עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית עלינו לטובה ראוי לתת את הדעת למקומם של יהודי התפוצות בתודעה של צעירים ישראלים – לא רק כשלט על הקיר אלא כקהילות חיוניות שתרמו – וממשיכות לתרום – לחוסנה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עלינו לתעדף, לתקצב ולקדם פעילויות המחנכות לחשיבות הקשר, לערבות הדדית ולשותפות גורל, לפני שהתהום הפעורה בינינו תהיה בלתי ניתנת לגישור. לפני שהכתובת תמחק מ(השלט שעל) הקיר.

עלינו לתעדף, לתקצב ולקדם פעילויות המחנכות לחשיבות הקשר עם יהדות התפוצות, לערבות הדדית ולשותפות גורל, לפני שהתהום ביננו תהיה בלתי ניתנת לגישור. לפני שהכתובת תמחק מ(השלט שעל) הקיר

בשבוע הבא יחזרו מאות אלפי סטודנטים לספסל הלימודים. לרבים מהם תהיה זו הפעם הראשונה שכף רגלם תדרוך בקמפוס באופן פיזי – חלקם כי הם סטודנטים שנה א', וחלקם מפני שלמדו בשנה האחרונה בזום בפיג'מה מהבית.

כשיגיעו לקמפוסים, הם עתידים להנות מכיתות חכמות, מעבדות מצויידות, מדשאות רחבות, וממשאבים רבים נוספים הנועדו לסלול את דרכם לתואר הנכסף. הם גם עתידים לחלוף מבלי משים על פני שלטי הנצחה רבים המפוזרים ברחבי הקמפוסים – גדולים וקטנים, מפוארים וצנועים – המציינים שמות של נדבנים מכל העולם. כאלה שתרמו סכומי כסף נכבדים לטובת אותם המשאבים במוסד האקדמי בו הם לומדים.

אבל האם אי פעם מי מהסטודנטים.ות יחשוב על האדם ששמו מתנוסס בשלט? מי הוא היה? מה הסיפור היהודי שלה? מדוע היא תרמה? ומה הקשר שלו/שלה לישראל?

בכל שנה נתרמים למוסדות להשכלה גבוהה מאות מליוני שקלים מיהודי ישראל והעולם. לפי הנתונים של הות"ת לשנת 2012 עמד סך התרומות על 800 מליון ₪, שהם בערך 8% מסך תקציב המוסדות להשכלה גבוהה המתוקצבים על ידי ות"ת.

תמיכתם הכספית של נדבנים יהודיים היא גדולה וחשובה, אך היחסים של ישראל עם יהודים מן התפוצות הינם עמוקים הרבה יותר מכדי שיוכלו להסתכם בצ'ק עבור שלט. יהדות התפוצות היא אחד הנכסים האסטרטגים הגדולים של מדינת ישראל. תרומתם בתחום האקדמיה, התרבות, האומנות, המדע, התקשורת, בעולם העסקי והחברתי – במדינות שלהם ובמדינת ישראל – הינה קריטית ומשמעותית הרבה מעבר לערכה הכספי.

הסטודנטים עתידים לחלוף מבלי משים על פני שלטי הנצחה רבים המפוזרים בקמפוסים – גדולים וקטנים, מפוארים וצנועים – המציינים שמות נדבנים מכל העולם. אך האם אי פעם יחשבו על האדם ששמו מתנוסס על השלט?

ולמרות זאת, מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2019 מראה שרק 51% מהיהודים בישראל מרגישים גורל משותף להם וליהודים בגולה. הסולידריות בין ישראלים ליהודים בתפוצות בירידה. התהום בינינו לבין יהודי העולם – במיוחד עם יהדות ארה"ב, הקהילה השנייה בגודלה בעולם – הולכת ונפערת. ההיכרות והאיכפתיות של צעירים ישראלים כלפי החצי השני של העם שלנו היושב בחו"ל שואפות לאפס. כפי שהסבירה בכירה באוניברסיטה מוערכת (המעוטרת בשלטים למכביר): "פעילויות לחיבור עם יהודי התפוצות – אין להן ביקוש אצלנו בקרב הסטודנטים הישראלים".

מצער ומאכזב שמוסד, שנבנה בזכות המחוייבות של יהודי העולם לישראל, טוען שאין לישראלים עניין ביהודי התפוצות. אבל אולי זה לא כל כך מפתיע. הרי לא לימדו אותנו על קהילות יהודיות בבית הספר היסודי, לא בתיכון וגם לא בצבא. סטודנטים רבים יגיעו לאוניברסיטה – ה"תחנה" האחרונה לפני היציאה לחיים הבוגרים – מבלי שהיתה להם הזדמנות לשיח משמעותי עם יהודים מן התפוצות. מבלי שנחשפו לקשיים, לאתגרים ולסוגיות איתם מתמודדים יהודים מחוץ לישראל. מבלי שהכירו את היהדות על זרמיה הלא-אורתודוקסים, עליהם נמנים רוב יהדות העולם.

יהודי התפוצות אינם נמצאים בשיח הציבורי, אלא אם מדובר בפיגוע אנטישמי בבית כנסת בחו"ל או במריבה האינסופית על תפילה שוויונית בכותל. וכל זאת למרות שמדינת ישראל הוקמה על ידי ובעבור העם היהודי כולו, ולא רק היושבים בציון.

המחוייבות הרשמית של ישראל כלפי יהודי העולם באה לידי ביטוי ממגילת העצמאות ועד לחוק הלאום, הקובע כי "למדינה יש אחריות לשלומם של יהודי התפוצות ולטיפוח הקשר בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות". אבל למחוייבות זו אין כמעט ביטוי מעשי. הרחוב הישראלי, הקמפוס הישראלי, והאתוס הישראלי מגלים אדישות ואף התעלמות כלפי אחינו ואחיותינו בעולם. מקבלי ההחלטות אינם מתחשבים בדעותיהם, ואף לא בהשלכות של החלטותיהם על חיים יהודים בתפוצות.

מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2019 מראה שרק 51% מהיהודים בישראל מרגישים גורל משותף להם וליהודים בגולה. הסולידריות בין ישראלים ליהודים בתפוצות בירידה

האם לא הגיע זמן לתיקון? האם לא הגיע הזמן להשקיע קצת בקשר שלנו עם יהודי התפוצות? האם לא ראוי שנחשוף את הצעירים שלנו לקהילות היהודיות המגוונות הקיימות בעולם? לפלורליזם היהודי מעורר ההשראה שמתקיים בחוץ לארץ? למחוייבות העמוקה של קהילות אלו לישראל היום ולאורך השנים? האם לא מגיע להם יותר מאשר שלט על הקיר?

כפי שכתב שר התפוצות, ד"ר נחמן שי:

"השיח הישראלי הפומבי כמעט שאינו עוסק בתפוצות העם היהודי…כחלק מהתפיסה הדו-כיוונית וההדדית של יחסי ישראל והעולם היהודי, יש חשיבות ראשונה במעלה להשפיע על התודעה הישראלית ולהטמיע בציבור הישראלי את התובנה, כי העם היהודי בתפוצות הוא חלק בלתי נפרד מהקיום של הקולקטיב היהודי, שישראל במרכזו".

הקשר בינינו לבינם הוא קריטי לחוסן שלנו כעם, ולעתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ויש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מריבוי הדעות של יהודי התפוצות, גם על היהדות וגם על הדמוקרטיה.

כפי שאמר ראש הממשלה נפתלי בנט בשבוע שעבר בשיחה עם נציגי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה:

"ישראל צריכה ללמוד מיהדות ארה"ב על הדרך שבה היא מקבלת אליה את כולם…לא נסכים על הכול, אבל נדבר זה עם זה ונקשיב אחד לשני…(באמריקה) גם אם אתה חרדי, רפורמי, אורתודוקסי, אתה מקובל כי אתה יהודי. זה משהו שאנחנו צריכים לייבא, את העובדה שאנחנו מקבלים את כולם. זה הדיאלוג שאנחנו פותחים".

אם המפגש היחיד של הסטודנט הישראלי עם יהדות חוץ לארץ יסתכם בשפשוף מרפק עם שלט על הקיר – יפה ככל שיהיה – עוול עשינו מול אותו יהודי נדיב, מול יהדות העולם בכלל, ומול אותו סטודנט גם כן.

הקשר בינינו לבינם הוא קריטי לחוסן שלנו כעם, ולעתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ויש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מריבוי הדעות של יהודי התפוצות, גם על היהדות וגם על הדמוקרטיה

עלינו לטפח איכפתיות כלפי יהודי התפוצות ולעסוק בעמיות יהודית (מלשון "עם", תחושת היותינו עם אחד) כחלק ממערכת החינוך וגם כחלק מחוויה הסטודנטיאלית של צעירים בישראל. עלינו לעמול על קשר זה שיבנה מתוך היכרות הדדית, למידה הדדית, ומודעות לחיים יהודיים כאן ושם.

עלינו לתעדף, לתקצב ולקדם פעילויות המחנכות לחשיבות הקשר, לערבות הדדית ולשותפות גורל. ויפה שעה אחת קודם. לפני שהתהום הפעורה בינינו יהיה בלתי ניתן לגישור. לפני שהקשר כבר לא יהיה קיים בדור הבא. לפני שהכתובת תמחק מ(השלט שעל) הקיר.

נגה ברנר סמיה היא מנכ"לית הלל ישראל, ארגון שמטרתו להעמיק את תחושת שייכותם של סטודנטיות וסטודנטים ישראלים לעם היהודי, מתוך תפיסת עולם פלורליסטית. היא בוגרת בית המדרש לרבנות ישראלית. מוסמכת מנהל עסקים וחינוך יהודי פלורליסטי. מתגוררת בתל מונד עם אלון ושלושת ילדיהם. פעילה בתחום העמיות והתרבות היהודית.

יש סערה חדשה בעיר, לא, לא עידית סילמן, מיצינו. לגלית דיסטל אטבריאן נגמרו הדימויים שמעליבים נשים. הפעם זו גילת בנט. אשת ראש הממשלה טסה עם הילדים לחו"ל בלי רשות והמדינה כמרקחה. ככה בורחים? אצלנו אוספים גופות מהרחובות אחרי שנתניהו השאיר לנפתלי גן עדן, כולה 6500 מתים, באמת בקטנה, ומוטציות חדשות (לא שלמה קרעי, הוא פוליטיקאי בלאדי) ובנט לא יודע להעריך.

יש סערה חדשה בעיר, לא, לא עידית סילמן, מיצינו. לגלית דיסטל אטבריאן נגמרו הדימויים שמעליבים נשים. הפעם זו גילת בנט. אשת ראש הממשלה טסה עם הילדים לחו"ל בלי רשות והמדינה כמרקחה

הקורונה שיבשה את דעתנו, אולי זו תופעת לוואי לזריקה, מי יודע. משק כנפי וריאנט בדרום אפריקה סוגר מדינות, כל נוסע לחו"ל פושע וכל אזרח – שרון אלרועי פרייס. הקניונים מלאים, חנויות הומות אדם, מערכת החינוך כולה היא מרקיית וירוסים, אבל אשת ראש הממשלה חייבת להישאר בארץ. שתצטופף בקניון כמו כולם, שתיקח את הילדים למדגרות קורונה בהצגות חנוכה, והכי חשוב, שתעשה רצון בעלה!

לפני חודש חזרתי מחו"ל. אני לא אשת ראש הממשלה ואני אטוס כמה שבא לי. ולמה אני מספרת את זה? כי כשהוצאתי את הראש מהמערה והגעתי לנתב"ג הבנתי שרימו אותי וחצי מדינה טסה לחו"ל, כי האפשרות השניה היא שכולם נמלטים מאונייה טובעת. לא אני, אני פטריוטית, מה אתם יודעים, ככה יצא.

אלא מה, פה זה ארץ ישראל, ובלי שיוציאו לך את החשק – איך תדע מיהו יהודי? אתה מגיע לנתב"ג ומרגיש כמו בהודו רק בלי הפרות. מכלאה ענקית הומה אדם וכולם בדרך ליעד כלשהו בחו"ל. תוך דקה אתה מוצא עצמך מערבב איברים בתור לבדיקת דרכונים, לשיקוף מזוודות, להוכחה שאין לך קורונה, לדיוטי פרי. שערי המדינה נראים כמו הקניון הקרוב למקום מגוריך, אין ריחוק בעולם כלל.

חזרת לארץ? ברוך שובך. נחתת שמח וטוב לב ושם בשדה שוב תרגיש כמו פרה באחו ותלך כחבל אחר הדלי לאולם בדיקת קורונה, יום אחרי הבדיקה שעשית לפני הטיסה ותגיע לרפת: אולם ענק שאת סופו מי ישורנו ותחילתו נהר אדם דחוק בין חבלים, שזורם לעמדות בדיקה. ההמון שהתקבץ מכל קצוות תבל ממתין כבהמה סבלנית למספוא.

הקניונים מלאים, חנויות הומות אדם, מערכת החינוך מרקיית וירוסים, אבל אשת רה"מ חייבת להישאר בארץ. שתצטופף בקניון ותיקח את הילדים למדגרות קורונה בהצגות חנוכה, והכי חשוב, שתעשה רצון בעלה!

הריחוק החברתי מצטמצם לסנטימטר. אשכולות אנשים שכל אחד מהם רכוב על כתפי הנוסע שלפניו, שמצדו נצמד לזה שלפניו ומצדדיו וכך הלאה, עד המאושר שיושב על ברכי הבודק שנועץ בו מטוש עברי. המון זוגות יצאו משם, זוגות נפרדו, ילדים נולדו או אומצו בלי טרוניה. היה זמן לחיים שלמים.

וריאנט, אם נקלע להמון, הרגיש כמו בחנות ממתקים והתפתח לכיוונים מעניינים חדשים. אומיקרון למשל. יש עוד המון אותיות אם אתם רוצים.

כחלוף שעה ארוכה בה השתכשכנו במחיצת עולם ואשתו ממרחק נשימה, נפלטנו החוצה ונדחסנו לתוך לול תרנגולות הידוע בכינויו שאטל, שהוביל את ההמון ההודי לבומביי, אה, לחניון ארוך טווח.

הנסיעה היתה מאתגרת. נפשי נקשרה בנוסע שזקנו דגדג את לחיי, והיתה נוסעת שכמעט העבירה מפה לפה את הטורטייה שמחלקים בטיסות לופטהאנזה, ככה קרוב זה היה.

אז גילת בנט נסעה עם הילדים. תחזיקו אותנו. פתאום כולנו צדקנים. כשנתניהו ואשתו קרעו את השמיים בטיסות מיותרות, כולל פרשת ביבי-טורס, ולחצה על מטוס פרטי עם חדר שינה מעופף, העיתונות הסתכלה לצד השני. מה כבר קרה? למה להתקטנן? אשתו פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי וקורעת את התחת בעבודה, למה שלא תישן טוב בטיסה של כמה שעות? ותיסע. ותיסע. גם הילד רוצה, מה יש? הוא עוד קטן. ישכחו אותו בבית?

אז גילת בנט נסעה עם הילדים. תחזיקו אותנו. פתאום כולנו צדקנים. כשנתניהו ואשתו קרעו את השמיים בטיסות מיותרות, כולל פרשת ביבי-טורס, ולחצה על מטוס פרטי עם חדר שינה מעופף, העיתונות הסתכלה לצד השני

הנסיעה של גילת בנט מוכיחה, למי שעוד לא הפנים, שמאסטר ביבי-טורס עדיין משפיע על סדר היום של התקשורת. ברצותו יחריש פדיחות וברצותו יצית אש בזנב שועלים קטנים מחבלים בכרמים. כל אלה שעדיין סרים לפקודתו בפוליטיקה ובתקשורת מתוך תקווה שמטה לחמם יתחבר מחדש לעטיני השלטון וישפיע מטובו גם עליהם. הם בדודא קשה.

נתניהו לא ישתנה, זה טבעו, הוא יעקוץ כהרגלו גם בפעם האלף. ככה התרגל בשנים ארוכות מדי בביצה העכורה שלנו, עם עיתונות צדקנית ופחדנית ונוחה לרצות.

השלטון, רבותי, התחלף, אבל פנטום הממשלה עדיין שוכן במרתפים ומגיח לקדמת הבמה מתי שבא לו. וממש בא לו, אין לו בית, רק צריף דל בקיסריה וברחביה וברחוב הפורצים בקטמון הישנה, ובווילה של המיליארדר סיימון פאליק זה חיים זה? מאז הובס הוא תלוי בטוב לבם של מיליארדרים ובכמה ידידים בעיתונות שמתים משיעמום מאז ירד מהבמה.

בנט ולפיד לא מספקים את הסחורה שהתקשורת ניזונה ממנה ומה שנותר זה מדורות שמוכרות מהדורות. והנה זה בא כרעם ביום בהיר:

גילת בנט, אישה שלא עושה רצון בעלה, נסעה לחו"ל עם הילדים, ועוד בלי מזוודות עם כביסה, והכי נורא, תחזיקו חזק: על חשבונה, לא עלינו. אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלונה! וזה אחרי שהתרגלנו לראש הממשלה הקודם והבעל שנהגה לכשכש בו והלחימה את ידו אל ידה ככה שלא יכלו להיפרד לדקה מהארנק שלנו. ככה יצא.

גילת בנט, אישה שלא עושה רצון בעלה, נסעה לחו"ל עם הילדים, ועוד בלי מזוודות עם כביסה, והכי נורא, תחזיקו חזק: על חשבונה, לא עלינו. אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלונה!

עכשיו אנחנו עומדים נדהמים. גילת בנט אישה עצמאית, לא ממנה ולא מפטרת מאחורי הקלעים, לא דורשת נאמנות מפוליטיקאים, לא נוכחת בשיחה עם ראש המוסד ולא מתעמרת בעובדים, לא עמדה למשפט על זה ולא הורשעה.
והכי נורא, היא לא ראש לבעלה כמו שהתרגלנו ואפילו לא זנב.
איך יכשכש ככה?

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

הבעיה בחקירות תיקי האלפים לא היתה ואיננה "היד הקשה" של החוקרים. זה פייק ניוז. הבעיה בדיוק הפוכה – לנתניהו, רעייתו וסייעניו ניתנו אינספור הנחות, הקלות, העלמות-עין, רידוד תיקים, סגירת תיקים, אי-פתיחת תיקים ועוד ועוד. הטנטרומים של השופרות על תרגילי החקירה לחפץ מעוררים בעיקר צחוק.

הבעיה בחקירות תיקי האלפים איננה "היד הקשה" של החוקרים. זה פייק ניוז. הבעיה הפוכה – לנתניהו, רעייתו וסייעניו ניתנו אינספור הנחות. הטנטרומים של השופרות על תרגילי החקירה לחפץ מעוררים בעיקר צחוק

בימים האחרונים הביביסטים ברשתות החברתיות גועשים סביב סבלו הנורא של ניר חפץ, עד המדינה. אנו מדווחים שחפץ התייפח במהלך עדותו בבית המשפט בהיזכרו בחקירות המשטרה הקשוחות ובתלאות שחווה במהלכן. הביביסטים, שמפגינים בדרך כלל רגישות רבה לזכויות אדם בכלל ולזכויות נחקרים, עצורים ואסירים בפרט, מתרעמים למשמע התיאורים.

הוא מספר לנו שהתקרבו אל פניו בצורה מאיימת, שעקבו אחריו, שאיימו בחשיפת רומן שניהל מחוץ לנישואים, שהגישו לו שוקולד ולחם בלי צלחת, והושיבו אותו בכלוב כשהמתין לקצין המודיעין, בין "כלובי קופים" מלוכלכים שישבו בהם "דוברי ערבית שנראים עזתים".

במדינה של מעצרים מנהליים שעילותיהם חסויות, במדינה שבה מפגינים בהפגנות שקטות חוטפים מכות רצח משוטרים, נעצרים בברוטליות, לרוב ללא שום פרובוקציה, לעתים תוך שבירת ידיים ורגליים, מושפלים ומבלים לילות במעצר רק כדי להשתחרר למחרת ללא כל אישום – קצת קשה להבהל מכמה תרגילי חקירה שנועדו להפעיל לחץ על הנחקר.

במדינה מתוקנת נתניהו היה יושב כבר מזמן בכלא, לצד רעייתו וחלק מסייעניו, אלה שלא הפכו לעדי מדינה. אבל באדיבות אביחי מנדלבליט ועוד כמה פרקליטים וחוקרי משטרה, החקירות נמרחו, מוסמסו ונגררות שנים על שנים.

מנדלבליט הוא אסון לשלטון החוק והדמוקרטיה. קובר את כל פרשות נתניהו (מניות, סחיטה באיומים לכאורה, צוללות) עמוק עמוק בנפתלין ונותן לכנופיית פשע מאורגן להשתלט על המדינה ולהלך אימים על ראשויות אכיפת החוק והמשפטhttps://t.co/hMIEc4wOAN

— Amir Peleg (@AmirPeleg2) December 26, 2020

יש להאיץ את ההליכים. למנוע את תרגילי העיכוב וההתשה של הסנגורים, ולהביא למיצוי הדין.

במדינה מתוקנת נתניהו היה יושב כבר מזמן בכלא, לצד רעייתו וחלק מסייעניו שלא הפכו לעדי מדינה. אבל באדיבות מנדלבליט ועוד כמה פרקליטים וחוקרי משטרה, החקירות נמרחו, מוסמסו ונגררות שנים על שנים

וחפץ? הוא צריך להודות לאלוהיו על ההחלטה שקיבל, לעבור לצד של התביעה. האיש הבזוי הזה היה צריך לשבת שנים בכלא. הוא הציל את עצמו, וחמק מדין צדק. תמורת ההצלה הזו הוא אמור להפליל את נתניהו. את התלונות על תרגילי החקירה אפשר לברר בנפרד, ובלי היסטריה. הן בטלות בשישים אלף למול תיקי נתניהו וחומרתם.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית