כשנשיאת הדמוקרטיה של יוון (שמה הרשמי ביוונית של הרפובליקה היוונית) קתרינה סקלרופולו, קראה את הפסקה האחרונה של נאום הפרידה שלה ממיקיס תאודוראקיס, שפתיה רעדו מעט וקולה נשבר. מחוץ למטרופוליס, הכנסייה הגדולה של אתונה, עמדו כל העת מאות אלפים בדממה. בבת אחת הם פרצו במחיאות כפיים וקריאות אהדה. דגלים אדומים הונפו אל על. רבים מחו דמעה.

שום דבר ברגע הזה לא היה מובן מאליו. סקלרופולו איננה מנהיגת המונים. היא דמות ממלכתית. היא גם לא אשה רגשנית. הניסיון שרכשה במשך שנים של עבודה מקצועית בתחום המשפט, לרבות כהונה מרשימה כנשיאת בית המשפט העליון, עיצבו אותה כאדם נחוש, אצילי ומאופק. אבל היא גם מוכרת היטב כמי שהקדישה את כל הקריירה המשפטית שלה למאבק למען זכויות אדם. למרות הממלכתיות, היא מזוהה עם השמאל.

סקלרופולו איננה מנהיגת המונים. היא גם לא אשה רגשנית. הניסיון שרכשה במשך שנים של עבודה מקצועית בתחום המשפט, לרבות כהונה מרשימה כנשיאת בית המשפט העליון, עיצבו אותה כאדם נחוש, אצילי ומאופק

הבחירה של ראש הממשלה קיריאקוס מיצוטאקיס, מנהיג מפלגת הימין-מרכז, בסקלרופולו לתפקיד הרם הפתיעה את המערכת הפוליטית ואת הציבור. בגלל עמדותיה וגם כמובן מפני שהיא אישה.

אבל מאז היא מדלגת בחן בין הטקסים הממלכתיים לבין הופעות באירועים אירופיים ואחרים, שם היא מפתיעה את שומעיה פעם אחר פעם בחריפותה וברהיטותה ובהשקפת עולמה המוסרית. ביום האישה הבינלאומי, למשל, היא בחרה לדבר בפרלמנט האירופי על הנשים הפליטות ועל חובתה של אירופה לדאוג לזכויותיהן. לא מעט ישבנים מכובדים נעו שם באי-נוחות במושבים המרופדים.

הלווייתו של מיקיס תאודוראקיס בקתדרלה באתונה, 8 בספטמבר 2021 (צילום: AP Photo/Petros Giannakouris)

מורכבותו של הרגע הזה נבעה, אפוא, מהשילוב בין מי שנשאה את הנאום – פמיניסטית לוחמת זכויות אדם שהייתה לנשיאת הרפובליקה – לבין המקום ואנשיו: צמרת הכנסייה היוונית שהובילה את הארון פנימה ופתחה את הטקס בתפילות האשכבה בשלישיית בריטונים, לפי מיטב המסורת הכנסייתית הביזנטית.

אבל זה לא הכול. האחראים על הטקס ועל סידורי הלוויה – מרגע מותו של המלחין ועד לרגע הטמנתו באדמה – היו ראשי ה-KKE, המפלגה הקומוניסטית היוונית שעד אמצע שנות השבעים הייתה מחוץ לחוק ורק ב-89' השתתפה לראשונה בבחירות. מזכ"ל המפלגה, דימיטריס קוצומבס, היה הנואם השני בטקס, ולמעשה הוא והנשיאה היו הנואמים היחידים.

תאודוראקיס הוא שביקש שהקומוניסטים יהיו אחראים להלווייתו. "עכשיו, בימים האחרונים של חיי", הוא כתב לקוצומבס זמן קצר לפני שהלך לעולמו, "הפרטים מיטשטשים במוחי ונשארים רק הדברים הגדולים. ואני רואה שאת רוב שנותי המשמעותיות והבוגרות חייתי כשדגל ה-KKE מתנוסס מעל לראשי. ולכן אני רוצה להיפרד מהעולם בתור קומוניסט".

"עכשיו, בימים האחרונים של חיי, הפרטים מיטשטשים במוחי ונשארים רק הדברים הגדולים. ואני רואה שאת רוב שנותי חייתי כשדגל ה-KKE מתנוסס מעל לראשי. ולכן אני רוצה להיפרד מהעולם בתור קומוניסט"

וכך, לא הממשלה ולא משרד התרבות אלא המפלגה הקומוניסטית, היא ולא אחרת, הזמינה את ראשי המדינה לשעבר ונכבדים אחרים, ואיש מהם לא נשא דברים בטקס האשכבה. וכל זאת בכנסייה.

ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטאקיס נפרד מארונו של מיקיס תאודוראקיס בקתדרלה באתונה, 8 בספטמבר 2021 (צילום: AP Photo/Petros Giannakouris)

שיתוף הפעולה ההרמוני בין הקומוניסטים לבין הכנסייה נראה אולי תמוה בעיניים ישראליות, אבל בעיני היוונים הוא טבעי לחלוטין. וזה מדהים אפילו עוד יותר בהתחשב באופייה של ה-KKE.

המפלגה הקומוניסטית היוונית היא השריד המאובן ביותר של הקומוניזם האירופי. הקו שלה נוקשה ומיושן עד כדי כך שלפעמים נדמה כאילו ברית המועצות לא באמת התפרקה ולנין עדיין חי. לא במקרה התפוררו ממנה כמה חלקים והצטרפו לברית השמאל סיריזה שסחפה ציבור גדול.

אלא שהקומוניסטים היוונים גם אחראים לכמה מהרגעים המרהיבים ביותר בתולדות האומה המודרנית, מאבקה לחירות וייחודה, והם מעולם לא הפנו עורף ללאום ולדגל, למסורת הדתית ולכנסייה. להפך, המושג "עם" בעיניהם מכיל את אלה במלואם. בכל ההפגנות הכי מילטנטיות של הקומוניסטים ושל השמאל בכלל, מתנוסס דגל יוון בגאווה. עבור השמאל היווני, פטריוטיזם זאת לא מלה גסה.

הקומוניסטים היוונים גם אחראים לכמה מהרגעים המרהיבים ביותר בתולדות האומה המודרנית, והם מעולם לא הפנו עורף ללאום ולדגל, למסורת הדתית ולכנסייה. עבור השמאל היווני, פטריוטיזם זאת לא מלה גסה

יריביהם הפוליטיים המרים ביותר של הקומוניסטים ביוון מבינים את חשיבות תרומתם ההיסטורית לזקיפות הקומה הפטריוטית במאבק נגד הכיבוש הנאצי. גם יהודי יוון, במיוחד אלה מהם שהמחתרת החביאה בהרים וגוננה עליהם מפני הלשנה, מכירים להם תודה.

פרידה בדמעות ממיקיס תאודוראקיס ליד ארונו בקתדרלה של אתונה, 8 בספטמבר 2021 (צילום: AP Photo/Petros Giannakouris)

ועם כל זאת, בסיפור של הקומוניסטים ביוון עוברת צלקת עמוקה שכאבה לא קהה. ולסיפור הזה קשור מיקיס תאודוראקיס בכל נימי נפשו, במותו כמו בכל רגע מרגעי חייו. אישיותו, האירועים הדרמטיים שעברו עליו והמוזיקה שלו – כל אלה משקפים את הסיפור הזה עם כל הכאב, היופי והדר הגבורה.

עינויי תופת

מאז שנות השלושים של המאה שעברה, תחת שלטון הרודן הימני יואניס מטקסאס, הקומוניסטים נרדפו, נכלאו, עונו והוגלו לאיים רחוקים. ילדים להורים שהושלכו לבית הסוהר נשלחו ל"חינוך מתקן" בפנימיות צבאיות (באי לרוס עומד בניין הפנימייה הזכור לשמצה כעדות אילמת ומוזנחת לאכזריות הזאת), וכל מי שנחשד אפילו בקירבה לרעיונות המפלגה חווה על בשרו את הדפיקות המאיימות על הדלת בארבע לפנות בוקר והאלימות הבוטה של המשטרה.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היו היוונים מפולגים בין אוהדי המלך לבין אוהדי המדינה בראשות מי שנחשב היום אבי האומה, אלפתריוס וניזלוס. היוונים לחמו באלבניה וניצחו, אבל שילמו מחיר דמים נורא, ואז בא הכיבוש הנאצי, והקומוניסטים הובילו למעשה את המחתרת היוונית שהייתה הגדולה והנועזת ביותר באירופה וסבלה במיוחד מנקמנות האס-אס.

רבבות נטבחו, ורבבות נעצרו, עונו והוגלו. תאודוראקיס, שהצטרף למחתרת והבריח פליטים יהודים, הוגלה לטריפולי שבפלופונס. משם הוא הועבר לכלא באתונה ועבר שם עינויי תופת.

רבבות נטבחו, ורבבות נעצרו, עונו והוגלו. תאודוראקיס, שהצטרף למחתרת והבריח פליטים יהודים, הוגלה לטריפולי שבפלופונס. משם הוא הועבר לכלא באתונה ועבר שם עינויי תופת

פלישת הנאצים ליוון: חיילים גרמנים מביטים בפסלו של סוקראטס באקרופוליס באתונה, 15 ביוני 1941 (צילום: AP Photo)

יוון היא המדינה היחידה באירופה שאיננה חוגגת את יום סיום מלחמת העולם השנייה. פשוט מפני שכאשר העולם קם מההריסות והניף דגלי ניצחון, החברה היוונית שקעה במלחמת אזרחים.

הגרמנים הרעיבו עד מוות מאות אלפי ילדים, והמדינה כולה כרעה תחת עוני וחורבן שרק החריפו את המצב הקשה שהתחיל ב"קטסטרופה", הטרנספר הגדול ב-1922, או בשמו הרשמי הסכם לוזאן, שהביא ל"חילופי אוכלוסין" בין שתי המדינות ולמעשה לעקירת 1.2 מיליון יוונים מטורקיה למולדת שמעולם לא הכירו. מלחמת האזרחים שזרעה מוות, שנאה וחורבן בלב ליבה של החברה, הייתה מכה נוספת ואיומה.

הגרמנים הרעיבו עד מוות מאות אלפי ילדים, והמדינה כולה כרעה תחת עוני וחורבן שרק החריפו את המצב הקשה שהתחיל ב"קטסטרופה", הטרנספר הגדול ב-1922, או בשמו הרשמי הסכם לוזאן

ההיסטוריון רודריק ביטון, שפרסם לאחרונה ספר מרתק בשם "יוון – ביוגרפיה של אומה מודרנית" (Greece – Biography of a Modern Nation) מארגן עתה לראשונה את כל פרטי המידע הסותרים על מלחמת האזרחים ואת הנרטיבים השונים ביוון ובעולם המתייחסים לשורשיה ולהתנהלותה.

בין היתר, ביטון קובע בוודאות כי המלחמה הזאת לא פרצה פתאום בתום מלחמת העולם, וכי אף שאירועי ה-Δεκεμβριανά – הקרבות בין הבריטים לבין הזרוע הצבאית של הקומוניסטים היוונים בסוף 44' ותחילת 45' שהסתיימו בפירוק נשקן של המיליציות הקומוניסטיות – הרחיבו את הקרע בין שמאל לבין ימין, שורשי הקרע הזה נבטו בחברה היוונית ובעימות בין הלאום לבין תומכי המשטר המלוכני הרבה קודם.

טנק בריטי ברחובות אתונה, יוון, ב-29 בדצמבר 1944 (צילום: AP Photo)

כך או כך, מלחמת האזרחים פרצה באביב 1946 ונמשכה עד קיץ 1949, כשמאחורי הימין עמדו מעצמות המערב ומאחורי השמאל בולגריה, יגוסלביה ואלבניה (אבל לא ברית המועצות, טעות מקובלת, ואולי לא במקרה, לתפארת הדמוניזציה של הקומוניסטים).

תאודוראקיס נעצר ונשפט מייד לאחר אירועי דצמבר. תחילה הוחזק באתונה, נמלט ונתפס, וב-47' נשלח לגלות באי איקריה. הוא לא חדל לרגע מפעילות פוליטית, אבל גם המשיך ליצור ולנגן בחשאי ביחד עם מוזיקאים ומשוררים ששיתפו איתו פעולה גם לאחר השחרור. בין היתר הוא כתב אז את היצירה "הקינה על וסילי זאנו" לזכר פעיל השמאל שהוצא שם להורג.

תאודוראקיס נעצר ונשפט מייד לאחר אירועי דצמבר. הוא לא חדל לרגע מפעילות פוליטית, אבל גם המשיך ליצור ולנגן בחשאי ביחד עם מוזיקאים ומשוררים ששיתפו איתו פעולה

מאיקריה תאודוראקיס נשלח למחנה כפייה באי מקרוניסי ועבר שם סדרת עינויים קשה שכמעט הביאה למותו. אביו ודודו עתרו לבית המשפט העליון והוא שוחרר. שבור פיזית ונפשית, הוא לא חזר לאתונה אלא נסע למולדת משפחתו, הכפר גלאטה שבמחוז חאניה, כרתים, ולאחר שהתאושש נסע עם אשתו לפריז, ללמוד מוזיקה.

לא קל לדמיין את המפגש הזה: איש צעיר, שנולד באי יווני למוד סבל והיסטוריה קשה (כיוס שבצפון הים האגאי, שבשנת 1822 העות'מאנים טבחו את רוב אוכלוסייתו והוא נשאר חלש ומדמם במשך שנים רבות למרות המסורת האליטיסטית העמוקה שלו וייחודו), והוא עצמו חבול בגופו ובנפשו.

מיקיס תאודוראקיס, משמאל, נלקח למעצר בדצמבר 1967 (צילום: AP Photo)

מאז שעמד על דעתו חווה רדיפות, כלא, גלות ועינויים – אבל גם התקוממות עקשנית, והוא בוער בלהט היצירה המוזיקלית הגאונית שלו משחר ילדותו, וכבר בגיל 17 ניצח לראשונה על קונצרט שכתב.

מאז שעמד על דעתו חווה רדיפות, כלא, גלות ועינויים – אבל גם התקוממות עקשנית, והוא בוער בלהט היצירה המוזיקלית הגאונית שלו משחר ילדותו, וכבר בגיל 17 ניצח לראשונה על קונצרט שכתב

והצעיר הזה הגיע לבירת צרפת, שחוגגת את החופש שאחרי המלחמה ואת התרבות המתפרצת של ראשית שנות החמישים, ומפארת – ואולי גם מקדשת – את המוזיקה הקלאסית כעמוד תווך בלעדי של תרבות המערב. הוא גמע בצמא כל תו וכל שיעור, ומייד התבלט גבוה מעל כולם.

ואז, בתחילת שנות השישים, כשהוא חזר ליוון, התחברו לפתע כל החוטים, והתופעה החד-פעמית ששמה מיקיס תאודוראקיס התפרצה כמו הר געש. כי החזרה ליוון לא הייתה רק פיזית. היא הייתה שלמה, במלוא המובן הרגשי, הרוחני והאומנותי, ולא פחות מזה במלוא המובן הפוליטי-אזרחי.

השייכות של תאודוראקיס למולדתו קיבלה ביטוי עז מאי-פעם כשהוא יצר מוזיקה מהסוג הכי חדש, הכי רענן, הכי מהפכני, אבל שורשיה עמוקים עד אין סוף וכל יווני בכל גיל ובכל מעמד חש אותם כאילו היו שם מאז ומעולם.

מיקיס תאודוראקיס, משמאל, עם אביו גריגוריס ב-1974 (צילום: AP Photo/Aristotle Saris)

הוא התיך את המרכיבים הקלאסיים והמודרניים של המוזיקה המערבית לתוך המסורת הביזנטית וה"לאיקה" (השירה העממית). גם הרבטיקו הכבד – שהיה אסור לנגינה ולהשמעה בתקופת מטקסאס בגלל האלמנטים הטורקיים שלה שמטקסס רצה לטהר את התרבות היוונית ממנה (ולכן נוצרה אז שפה "טהורה", קת'רבוסה, מין יצור סינטתי שהשתמשו בו רק האליטות), קם אצלו לתחייה.

והוא עשה עוד מעשה גדול וחסר תקדים: הוא הלביש את השירה של גדולי משוררי יוון בלחנים סוחפים, קצביים, שכל ילד משתוקק לשיר וכל בוזוקאי במועדון קטן בירכתי פיראוס חייב לנגן. השירים האלה התפשטו כמו אש בשדה קוצים. תוך שנים ספורות הציפו הלחנים האלה, עם השירה הנפלאה, את הטקסים בבתי הספר, את כל תוכניות הרדיו ואולמות הקונצרטים. הם הדהדו אפילו ברחובות הערים והכפרים.

תאודוראקיס עשה עוד מעשה גדול וחסר תקדים: הוא הלביש את השירה של גדולי משוררי יוון בלחנים סוחפים, קצביים, שכל ילד משתוקק לשיר וכל בוזוקאי במועדון קטן בירכתי פיראוס חייב לנגן

תאודוראקיס הלחין את "עיקר העיקרים" של יאניס ריצוס, המשורר הקומוניסטי שנכלא ועונה וספריו נשרפו ושיריו רבי העוצמה מתעדים תקופות שונות ואיומות בחייה של יוון.

הֵם הִתְיַשְּׁבוּ מִתַּחַת לַעֲצֵי הַזַּיִת אַחַר הַצָּהֳרַיִם
וְסִנְּנוּ אֶת הָאוֹר הָאָפֹר בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם הֶעָבוֹת,
הֵם שָׁלְפוּ אֶת מַחְסָנִיּוֹתֵיהֶם וְחָשְׁבוּ כַּמָּה יֶגַע
נִכְלַל בִּנְתִיב הַלַּיְלָה,
כַּמָּה מְרִירוּת בְּאֶגֶד מַלּוּחֵי הַבָּר,
כַּמָּה אֹמֶץ בְּעֵינֵי הַיֶּלֶד הַיָּחֵף שֶׁנָּשָׂא אֶת הַדֶּגֶל.

(מתוך: עיקר העיקרים, אסופת שירים מאת יאניס ריצוס, תירגם מיוונית והוסיף מבוא רמי סערי, הוצאת רימונים, המפעל לתרגום ספרות מופת, 2014)

מיקיס תאודוראקיס עם שני ילדיו ב-1968 (צילום: AP Photo)

הוא הלחין את היצירה הגדולה ביותר של חתן פרס נובל אודיסיאס אליטיס, "אקסיון אסטי", שנעה בין אימת המלחמה (מלחמת יוון-אלבניה 1940) לבין אהבת המולדת, בלשון קסומה שמזכירה את המבנים התנ"כיים של ספר תהילים ושיר השירים ומשתמשת בדימויים מיתולוגיים ונוצריים רבים.

סנונית אחת / אודיסיאס אליטיס

סְנוּנִית אַחַת וְהָאָבִיב נָדִיר
מְלָאכָה רַבָּה נִדְרֶשֶׁת
אֶת אוֹר הַחַמָּה לְהַחְזִיר.
אַלְפֵי חֲלָלִים
לְגַלְגַּלִּים נִדְרָשִׁים,
גַּם אֵלֶּה הַחַיִּים,
אֶת דָּמָם לָתֵת מִתְבַּקְּשִׁים
אֶל אֱלֹהַי הָרִאשׁוֹן בַּבַּנָּאִים, בֵּינוֹת הָרִים עָלַי סָגַרְתָּ
אֶל אֱלֹהַי הָרִאשׁוֹן בַּבַּנָּאִים, בַּיָּם אוֹתִי כָּלָאתָ
אֶת גּוּפָתוֹ שֶׁל מַאי לָקְחוּ הַמְּכַשְּׁפִים
בִּמְצוּלוֹת הַיָּם קְבָרוּהוּ
בִּבְאֵר עֲמֻקָּה עָמֹק סְגָרוּהוּ
אֶת רֵיחַ הֶאֱפִילָה הוּא נוֹשֵׁם
תְּהוֹמוֹת אֵין קֵץ לְלֹא שֵׁם
אֵל אֱלֹהַי הָרִאשׁוֹן בַּבַּנָּאִים, ,בֵּינוֹת פִּרְחֵי הַלִּילָךְ גַּם אַתָּה
אֶל אֱלֹהַי הָרִאשׁוֹן בַּבַּנָּאִים, גַּם אַתָּה מֵרִיחַ אֶת הַתְּחִיָּה.

(תרגום: ישראלה אזולאי)

הוא הלחין את שירתו הלירית החכמה של יורגוס ספריס, האיש שראה את יוון מתוכה ומחוץ לה, ואת השיר הזה במיוחד, כך סיפר לי חבר משורר בן גילי, כל אתונה עמדה ושרה ברחוב כשספריס הובא לקבורה, ובאותו היום, בסוף ספטמבר 1971, ידעו הסטודנטים שיצאו להפגין ולשיר ברחוב שחונטת הקולונלים לא תשלוט עוד זמן רב.

הכחשה / יורגוס ספריס

על החוף הנסתר
הלבן כיונה
צמאנו בצהריים
אך מלחו המים.

על החול הזהוב
כתבנו את שמה
כה יפה נשבה הרוח
ומחקה כל מילה.

(תרגום: אבירמה גולן)

והוא הלחין את "הבלדה על מאוטהאוזן", מחזור השירים המצמרר שכתב יאקובוס קמבנליס. קמבנליס נתפס בגיל צעיר כשניסה להימלט עם חבר מיוון הכבושה, והנאצים שלחו אותו לעבודות כפייה במטהאוזן. כשחזר, כתב ספר על השנים הללו, ואת השירים הנפלאים, בין היתר על אהובתו היהודייה.

לקונצרט החגיגי הראשון של "אקסיון אסטי" בחר תאודוראקיס בקפידה תזמורת מעולה ומקהלת זמרי אופרה מהשורה הראשונה, וגם קריין – מגדולי השחקנים אז – שקרא את הקטעים הלא מולחנים בפאתוס התיאטרלי הדרוש. אבל לתפקיד הסולן שישיר את מחרוזת קטעי הפואמה המולחנים הוא בחר את האדם הכי בלתי צפוי.

יורגוס ביציקוציס, בן למשפחה ענייה שלימד את עצמו לנגן בוזוקי ושר במועדנים, לא נראה לאתונאים המשכילים מתאים, בלשון המעטה.

תאודוראקיס אמנם כתב עבורו כמה שירים עממיים קלילים כמו "בבלאמי, באוזרי", שהזכירו להם את ציצאניס ותקופתו, אבל לתת לו לשיר את המלים נוראות ההוד של המשורר הלאומי? או את הבלדה לאח המת שכתב תאודוראקיס עם קוסטס וירבוס, או את "עיקר העיקרים"? זה, הם עיקמו את האף, באמת מוגזם.

גריגוריס למברקיס בתהלוכה בין אתונה למרתון עם השלט "שלום", חודש לפני הירצחו. 21 באפריל 1963

הם טעו כמובן, ואילו תאודוראקיס – שהבחירה בביציקוציס הייתה מבחינתו אבן הראשה של המהפכה שהוא ביקש לחולל במוזיקה היוונית בפרט ובתרבות היוונית בכלל – צדק. ערב-ערב קם קהל האלפים שבא לקונצרט על רגליו והריע לזמר ולמלחין שעה ארוכה.

בחוץ געשו כל הזמן הזה רחובות אתונה והערים הגדולות האחרות ממהומות אלימות, והמצב במדינה שוב התערער. ביוני 1963 רצחו לאומנים קיצונים את גריגוריס למברקיס, חברו הקרוב של תאודוראקיס שהוביל את תנועת השלום היוונית.

בתחילת 1964 הוקמה תנועת שמאל חדשה, "הנוער של למברקיס", ומיקיס תאודוראקיס נבחר לעמוד בראשה ואף נבחר כחבר פרלמנט. אבל בשיא הצלחתו הטילה הממשלה צנזורה על יצירותיו ורבים משיריו נאסרו להשמעה ברדיו.

בתחילת 1964 הוקמה תנועת שמאל חדשה, "הנוער של למברקיס", ותאודוראקיס נבחר לעמוד בראשה ואף נבחר כחבר פרלמנט. אבל בשיא הצלחתו הטילה הממשלה צנזורה על יצירותיו ורבים משיריו נאסרו להשמעה

וזאת הייתה רק ההתחלה.

באותה שנה ממש יצא אל האקרנים בארה"ב סרט דל תקציב של הבמאי הקפריסאי מיכליס קקויאניס והפך בן-לילה ללהיט מטורף. הסרט, אלקסיס זורבס, נודע בשם "זורבה היווני", והפך למותג.

הפסקול המכשף שכתב לו תאודוראקיס הוא אולי המוזיקה היוונית הכי מוכרת בעולם, וצעדי הריקוד שהומצאו לכבוד הסרט, ונקראים "סירטאקי" – תמהיל של "חסאפיקו" (ריקוד מסורתי כבד) איטי ומהיר – הם אולי צעדי הריקוד הכי פופולריים בקרב תיירים שמגיעים ליוון.

אחד מגדולי הזמרים של יוון, יאניס פריוס, בהופעה חיה עם תאודוראקיס עצמו, שרים את השיר של זורבה, ותאודוראקיס מעיר "אבל אתם יודעים שיש לו מלים", והם שרים אותן – "תציעי את המיטה שלך לשניים. לך ולי"

ואז, ב-21 באפריל 1967, בזמן שחצי עולם כבר שר יוון ורקד אנטוני קווין, ניצלו פוליטיקאים אמריקאים ואירופים את אי היציבות ביוון, וסייעו לחבורת קולונלים פשיסטית לחטוף באלימות את השלטון במדינה.

יומיים אחרי הפוטש ירד תאודוראקיס למחתרת, וממקום מחבואו קרא למרד וייסד את "החזית הפטריוטית". בתחילת יוני פירסם המשטר את הצו הצבאי מספר 13. בין התקנות החדשות: איסור חמור על השמעת המוזיקה של תאודוראקיס והאזנה לה.

אם עד עכשיו רק לשדרני הרדיו היה אסור להשמיע כמה מהשירים שנחשבו נפיצים פוליטית, עכשיו אסור היה אפילו ללחוש בחדרי חדרים את שמו של המלחין הנודע.

אם עד עכשיו רק לשדרני הרדיו היה אסור להשמיע כמה מהשירים שנחשבו נפיצים פוליטית, עכשיו אסור היה אפילו ללחוש בחדרי חדרים את שמו של המלחין הנודע

מי שהתפוצץ מכעס ומגעגוע לשירים היה נכנס למכונית, סוגר היטב את החלונות, נוסע בכביש לשום מקום, שומע את דימיטריס מיטרופנוס שר "גשם יורד על שכונות העוני" עם המלים של ת'לסינוס אריקוס שהיה עם תאודוראקיס במחנה הכפייה במקרוניסי במהלך מלחמת האזרחים, או את "בנכר" (ירח כישפת אותי) עם המלים של תאטוס ליוואטיס, ומזיל דמעה.

בנכר / תאטוס ליוואטיס

ירח כישפת אותי
ואני מהלך בארצות הנכר.
הבית יתום,
שעת בין הערביים בלתי נסבלת,
וההרים בוכיים.

שמיים שלי, שילחו ציפור
שתביא לאמא סבלנות.

שמים שלי, שילחו ציפור,
סנונית קטנה
שתבנה לה קן
על שזיף הבר שבגן
ליד המרפסת.

שמים שלי שילחו ציפור
שתביא לאמא סבלנות.

שתביא לאמא סבלנות,
ולאחותי נדוניה
צרורה במטפחת
ולבת השכנים
נשיקה מתוקה
על השפתיים.

שמים שלי שילחו ציפור
שתביא לאמא סבלנות

(תרגום: אבירמה גולן)

יאניס קוציראס ומקהלה, מתוך המופע "עיר יפה", מחווה לשירי תאודוראקיס, אתונה 2019

סמל הרואי של המאבק לחירות

תאודוראקיס לא הצליח לחמוק מהמשטר זמן רב. בחודש אוגוסט הוא נתפס ונכלא לחמישה חודשים. אחר כך הוגלה ביחד עם אשתו מירטו וילדיהם מרגריטה ויורגוס לכפר זטונה בפלופונס, ומשם הוא נשלח למחנה ריכוז באורופוס.

אבל עכשיו הוא כבר לא היה מלחין יווני אלמוני אלא אמן בינלאומי ענק, וכל העולם נרעש. שורה ארוכה של מלחינים, זמרים ואנשי רוח – מדימיטרי שוסטקוביץ' וליאונרד ברנשטיין ועד ארתור מילר והארי בלפונטה – חתמו על עצומה לשיחרורו.

הפוליטיקאי והעורך לשעבר של המגזין ל'אקספרס ז'אן ז'אק סרוון-שרייבר פנה ישירות לממשלת יוון, וזו הסכימה לאפשר לתאודוראקיס לצאת ב-1970 לגלות בפריז. מלינה מרקורי ובעלה ז'יל דאסן קיבלו אותו בשדה התעופה ביחד עם קוסטה גברס.

תאודוראקיס ירד מכבש המטוס והתמוטט. הוא היה תשוש ומורעב, וסבל משחפת שנדבק בה במחנה. החברים הובילו אותו מייד לבית החולים. שבוע אחר כך הגיעו מירטו, מרגריטה ויורגוס דרך איטליה לפריז.

תאודוראקיס ירד מכבש המטוס והתמוטט. הוא היה תשוש ומורעב, וסבל משחפת שנדבק בה במחנה. החברים הובילו אותו מייד לבית החולים. שבוע אחר כך הגיעו מירטו, מרגריטה ויורגוס דרך איטליה לפריז

מיקיס תאודוראקיס, משמאל, עם מלינה מרקורי, מימין, במסיבת עיתונאים הראשונה שלו בפריז, ב-29 באפריל 1970 (צילום: AP Photo/Stf/Jean-Jacques Levy)

ביחד עם מלינה מרקורי, הפך תאודוראקיס מהמלחין האהוב של "זורבה היווני" לסמל הרואי של המאבק לחירות. מנהיגים פוליטיים קיבלו את פניו בכבוד ובהערצה בצ'ילה, במצרים, בקובה, בבריטניה, בבון, בישראל (הוא נפגש כאן עם שר החינוך וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, ובמדינה שכנה עם יאסר ערפאת), והופיע באולמות הקונצרטים היוקרתיים ברחבי העולם. עם תזמורות גדולות, עם מקהלות, עם מלינה מרקורי וכמובן עם מריה פרנדורי, הקול העמוק והחם המזוהה יותר מכל עם שיריו.

מנהיגים פוליטיים קיבלו את פניו בכבוד ובהערצה בצ'ילה, במצרים, בקובה, בבריטניה, בבון, ובישראל (הוא נפגש כאן עם שר החינוך וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, ומדינה שכנה עם יאסר עראפאת)

זמן קצר אחרי שהתאושש והתחיל לעבוד בפריז, הוא כתב למריה: "קחי נגנים, כל מי שאת יכולה, ותברחי לכאן מהר". פרנדורי ארזה מזוודה ונמלטה.

ההופעות של השניים באירופה היו עד מהרה לסמל השאיפה למאבק בדיקטטורה. כל מילה הדהדה את השאיפה לחופש. כל תו הדהד את העבר הביזנטי, את סבל הגירוש והגלות, את שמחת החיים העממית והפשוטה, את סגנונות השירה והנגינה במחוזות השונים של יוון ואת הגעגוע למולדת האהובה.

אולמות הקונצרטים היוקרתיים היו מלאים מפה לפה; האירופים אהבו את סגנון השירה הקלאסי והסוחף של פרנדורי והתלהבו מהפאתוס המוזיקלי המורכב של המלחין היווני. תאודוראקיס הופיע גם בישראל והתקבל בהתלהבות עצומה. לדבריו, גם הוא התרגש אז עד דמעות.

מיקיס תיאודוריקיס יורד ממטוס אל-על בנמל התעופה בן גוריון בעת ביקורו בישראל ב-1973 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אחרי נפילת החונטה ביוון, תאודוראקיס כבר היה דמות ציבורית מהמעלה הראשונה. המוזיקה שלו חזרה לרדיו ולאולמות הקונצרטים, והוא עצמו חזר לפוליטיקה.

בניגוד לרבים מחבריו בשמאל, הוא תמך בממשלת הימין-מרכז של קונסטנדינוס קרמנליס – עד היום מהדהדת בזיכרון הקולקטיבי קריאתו "או קרמנליס או טנקים" שהמחישה ליוונים את מצב החירום שמחייב גמישות פוליטית חכמה. וכך הוא נהג תמיד.

הקומוניסט המושבע נבחר פעמים אחדות לפרלמנט, אבל באופן עצמאי לחלוטין החליט ב-1990 להצטרף כשר לממשלת הימין-מרכז של קונסטנדינוס מיצוטקיס (אביו של ראש הממשלה הנוכחי) וכיהן בתפקיד שנתיים.

הקומוניסט המושבע נבחר פעמים אחדות לפרלמנט, אבל באופן עצמאי לחלוטין החליט ב-1990 להצטרף כשר לממשלת הימין-מרכז של קונסטנדינוס מיצוטקיס (אביו של ראש הממשלה הנוכחי) וכיהן בתפקיד שנתיים

בשנים האחרונות הייתה בריאותו של תאודוראקיס רופפת מאוד. בתיעוד האחרון שלו, משנת 2019, הוא נראה יושב בכיסא גלגלים ומנצח על תזמורת ענקית באצטדיון רחב הידיים של פנטינאיקוס באתונה, מול עשרת אלפי צופים. פניו נהרו, אבל המאמץ ניכר. התזמורת ניגנה, והקהל כולו שר את "הכחשה" של ספריס. כשהשיר הסתיים, חפן המאסטרו את ראשו בידו ובכה. הקהל קם על רגליו והריע בלי סוף. זאת הייתה תחילת הפרידה.

האנטישמיות היוונית

תאודוראקיס היה אדם לא קל. רבים מחבריו הקרובים ספגו ממנו עלבונות, והוא היה ידוע בלשונו המושחזת והנמהרת. אבל הוא היה אנושי מאוד, חם מזג ולב, ילדותי ורגיש, ומעל לכל יוצר נדיר וחד פעמי, והם סלחו לו. מה גם שתמיד היה מתנצל, לפעמים מתייפח ממש, מבקש סליחה ומחילה וטוען שלא התכוון.

תאודוראקיס היה אדם לא קל. רבים מחבריו הקרובים ספגו ממנו עלבונות, והוא היה ידוע בלשונו המושחזת והנמהרת. אבל הוא היה אנושי מאוד, חם מזג ולב, ילדותי ורגיש, ומעל לכל יוצר נדיר וחד פעמי, והם סלחו לו

ההתבטאות שעוררה מהומת אלוהים בישראל, בראיון ל"הארץ" באוגוסט 2004 שערך איתו ארי שביט (שלפי מיטב הבנתי התגרה בו בידיעה ברורה מה אופיו של האיש וכמה הוא נוח להתעצבן וחילץ ממנו אמירות פרובוקטיביות לתפארת), לא הפתיעה את מכריו.

בשיחה עם יאקובוס קמבנליס בשנת 2007 הוא ניסה להסביר לי כמיטב יכולתו ש"ככה זה מיקיס שלנו", שגם הוא חטף ממנו לא פעם, ושאיך בכלל ייתכן שאתם (הישראלים) שכחתם איפה הלב שלו ומה הוא עשה כל חייו למען יהודים.

יאקובוס קמבנליס ב-2014 (צילום: Katerina I. Kambanelli/Wikipedia)

חוץ מזה, אמר לי קמבנליס, את יודעת איך זה אצלנו בשמאל, אנחנו באמת מאמינים שבעלי ההון שולטים בעולם. בעיקר האמריקאים. ובעיקר בעיקר – היהודים. טוב, אל תיעלבי. ומה, אתם לא באמת קשורים זה לזה בכל העולם? היהודים באמריקה למשל לא נותנים לכם כסף כל הזמן?

חוץ מזה, הוא אמר, את יודעת שהשמאל בכל העולם תומך בפלסטינים ולא בכם, ואת יודעת גם שהמלה "כיבוש" בשבילנו היא סדין אדום. בגלל העות'מאנים, ובגלל הגרמנים. ותגידי, שאל אותי המשורר הנפלא, המשכיל והחכם, למה בעצם לא קיבלתם את ישו?

יעל דיין, שתאודוראקיס היה חבר קרוב שלה, ביקרה אותו באתונה לפני שנים אחדות, והוא בקושי הסכים לדבר על נושא אחר. שוב ושוב חזר והטיח באוזניה את עלבונו על העוול שנעשה לו, לדבריו. אני אנטישמי? הוא זעק. אני? אני נגד הכיבוש, אני נגד מלחמות, אני נגד הסגר על עזה! אבל איך הפכו אותי לאויב העם היהודי?

יעל דיין, שתאודוראקיס היה חבר קרוב שלה, ביקרה אותו לפני שנים אחדות, והוא בקושי הסכים לדבר על נושא אחר. שוב ושוב חזר והטיח באוזניה את עלבונו על העוול שנעשה לו, לדבריו. אני אנטישמי? הוא זעק. אני?

למתבונן מהחוץ קשה להבין את הרקע לאמירות המצערות ההן, לפחות אלה שהתייחסו לשליטת היהודים בעולם, שכמו שאמר קמבנליס נובעת לא מעט מהחינוך הקומוניסטי. יותר מזה קשה להבין את היחס היווני המורכב ליהודים וליהדות מבלי להכיר את ההקשר היווני. מה שמחזיר לצירוף המרתק של קומוניסטים וכנסייה. ואולי מדויק יותר – לא הכנסייה אלא ישו. ולא פחות ממנו – יהודה איש קריות.

אנטישמיות היא רעה חולה שכל העולם לוקה בה. חייתי בצרפת תקופה ארוכה ותקופות קצרות בבריטניה, יש לי חברים גרמנים ואיטלקים משכילים ונאורים וקראתי לא מעט טקסטים רוסיים מעוררי פלצות. ואני מודה שבתור צברית עם הורים שהגיעו לארץ בתחילת המאה העשרים הייתי המומה מגילויי האנטישמיות הממוסדים, העממיים, הבוטים והמוסווים שנתקלתי בהם בצעירותי.

מפגינים שורפים את דגל ישראל מול שגרירות ישראל באתונה, יוון, 17 בנובמבר 2012 (צילום: AP Photo/Kostas Tsironis)

אבל האנטישמיות היוונית היא זן לגמרי אחר, ואני אומרת זאת בביטחון די רב, אחרי שנים רבות של הכרות אינטימית למדי עם החברה היוונית ושיחות רבות עם חברים בעלי יושר אינטלקטואלי וקצת הבנה על החיים.

האנטישמיות היוונית היא זן לגמרי אחר, ואני אומרת זאת בביטחון די רב, אחרי שנים רבות של הכרות אינטימית למדי עם החברה היוונית ושיחות רבות עם חברים בעלי יושר אינטלקטואלי וקצת הבנה על החיים

מבלי להיכנס להבדלים בין הכנסייה הקתולית שהביאה לנו בין היתר את האינקוויזיציה, גירוש ספרד ופורטוגל ואפיפיור אחד לפחות שלא ממש התווכח עם הנאצים, לבין הכנסייה האורתודוקסית שלא רשמה לעצמה שום אירוע של רדיפת יהודים (ההיפך דווקא נרשם היטב באתונה ובזקינטוס בתקופת הכיבוש הנאצי), אגיד רק שכל מי שמכיר קצת את הכנסייה הזאת ואת מאמיניה יודע עד כמה היא צבעונית, מוחשית ואפילו ילדותית. היחס לסיפורי הברית החדשה (וגם לאלה מהברית הישנה, כלומר מהתנ"ך) הוא לא כמו למיתוס אלא כמו לאירועים שקרו בשבוע שעבר.

אין יווני – ויהיה זה קומוניסט מפיראוס, איש מדע מסלוניקי או במאי קולנוע שגדל בלוס אנג'לס – שלא משוכנע בעמקי ליבו שיהודה איש קריות אחראי לצליבתו של ישו, כלומר שהיהודים אשמים. והאירוע הזה לא קרה באיזו ארץ רחוקה לפני כמעט אלפיים שנים אלא אתמול בבוקר אצל השכנים ממול.

אין יווני – ויהיה זה קומוניסט מפיראוס, איש מדע מסלוניקי או במאי קולנוע שגדל בלוס אנג'לס – שלא משוכנע בעמקי ליבו שיהודה איש קריות אחראי לצליבתו של ישו, כלומר שהיהודים אשמים

מי שחושב שאני מגזימה מוזמן להשתתף בטקסים המרהיבים של חג הפסחא. בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון ישו קם לתחייה (תמיד בחצות, חוץ מהשנה שהוא הואיל בטובו להתעורר ב-9 בערב בגלל העוצר של הקורונה), וכשהכומר מכריז "כריסטוס אנסטי" (ישו קם לתחייה) אנשים מנשקים זה את זה ובוכים מהתרגשות. למחרת בבוקר, בחצר הכנסייה, מעלים את יודאס, יהודה איש קריות, על המוקד.

טקס העלאת יהודה איש קריות על המוקד ביוון בחג הפסחא, 8 באפריל 2018 (צילום: AP Photo/Petros Giannakouris)

ממש כמו שאנחנו שרפנו בובות של היטלר או נאצר בל"ג בעומר, כך בכפרים ובאיים ביוון (ולא רק בהם) שורפים בובה של יודאס. אבל לפני כן מעלים אותו על עמוד תלייה, וילדים זורקים עליו אבנים ומקללים אותו.

ממש כמו שאנחנו שרפנו בובות של היטלר או נאצר בל"ג בעומר, כך בכפרים ובאיים ביוון (ולא רק בהם) שורפים בובה של יודאס. אבל לפני כן מעלים אותו על עמוד תלייה, וילדים זורקים עליו אבנים ומקללים אותו

פעם, באי קטן שאנחנו נוהגים לבקר מדי שנה וכבר קשרנו ידידות קרובה עם אחדים מתושביו, אמר לי הכומר בקול רך ומתנצל, "אני מקווה שאת לא לוקחת את זה ללב, זה ממש לא נגדכם". לא לקחתי. אבל הבנתי שוב עד כמה הרגשות האלה ישירים, קרובים למציאות ובלתי מוסווים.

יותר מזה, הם מעורבים תמיד בסוג של הערצה חדורת התפעלות לעם היהודי, לחוכמתו, ללמדנותו וכן, גם ליכולות העסקיות והמסחריות שלו. לי אישית יותר קל עם הדבר הזה מאשר עם הפרצופים המנומסים של גברת צרפתייה צעירה באוניברסיטה בפריז שהביעה תמיהה על כך שאין לי שיער מתולתל ועיניים חומות "ואף, את יודעת איזה, כמו אצלכם".

הדתיות היא, אפוא, מרכיב עמוק מאוד בזהות היוונית, ואילו המושג "חילוני" אצל יוונים הוא חמקמק. תנועת הנאורות חוללה אמנם מהפכות גם כאן, בעיקר בתקופה של התעוררות הלאומיות, אבל על איזו חילונות אפשר לדבר כשהפטריארך הראשי משביע את הנשיא ואת הממשלה, וכשהכנסייה שולטת בשטחי אדמה עצומים ולא משלמת מסים (עפ"י חוק!), וכשהחברה ברובה מסורתית מאוד.

נשיאת יוון קתרינה סקלרופולו, ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטאקיס והפטריארך של יוון, בטקסס השבעת שרי הממשלה החדשים בארמון הנשיאותי, אתונה, יוון, 31 באוגוסט 2021 (צילום: AP Photo/Yorgos Karahalis)

מצד שני, גם הדתיות לא דומה למה שאנחנו מכירים מהנצרות הקתולית או הפרוטסטנטים. רבים מהכמרים נשואים ובעלי משפחות, מבלים ורוקדים במסעדות, בבתי קפה ובמועדוני מוזיקה כמו כולם, ונגישים מאוד לכל אדם.

העובדה שדת ומדינה אינן מופרדות ביוון מבטאת את הקשר הגורדי בין הכנסייה והאמונה הדתית לבין הלאומיות. המדינה מחוברת לכנסייה. הלאום מחובר לאמונה ולדת. וכולם מחוברים לדגל ולתחושת הפטריוטיות. באותם טקסים מרהיבים של פסחא, למשל, צועדים בשורה הראשונה לפני מיטת ייסוריו של ישו הכמרים, ואחריהם צועדים לקצב התוף אנשי הצבא. ומעל לראשי כולם מתנוסס בגאון הדגל הכחול-לבן.

העובדה שדת ומדינה אינן מופרדות ביוון מבטאת את הקשר הגורדי בין הכנסייה והאמונה הדתית לבין הלאומיות. המדינה מחוברת לכנסייה. הלאום מחובר לאמונה ולדת. וכולם מחוברים לדגל ולתחושת הפטריוטיות

אין טקס ממלכתי שהפטריארך וצמרת הכנסייה לא יקחו בו חלק, ואין עיר או אי שמכבדים את עצמם שלא יערכו במוצאי יום ראשון טקס הורדת הדגל לקראת שקיעת השמש, עם יחידה צבאית, תופים וחצוצרות ושירה בגרון ניחר של ההמנון הלאומי, "המנון לחירות", והכמרים עומדים ומוחאים כפיים עם הקהל.

ולמרות כל זאת אסור להתבלבל: הדמוקרטיה והחירות הן נשמת אפם של היוונים, והם יגנו עליהן בלהט. החופש היווני גובל לעתים בהרשאה לאנרכיה, או לפחות לבלגן. לכפירה בסדר הקיים. וזה, ביחד עם השמרנות והמסורתיות, מייצר עניין גדול, בלשון המעטה.

דגל יוון בחתי התורן מול הפרתנון באתונה, לרגל מותו של מיקיס תאודוראקיס, 2 בספטמבר 2021 (צילום: AP Photo/Thanassis Stavrakis)

וכך בדיוק תאודוראקיס. הוא היה קומוניסט רוב ימיו, אידיאליסט נועז, לוחם חופש ופעיל שלום, אבל גם גבר חם מזג, פורץ גבולות ונלהב. הוא היה איש העולם הגדול, אבל יווני בכל רמ"ח אבריו. וכמו כל יווני, הוא היה חדור בשאיפה לחירות עם האמונה בישו ובמריה הקדושה ובאהבה עצומה למולדת עם מרדנות עיקשת שלא מוכנה לקבל שום תכתיב.

תאודוראקיס היה קומוניסט רוב ימיו, אידיאליסט נועז, לוחם חופש ופעיל שלום, אבל גם גבר חם מזג, פורץ גבולות ונלהב. הוא היה איש העולם הגדול, אבל יווני בכל רמ"ח אבריו

החברה היוונית עברה בעשור האחרון משבר כלכלי שאיים לרסק אותה מבפנים. כשרק התחילה להרים את הראש ולנשום קצת, נחתו עליה הקורונה וגל השרפות ואיימו לשתק את התיירות והכלכלה ולערער את היציבות שהושגה בעמל רב.

בשבוע שבו היא התכנסה סביב ארון הקבורה של האמן הדגול, היא גילתה לפתע שוב את העוצמות הזורמות בעורקיה.

בשנה שבה בית המשפט שלח למאסר ממושך את ראשי מפלגת ה"שחר הזהוב" הניאו-נאצית והוציא את המפלגה מחוץ לחוק, קנצלרית גרמניה מתחרטת על הטיפול הנוקשה ביוון, האיחוד האירופי מחבק פתאום את יוון ותומך בה, והתגובות בעולם על מותו של גדול היוונים במאה הזאת מעודדות ומזמינות פיוס – נראה שהצלקת הישנה יכולה להתחיל להחלים.

הקהל נאסף מחוץ לכנסייה בכרתים לקראת טקס האשכבה של מיקיס תאודוראקיס, 9 בספטמבר 2021 (צילום: AP Photo/Harry Nakos)

אין סמלי יותר, אם כן, מהמסע שעשה ארון העץ מהכנסייה הגדולה באתונה לנמל פיראוס, ומשם לכפר הקטן גלאטה שבכרתים. אין סמלי יותר מהשירה שנישאה על שפתיהם של מאות אלפי יוונים ברחובות הערים וכל הדרך מהנמל עד בית הקברות. ומאלפי הפרחים האדומים שהמטיר הקהל על הארון, ומהפרח הלבן היחיד שהניחה הנשיאה. לאחר שהניחה אותו, היא נסוגה שני צעדים כשפניה אליו, וקדה קידה. כאילו השתחוותה.

אין סמלי יותר מהשירה שנישאה על שפתיהם של מאות אלפי יוונים ברחובות הערים וכל הדרך מהנמל עד בית הקברות. ומאלפי הפרחים האדומים שהמטיר הקהל על הארון, ומהפרח הלבן היחיד שהניחה הנשיאה

סקלרופולו הבינה היטב שהיא אוחזת ברגע נדיר. הבין זאת היטב גם הקהל ברחוב שהריע לה. האבל ההמוני על מותו של תאודוראקיס שיקף בבהירות חדה את מלוא מורכבותה המרתקת של החברה היוונית. הוא איפשר פרידה מעידן סוער ורווי כאב, אך גם את היכולת להכיר בעוולות, לרפא את הפצעים ולהתאחד סביב ערכים משותפים כמו סולידריות וגאווה לאומית ישנה-חדשה.

* * *

הנאום המלא של קתרינה סקלרופולו

תרגום: אבירמה גולן

אנחנו נפרדים היום ממיקיס תאודוראקיס. כולנו, בני כל הגילים, בני כל הדורות. אלה שליוו אותו באירועי חייו ואלה ששמעו את שיריו והבינו אותם כמו קריאה לחרוג מהאני הפרטי ולפגוש אחרים, כמו צופן שקולו גובר על הנסיבות ומאותת התנגדות ותקווה, מאבק משותף, רעות ואחווה, וכמו בשורה של חירות.

עם המבוגרים שבינינו נפרדים ממנו גם הצעירים, המתבגרים, הילדים. כי גם בני הנוער שלנו מתרגשים כשהם שרים בבתי הספר את "סנונית אחת לבדה" (שירו של חתן פרס נובל אודיסאס אליטיס מתוך הפואמה "אקסיון אסטי" שתאודוראקיס הלחין, א.ג.). גם אותם סוחפת הרוח העוברת בלחן ובמלים. אותה רוח מטפיזית כמעט. רוח מפיחת חיים. רוח של תקופה רוויית כאב אך גם של תחייה. רוח של סבל, אך גם של חזון.

"עם המבוגרים שבינינו נפרדים ממנו גם הצעירים, המתבגרים, הילדים. כי גם בני הנוער שלנו מתרגשים כשהם שרים בבתי הספר את "סנונית אחת לבדה". גם אותם סוחפת הרוח העוברת בלחן ובמלים"

נשיאת יוון קתרינה סקלרופולו (צילום: AP Photo/Thanassis Stavrakis)

נפרדים ממנו אנשים, אבל גם מקומות. מקומות שהוא חי בהם ונתן להם מעצמו. מקומות בשומים בניחוח ילדות: כיוס, מיטיליני, יאנינה, ארגוסטולי, פטרה, טריפולי – שם נערך הקונצרט הראשון שלו עם יצירת הביכורים "קסיאני". מחוזות נעוריו – אתונה, חאניה, אלכסנדרופולי – וכל הערים בעולם שהכירו בגדולתו מפריז ועד מוסקבה, מתל אביב ועד שטוקהולם, מלונדון ועד לניו יורק והוואנה.

אבל נפרדות ממנו גם אדמות גלותו: איקריה, מקרוניסי, הכפר זטונה שבארקדיה, אורופוס. את כל אלה הוא המיר ליצירה רבת השראה, וכך הפר למעשה את ההשתקה.

"אבל נפרדות ממנו גם אדמות גלותו: איקריה, מקרוניסי, הכפר זטונה שבארקדיה, אורופוס. את כל אלה הוא המיר ליצירה רבת השראה, וכך הפר למעשה את ההשתקה"

מיקיס תאודוראקיס עורר את תבונתנו האמנותית, המוסרית והפוליטית והשפיע עליה עמוקות. הוא יצר יקום מוזיקלי יחיד במינו דרך המיזוג העשיר של המסורת הפופולרית עם לחנים ביזנטיים, ושירים עממיים עם הרמוניות מודרניות. הוא רצה לבטא – כפי שהוא עצמו כתב ב-1972 – "את הרגישות האינסופית והתשוקה המולדת של עמנו".

הוא שם בפינו את מילות המשוררים הגדולים. העניק לנו אותן והפך אותן לנכס משותף עד כדי כך ש"כשתשמע את השיר לא תוכל לדמיין את המלים האלה בלחן שונה, ולא את המוזיקה הזאת עם מלים אחרות", כדבריו. הוא הפיח רוח עזה של מאבק בזמר היווני, ונסך ממד דרמטי ביצירותיו האפיות ויופי רומנטי ומלנכוליה נסתרת בבלדות שכתב.

ההמונים נושאים את ארונו של מיקיס תאודוראקיס בדרכו האחרונה באי כרתים, 9 בספטמבר 2021 (צילום: AP Photo/Harry Nakos)

יווני ובן הארץ הזאת, פטריוט ואיש העולם הגדול – מיקיס תאודוראקיס היה סמל ומופת. סמל לעמדה אישית אחראית ואיתנה מול תובענותה הקשה של ההיסטוריה.

יווני ובן הארץ הזאת, פטריוט ואיש העולם הגדול – מיקיס תאודוראקיס היה סמל ומופת. סמל לעמדה אישית אחראית ואיתנה מול תובענותה הקשה של ההיסטוריה

משחר נעוריו היה שמו קשור ב-EAM (תנועת השחרור העממית, שהייתה הגרעין המרכזי במחתרת היוונית במלחמת העולם השנייה. חברי ה-EAM באו מהמפלגה הקומוניסטית אך גם מפלגים אחרים בשמאל ומקבוצות רפובליקניות. א.ג.), ובמחתרת נגד הכיבוש הנאצי, בפריצה הפוליטית והתרבותית הגדולה של שנות השישים ובתנועת השלום והפיוס של למברקיס.

שמו נקשר במאבק נגד הדיקטטורה של החונטה של הקולונלים, ואחרי נפילת החונטה, עם המהפך, הוא הגן בתוקף על "פתרון קרמנליס", הוא נאבק למען אחדות השמאל, למען פשרה בקפריסין ובעד פיוס לאומי.

הוא היה מופת של אומץ כשהביע בגלוי את דעותיו ולא נרתע לבטא את ה"אני מאמין" שלו. הוא קרא תיגר על רדיפות, מעצרים, גירוש והגליה, השמצות והכחשת האמת. המחיר האישי הכבד שהוא שילם עבור עמידתו העיקשת כחלוץ רוחני היה, לפי הגדרתו, החוב המוסרי שלו כלפי ארצו וכלפי אנשיה. והאנשים אכן הבינו זאת היטב. הוא הסתכן לטובת החברה כולה. הציע דו-שיח וביקורת וסירב לכבול את עצמו במגבלות המיתוס שנרקם סביבו.

מיקיס תאודוראקיס מנופף לקהל בעצרת נגד נאט"ו שארגנה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ברומא, 27 במאי 1970 (צילום: AP Photo)

כשם שדמותו השתקפה בפניהם של רבים כל-כך מכל שדרות הציבור, כך הוא עצמו התהלך באותה נינוחות ואותה חיוניות בכל המעגלים החברתיים – בני כפר הולדתו וחבריו מנוער או מנהיגים פוליטיים בעלי שם עולמי.

וכמו יצירתו, כך גם עמדתו הפוליטית נבעה תמיד מאמונה עזה כי את החומר שממנו נוצרת השירה ואת האמת הצפונה בשירה יוכל האמן למצוא תמיד בחיק העם, וכי מנהיג שעמו לא רוחש לו אמון לא יוכל לפרוש כנפיים ולהמריא אל העולם.

הוא היה איש מעשה אך בו בזמן גם רומנטיקן חוצה גבולות. עד יומו האחרון הוא הצליח לחשמל את רגשותינו בעצם נוכחותו. ולמרות שנשאר תמיד מבודד פוליטית – "חופשי, חסר זכויות, עצמאי ואוטונומי" כך העיד על עצמו – הוא מעולם לא בגד בשלושת התווים העיקריים של חייו: ההגנה על העצמאות הלאומית, התביעה לצדק חברתי והמסירות המוקפדת ליצירתו.

"למרות שנשאר תמיד מבודד פוליטית, הוא מעולם לא בגד בשלושת התווים העיקריים של חייו: ההגנה על העצמאות הלאומית, התביעה לצדק חברתי והמסירות המוקפדת ליצירתו"

וכך הפך מיקיס תאודוראקיס למחנך לאומי, והודות למעורבותו התרבותית והפוליטית הוא חולל ביוון, ובכל אחד מאיתנו, שינוי שאת עוצמתו ועומקו אין לנו עדיין יכולת לנתח במלואם.

מיקיס תאודוראקיס מנופף בדגל יוון לעבר ההמון בעצרת באתונה, 4 בפברואר 2018 (צילום: AP Photo/Petros Giannakouris)

לוחמני, שופע ועשוי ללא חת הוא פרץ את גבולות הבדידות של ארצנו, את התבוסתנות ואת הייאוש. וכשחיבר בין המקומי לבין האוניברסלי הוא הראה לנו את הדרך לגיבוש זהותנו היוונית החדשה.

הוא העניק לנו חוט שלא יסולא בפז, המוזיקה שלו (רמיזה לחוט המיתולוגי שנתנה אריאדנה לתסאוס כדי שייצא בשלום מהמבוך א.ג), והכוונה היא שנפרום את החוט, שנצא בעקבותיו אל המרחב הפתוח של הדמוקרטיה, שנהפוך את תרועת החצוצרה שלו לפעולה ולאזרחות (הרמיזה כאן היא לחיבור של אפלטון, "פוליטיאה", שהתרגום הנכון שלו הוא "אזרחות" א.ג.), שנגלה אחריות על ההיסטוריה שלנו.

בכל עיקול של נתיב התהפוכות הלאומי שלנו ניצב מיקיס תאודוראקיס והצהיר על נוכחות, והעביר את הרגע ההיסטורי דרך התכונות הייחודיות והאינטנסיביות של אישיותו. בכך הוא הטביע חותם בל יימחה על חיי היוונים.

ואם כך הוא היה, כך הוא יהיה לעד: סמל תרבות ממלכתי. כי בדמותו וביצירתו התאחדו כמה מהמרכיבים הנלהבים, העוקצניים וחדי העין ביותר במהותה הייחודית של היווניות החדשה.

"כך הוא יהיה לעד: סמל תרבות ממלכתי. כי בדמותו וביצירתו התאחדו כמה מהמרכיבים הנלהבים, העוקצניים וחדי העין ביותר במהותה הייחודית של היווניות החדשה"

בכבוד ובהתרגשות, בשם היוונים כולם, אני נפרדת ממיקיס תאודוראקיס. הוא יישאר כאן לנצח. פרח שנבט בזיכרוננו הבוגר.

מיקיס תאודוראקיס שר בכיכר אריסטו במהלך עצרת בצפון סלוניקי,8 ביוני 2011 (צילום: AP Photo/Nikolas Giakoumidis)