי יום-הכיפורים ולא הייתי רעבה. ככה זה כשאת צעירה ותכף כלה. לא רעבה. אוכלים אהבה ושותים מים. העולם הוא בחור יפה ושחום שקוטף לך את הירח ותלכי אחריו בארץ לא זרועה.
צמתי רק פעם אחת בחיי. זה קרה בספטמבר 75. התחתנתי יום אחרי יום-הכיפורים ולא הייתי רעבה. ככה זה כשאת צעירה ותכף כלה. לא רעבה. אוכלים אהבה ושותים מים. העולם הוא בחור יפה ושחום
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אבל זה צד אחד של יום הכיפורים שלי. בצד השני יש מלחמה. יום הכיפורים שלי זה 1973. בהחלט יכול להיות שאם הייתי חייל ולא חיילת הייתי מכתיבה את המילים האלה למוקירי זכרי בסיאנס, אבל ככה יצא. לא הלכתי אל מותי כמו בני דורי, חיילי המוצבים הקדמיים, למלחמה שלא ידעתי שהתחילה מעל לראש באשמת אדוני המלחמה שלעולם לא מתים, רק מתחלפים, לעזאזל. באתי מהדור ההוא ונשארתי כדי לכתוב שכלום לא השתנה. אם היו חוזרים היו משתאים: הזדקנתם. וגם: עדיין נלחמים?
נולדתי במשפחה פטריוטית. הורי עלו בחוסר כל למכורה שלי ארץ נוי אביונה בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, והיו ממקימי המדינה. לא אלה עטורי התהילה אלא האפורים כשק. אלה שנצרפו בכור ההיתוך הלוהט אבל רקדו הורה ברחובות תל-אביב ביום הכרזת המדינה.
אבא שלי התגייס לחטיבת גבעתי של 48 והשתתף בקרבות הדרום. משם שלח לחברתו אורה, אמא שלי, מכתבים שנכתבו על צדו השני של דף קרבי שאבא קובנר חתום עליהם ובהם מילות עידוד לחיילים צעירים שהקיזו את דמם על מדינה שטרם קמה: "עיני העם צופות אלינו, לא נכזיב!!!".
על גב הדף כתב אבא לחברתו אורה:
"ממול יש לנו את התזמורת הסימפונית של המלך פארוק שמשמיעה לנו את הסימפוניה העצובה 'איבוד הנגב'. הכדורים שלנו ושלהם שורקים לנו סווינג אמריקאי באוויר…".
את שיר הרעות היה שר בדמעות ואת "האמיני יום יבוא" לאמא שלי ולארץ ישראל, אהובותיו הנצחית, ובלי טיפת ציניות.
לא הלכתי אל מותי כמו בני דורי, חיילי המוצבים הקדמיים. באתי מהדור ההוא ונשארתי כדי לכתוב שכלום לא השתנה. אם היו חוזרים היו משתאים: הזדקנתם. וגם: עדיין נלחמים?
כל זה לא הותיר ברירות לצאצאיו, אבל רצה הגורל ונולדתי ילדה והייתי חיילת ולא לוחמת. חבר שלי היה שם וחבר שלי לשעבר היה שם. אחותי שרה בלהקה צבאית ושרה "פשוט שריונר" במוצבים בסיני ואני הייתי סתם חיילת פושטית בלי תואר והדר עם חבר בסיני. ולא הבנתי שהאדמה רועדת עד שהבסיס שלי הפך למרכז גיוס ארצי ואוטובוסים יצאו ממנו לחזית, נושאים חיילי מילואים שלא ראו את החרב המתהפכת מעל מעל ראשיהם הצעירים. ואני לא צמה.
אבא שלי חיכה בסבלנות וקיבל נכדים זכרים שהמשיכו מורשת קרב משלהם ודי חבל, האמת. אל תשאלו אותי אם היה שווה. לא תשאלו – לא תקבלו תשובות קשות. הבנים שלי עשו שירות קרבי ביחידות לוחמות, כמו שסבא שלהם חלם. להשבעה שלהם הגיע גאה כטווס וכשאחד מהם סיים קורס קצינים קרביים לא ידע את נפשו, וכשהתנגן השיר "האמיני יום יבוא" על מגרש המסדרים בבה"ד 1, אבא שלי שר בקול רועם ועיניו הוצפו דמעות.
אבל המדינה המשיכה בשלה על הראש של נכדיו: לבנון, עופרת יצוקה ועמוד ענן וצוק איתן ומשענת קנה רצוץ. אני לא צמה, הו לא. במקום זה אני חושבת. גזרתי על עצמי תענית מחשבות של יום הכיפורים. חשבון הימים שחלפו, חשבון השנים, העידן, התמורות. איפה הייתי ומה עשיתי, איפה אני ואיפה המדינה. חושבת, נעצבת, אבל אוכלת.
חיי חולפים לפני ואני נותנת בהם סימנים. כאן ילדות, פה משפחה, כאן אהבה, הנה כאב, פה אהבה חדשה מרפאת, כאן נולד דבר וכאן גווע אחר והנה עולם חי ומשתנה ומלחמות הולכות ובאות, צפויות כמו עונות השנה. השנים נוסעות ואנחנו גם. תקומה וחורבן. מנהיגים התחלפו והיד על ההדק, מי שלחם הלך, גם מי שחלם הלך.
אבא שלי חיכה בסבלנות וקיבל נכדים זכרים שהמשיכו מורשת קרב משלהם ודי חבל, האמת. אל תשאלו אותי אם היה שווה. לא תשאלו – לא תקבלו תשובות קשות
המדינה עמדה על רגליה כמו עץ בסופה, התנודדה, כרעה, ונשארה על רגליה אבל לא למדה דבר. לא נולדנו לשלום, נולדנו לחלום וללחום. כל כך הרבה מילים עם אותה סיומת ובלי טיפת תקווה. לאן הולכים מכאן? אני לא יודעת, רק זוכרת הכל. אבל אוכלת כרגיל. אולי זה פוסט קצת סתום אבל ככה זה. מוקדש לכל מי שמצא את עצמו בין המילים. אפילו כאלה שלא מתארים לעצמם. כן כן. כתיבה וחתימה טובה.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו