לפני מספר חודשים קיבל בית משפט השלום בקריות את תביעתה של מורה שהוטרדה מינית לאורך זמן רב על ידי אב הבית בבית הספר בו עבדה, והורה למשרד החינוך ולאב הבית שהטריד אותה לשלם לה פיצויים בגין הנזק שנגרם לה (ת"א 20648-07-15).

אולם בית המשפט החליט להפחית חלק מסכום הפיצויים בגין הנזק שהוא קבע כי נגרם לה ולא להעניק לה פיצוי מלא, וזאת מן הטעם שגם מעשיה של המורה, על פי בית המשפט, תרמו לנזק שנגרם לה עצמה.

בית המשפט החליט להפחית חלק מסכום הפיצויים שנפסק למורה בגין הנזק שקבע כי נגרם לה ולא להעניק לה פיצוי מלא, וזאת מן הטעם שגם מעשיה של המורה, עפ"י ביהמ"ש, תרמו לנזק שנגרם לה עצמה

אם נמקד מבטנו באחריותו של אב הבית כלפי המורה המוטרדת, הפסיקה היא אבסורדית, כי יש בה משום האשמת הקורבן. בהשוואה בין אחריותו של אב הבית המטריד לבין המורה המוטרדת, פסק בית המשפט שקיימת אחריות למורה, קרבן העבירה, בכך שהיא לא פעלה על מנת להפסיק את העבירה מבעוד מועד. אחריות שיש בה כדי להביא להפחתת סכום הפיצויים אותו ישלם לה המטריד, באופן שלא כל נזקיה יפוצו. פסיקה זו שמה על רף אחד את שני האנשים, המטריד מינית והמוטרדת, ורואה אפשרות להטיל אחריות משפטית ואחריות מוסרית גם על המוטרדת מינית.

בית המשפט הפחית פיצויים למורה שהוטרדה מינית — כי לא התלוננה מוקדם יותר

שרת בית ספר הטריד מורה במשך שנים, אך היא דיווחה רק על המקרה האחרון. השופטת קבעה כי היא אשמה חלקית: "לא ניתן לפטור את תרומת התובעת לאירועים בלא כלום"https://t.co/SLvLJrMmJT

— נטעאל בנדל Netael Bandel (@netaelbandel) April 19, 2021

לא זו אף זו, ייחוס אשם תורם למוטרדת אינו תואם את פסיקתו של בית המשפט העליון בהקשרים אחרים. כך, למשל, במקרה בו קבלן מעל בכספים שהועברו לו על ידי המדינה, נקבע שלא ניתן להשוות בין מעשה בלתי תקין המיוחס לפוגע המבצע מעשים בכוונה, לבין ניזוק שכל אשמו הוא בכך שהוא לא התריע בפניו.

הפסיקה היא אבסורדית, כי יש בה משום האשמת הקורבן. פסיקה זו שמה על רף אחד את שני האנשים, המטריד מינית והמוטרדת, ורואה אפשרות להטיל אחריות משפטית ואחריות מוסרית גם על המוטרדת מינית

למעשה, הפחתת סכום הפיצויים בנסיבות העניין מעודדת את העבריין להמשיך במעשיו, כי הוא מבין שלא יצטרך לשאת בעלות של כל המעשים. כאן, הפחתת סכום הפיצויים שעל המטריד לשלם, גורמת לכך שהמטריד לא ישא בכל הנזק שגרם, דבר שעשוי לעודד אותו להמשיך במעשיו.

יודגש, כי הקביעה באיזה חלק מהנזק ישא המזיק נקבעת על פי קריטריון הקרוי אשם מוסרי, קרי למי מהצדדים ניתן ליחס פגם מוסרי משמעותי יותר. כיצד בכלל ניתן להשוות בין אשם מוסרי של אדם המחליט להטריד מינית לבין "אשמתה" של מוטרדת על כך שלא הלינה עליו, באופן המטיל אחריות מוסרית כלשהי על המוטרדת?

עד כה התמקדנו באחריות של המטריד כלפי המוטרדת. ואולם, גם כאשר נפנה מבטנו אל אחריותו של משרד החינוך כלפי המורה המוטרדת, פסק הדין נותר בלתי הגיוני. זאת, כיוון שכדי שלהפחית את סכום הפיצויים שעל משרד החינוך היה לשלם למורה, צריך בית המשפט לקבוע כי המורה פעלה באופן הסוטה מההתנהגות המצופה ממנה, המכונה גם התנהגות שבה "אדם סביר" היה נוקט.

אני מוכן להניח כי העובדה שהמורה לא התלוננה על ההטרדה המינית מצידו של אב הבית איפשרה לאותה התנהגות להמשיך ובכך אכן החמירה את נזקיה של המורה. אולם האם ניתן לקבוע ביחס למורה, כי היא סטתה מהתנהגותה של מוטרדת סבירה? האם היום, בשנת 2021, ניתן לקבוע כי מוטרדת סבירה הייתה מתלוננת כנגד מטריד באופן מיידי, וכי כל התנהגות אחרת היא בלתי תקינה?

נראה, כי התשובה לשאלה האחרונה חייבת להיות שלילית. מחקרים רבים מצביעים על הקושי שיש למוטרדות מינית בהגשת תלונות כנגד המטרידים, בקיפאון שהן חשות בתגובה להטרדה המינית ובתחושת הבושה שיש להן. אשה שאינה מגישה תלונה, אינה יכולה להימצא אחראית לנזקיה, לא ברמה המוסרית וודאי שלא ברמה המשפטית. ודאי שכך הדברים כאשר בחלוף הזמן אותה מוטרדת מצליחה לאסוף את עצמה ולהגיש תביעה כנגד המטריד. פסיקה המטילה עליה אשם לאחר שהרהיבה עוז והגישה תביעה כנגד המטריד, לא עושה צדק עם הסיטואציה, וודאי שלא תעודד את הגשת התביעה הבאה.

ממחקרים רבים עולה הקושי שיש למוטרדות מינית בהגשת תלונות כנגד המטרידים, בקיפאון ותחושת הבושה שהן חשות. אשה שאינה מגישה תלונה, אינה יכולה להימצא אחראית לנזקיה, מוסרית או משפטית

לסיכום, ראוי היה בנסיבות העניין כי בית המשפט היה נמנע מלייחס אשם תורם למוטרדת מינית, הן כיוון שלא צריך להקל מאחריותו של המטריד בשל התנהגות המוטרדת, והן מכיוון שלא ניתן למצוא אשם משפטי או מוסרי בכך שאשה מוטרדת אינה ממהרת להגיש תלונות בגין ההטרדה.

ד״ר אורי ניר הוא עו״ד. מרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. מתמחה בדיני חוזים ובדיני נזיקין. מרצה בתחומים אלו וכן בסדר דין אזרחי בקריה האקדמית אונו, באוניברסיטת בר אילן, בלשכת עורכי הדין ובמקומות נוספים.