עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית עלינו לטובה ראוי לתת את הדעת למקומם של יהודי התפוצות בתודעה של צעירים ישראלים – לא רק כשלט על הקיר אלא כקהילות חיוניות שתרמו – וממשיכות לתרום – לחוסנה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עלינו לתעדף, לתקצב ולקדם פעילויות המחנכות לחשיבות הקשר, לערבות הדדית ולשותפות גורל, לפני שהתהום הפעורה בינינו תהיה בלתי ניתנת לגישור. לפני שהכתובת תמחק מ(השלט שעל) הקיר.

עלינו לתעדף, לתקצב ולקדם פעילויות המחנכות לחשיבות הקשר עם יהדות התפוצות, לערבות הדדית ולשותפות גורל, לפני שהתהום ביננו תהיה בלתי ניתנת לגישור. לפני שהכתובת תמחק מ(השלט שעל) הקיר

בשבוע הבא יחזרו מאות אלפי סטודנטים לספסל הלימודים. לרבים מהם תהיה זו הפעם הראשונה שכף רגלם תדרוך בקמפוס באופן פיזי – חלקם כי הם סטודנטים שנה א', וחלקם מפני שלמדו בשנה האחרונה בזום בפיג'מה מהבית.

כשיגיעו לקמפוסים, הם עתידים להנות מכיתות חכמות, מעבדות מצויידות, מדשאות רחבות, וממשאבים רבים נוספים הנועדו לסלול את דרכם לתואר הנכסף. הם גם עתידים לחלוף מבלי משים על פני שלטי הנצחה רבים המפוזרים ברחבי הקמפוסים – גדולים וקטנים, מפוארים וצנועים – המציינים שמות של נדבנים מכל העולם. כאלה שתרמו סכומי כסף נכבדים לטובת אותם המשאבים במוסד האקדמי בו הם לומדים.

אבל האם אי פעם מי מהסטודנטים.ות יחשוב על האדם ששמו מתנוסס בשלט? מי הוא היה? מה הסיפור היהודי שלה? מדוע היא תרמה? ומה הקשר שלו/שלה לישראל?

בכל שנה נתרמים למוסדות להשכלה גבוהה מאות מליוני שקלים מיהודי ישראל והעולם. לפי הנתונים של הות"ת לשנת 2012 עמד סך התרומות על 800 מליון ₪, שהם בערך 8% מסך תקציב המוסדות להשכלה גבוהה המתוקצבים על ידי ות"ת.

תמיכתם הכספית של נדבנים יהודיים היא גדולה וחשובה, אך היחסים של ישראל עם יהודים מן התפוצות הינם עמוקים הרבה יותר מכדי שיוכלו להסתכם בצ'ק עבור שלט. יהדות התפוצות היא אחד הנכסים האסטרטגים הגדולים של מדינת ישראל. תרומתם בתחום האקדמיה, התרבות, האומנות, המדע, התקשורת, בעולם העסקי והחברתי – במדינות שלהם ובמדינת ישראל – הינה קריטית ומשמעותית הרבה מעבר לערכה הכספי.

הסטודנטים עתידים לחלוף מבלי משים על פני שלטי הנצחה רבים המפוזרים בקמפוסים – גדולים וקטנים, מפוארים וצנועים – המציינים שמות נדבנים מכל העולם. אך האם אי פעם יחשבו על האדם ששמו מתנוסס על השלט?

ולמרות זאת, מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2019 מראה שרק 51% מהיהודים בישראל מרגישים גורל משותף להם וליהודים בגולה. הסולידריות בין ישראלים ליהודים בתפוצות בירידה. התהום בינינו לבין יהודי העולם – במיוחד עם יהדות ארה"ב, הקהילה השנייה בגודלה בעולם – הולכת ונפערת. ההיכרות והאיכפתיות של צעירים ישראלים כלפי החצי השני של העם שלנו היושב בחו"ל שואפות לאפס. כפי שהסבירה בכירה באוניברסיטה מוערכת (המעוטרת בשלטים למכביר): "פעילויות לחיבור עם יהודי התפוצות – אין להן ביקוש אצלנו בקרב הסטודנטים הישראלים".

מצער ומאכזב שמוסד, שנבנה בזכות המחוייבות של יהודי העולם לישראל, טוען שאין לישראלים עניין ביהודי התפוצות. אבל אולי זה לא כל כך מפתיע. הרי לא לימדו אותנו על קהילות יהודיות בבית הספר היסודי, לא בתיכון וגם לא בצבא. סטודנטים רבים יגיעו לאוניברסיטה – ה"תחנה" האחרונה לפני היציאה לחיים הבוגרים – מבלי שהיתה להם הזדמנות לשיח משמעותי עם יהודים מן התפוצות. מבלי שנחשפו לקשיים, לאתגרים ולסוגיות איתם מתמודדים יהודים מחוץ לישראל. מבלי שהכירו את היהדות על זרמיה הלא-אורתודוקסים, עליהם נמנים רוב יהדות העולם.

יהודי התפוצות אינם נמצאים בשיח הציבורי, אלא אם מדובר בפיגוע אנטישמי בבית כנסת בחו"ל או במריבה האינסופית על תפילה שוויונית בכותל. וכל זאת למרות שמדינת ישראל הוקמה על ידי ובעבור העם היהודי כולו, ולא רק היושבים בציון.

המחוייבות הרשמית של ישראל כלפי יהודי העולם באה לידי ביטוי ממגילת העצמאות ועד לחוק הלאום, הקובע כי "למדינה יש אחריות לשלומם של יהודי התפוצות ולטיפוח הקשר בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות". אבל למחוייבות זו אין כמעט ביטוי מעשי. הרחוב הישראלי, הקמפוס הישראלי, והאתוס הישראלי מגלים אדישות ואף התעלמות כלפי אחינו ואחיותינו בעולם. מקבלי ההחלטות אינם מתחשבים בדעותיהם, ואף לא בהשלכות של החלטותיהם על חיים יהודים בתפוצות.

מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2019 מראה שרק 51% מהיהודים בישראל מרגישים גורל משותף להם וליהודים בגולה. הסולידריות בין ישראלים ליהודים בתפוצות בירידה

האם לא הגיע זמן לתיקון? האם לא הגיע הזמן להשקיע קצת בקשר שלנו עם יהודי התפוצות? האם לא ראוי שנחשוף את הצעירים שלנו לקהילות היהודיות המגוונות הקיימות בעולם? לפלורליזם היהודי מעורר ההשראה שמתקיים בחוץ לארץ? למחוייבות העמוקה של קהילות אלו לישראל היום ולאורך השנים? האם לא מגיע להם יותר מאשר שלט על הקיר?

כפי שכתב שר התפוצות, ד"ר נחמן שי:

"השיח הישראלי הפומבי כמעט שאינו עוסק בתפוצות העם היהודי…כחלק מהתפיסה הדו-כיוונית וההדדית של יחסי ישראל והעולם היהודי, יש חשיבות ראשונה במעלה להשפיע על התודעה הישראלית ולהטמיע בציבור הישראלי את התובנה, כי העם היהודי בתפוצות הוא חלק בלתי נפרד מהקיום של הקולקטיב היהודי, שישראל במרכזו".

הקשר בינינו לבינם הוא קריטי לחוסן שלנו כעם, ולעתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ויש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מריבוי הדעות של יהודי התפוצות, גם על היהדות וגם על הדמוקרטיה.

כפי שאמר ראש הממשלה נפתלי בנט בשבוע שעבר בשיחה עם נציגי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה:

"ישראל צריכה ללמוד מיהדות ארה"ב על הדרך שבה היא מקבלת אליה את כולם…לא נסכים על הכול, אבל נדבר זה עם זה ונקשיב אחד לשני…(באמריקה) גם אם אתה חרדי, רפורמי, אורתודוקסי, אתה מקובל כי אתה יהודי. זה משהו שאנחנו צריכים לייבא, את העובדה שאנחנו מקבלים את כולם. זה הדיאלוג שאנחנו פותחים".

אם המפגש היחיד של הסטודנט הישראלי עם יהדות חוץ לארץ יסתכם בשפשוף מרפק עם שלט על הקיר – יפה ככל שיהיה – עוול עשינו מול אותו יהודי נדיב, מול יהדות העולם בכלל, ומול אותו סטודנט גם כן.

הקשר בינינו לבינם הוא קריטי לחוסן שלנו כעם, ולעתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ויש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מריבוי הדעות של יהודי התפוצות, גם על היהדות וגם על הדמוקרטיה

עלינו לטפח איכפתיות כלפי יהודי התפוצות ולעסוק בעמיות יהודית (מלשון "עם", תחושת היותינו עם אחד) כחלק ממערכת החינוך וגם כחלק מחוויה הסטודנטיאלית של צעירים בישראל. עלינו לעמול על קשר זה שיבנה מתוך היכרות הדדית, למידה הדדית, ומודעות לחיים יהודיים כאן ושם.

עלינו לתעדף, לתקצב ולקדם פעילויות המחנכות לחשיבות הקשר, לערבות הדדית ולשותפות גורל. ויפה שעה אחת קודם. לפני שהתהום הפעורה בינינו יהיה בלתי ניתן לגישור. לפני שהקשר כבר לא יהיה קיים בדור הבא. לפני שהכתובת תמחק מ(השלט שעל) הקיר.

נגה ברנר סמיה היא מנכ"לית הלל ישראל, ארגון שמטרתו להעמיק את תחושת שייכותם של סטודנטיות וסטודנטים ישראלים לעם היהודי, מתוך תפיסת עולם פלורליסטית. היא בוגרת בית המדרש לרבנות ישראלית. מוסמכת מנהל עסקים וחינוך יהודי פלורליסטי. מתגוררת בתל מונד עם אלון ושלושת ילדיהם. פעילה בתחום העמיות והתרבות היהודית.

מקיאווליזם מזוהה עם חוסר מצפון, מניפולטיביות, ערמומיות ורמאות. גניבת דעת היא שם נלווה לפילוסוף הפוליטי ניקולו מקיאוולי. הוא היה ממניחי היסודות למדע המדינה ותורת היחסים הבינלאומיים. בספרו "הנסיך", מפרט מקיאוולי מהן השיטות הדרכים להפוך למנהיג פוליטי. דומה שהליכוד בכלל ובנימין נתניהו בפרט לוקחים את העצות של מקיאוולי צעד אחד קדימה.

בספרו "הנסיך", מפרט מקיאוולי מהן השיטות הדרכים להפוך למנהיג פוליטי. דומה שהליכוד בכלל ובנימין נתניהו בפרט לוקחים את העצות של מקיאוולי צעד אחד קדימה

בישיבת סיעת הליכוד אמש הוקלט נתניהו מדריך את חברי הסיעה המהופנטים ועושי דברו במלים הבאות:

"אין לנו מכשיר יותר טוב לנהל את התעמולה מאשר הראיונות שלכם. ואני בדקתי את הראיונות שלכם. נאדה! כלום! אפס! ממה שאמרנו כאן ובתדרוכים. אני מדבר בתדרוכים ואני מרגיש ששמים אותי על השתק".

כך אמר הנאשם כשהוא מכה על השולחן.

כדי לעשות צדק עם מקיאוולי, נזכיר שהתורה הזו של אי אמירת אמת ושימוש בכל האמצעים כדי לשמר את השלטון נמצאה כבר ביוון העתיקה אצל תוכידידס  מהמאה החמישית לספירה, שטען כי השאיפה לכוח ושימורו טמונה בגנים ובטבע האנושי.

על פי ההגדרה הפסיכולוגית, אדם בעל אופי מקיאווליסטי הוא אדם המרוכז בעצמו, נוהג באורח מניפולטיבי ומנצל את סביבתו על מנת להשיג את מטרתו ושאיפותיו.

ומה עשה הנאשם בדבריו בסיעת הליכוד? בדיוק את זה. מנצל את חברי הסיעה למטרותיו.

על פי ההגדרה הפסיכולוגית, אדם בעל אופי מקיאווליסטי הוא אדם המרוכז בעצמו, נוהג באורח מניפולטיבי ומנצל את סביבתו להשגת מטרתו ושאיפותיו. ומה עשה הנאשם בדבריו בסיעת הליכוד? בדיוק את זה

כפי שניתן היה להניח בעבר, אך כעת נשמע במפורש, חברי הסיעה עוברים תדרוכים, שבהם הוא נואם בפניהם ומעביר אליהם את משנתו ודרכי הפעולה שהוא מעצב. והכל כדי לסלול את דרכו חזרה ללשכת ראש הממשלה וכדי להימלט ממשפטו.

הקלטות מישיבת סיעת הליכוד, צילום מסך מערוץ12

כשאנחנו חוזרים לבדוק את עברו של האיש אנחנו נזכרים בלימודיו אצל הכוהנת הגדולה להופעה ולנאומים בפני קהל, ליליאן ווילדר.

מאז ומתמיד, או לפחות מאז שנתניהו התייצב על המפה הפוליטית, הוא ייחס חשיבות עליונה, לעיתים מאגית לתקשורת. מכאן אפשר להבין את מערכת היחסים שפיתח את המול"ים בעיתונים השונים.

המאבק על התודעה שימש כלי בסיסי בעבודתו. זוכרים את "פרס יחלק את ירושלים"?

ליליאן וויילדר לימדה אותו איך להופיע בתקשורת, איך לחייך, מתי ואיך להיראות מהוסס בחיוכו, או לזעום, כשכל תנועותיו והבעותיו משמשות אמצעי להעברת המסר. וכשזה לווה בהנחיות של ארתור פינקלשטיין כיצד לעורר פחד וחרדה, נוצרה המסגרת האולטימטיבית לכאורה להשגת השלטון.

אבל הדברים הקשים שהצליף הנאשם בחברי סיעת הליכוד מעידים יותר מכל על תסכול. הוא כבר מבין שהקסם שהקרין בעבר מתפוגג. הוא כבר לא יכול לכבוש את ההר לבדו. אבל מול קואליציה של אנשים ישרי דרך, שבאו לעשות את העבודה, קשה להתמודד. בעיקר כשלצדך חבורה של אנשים לא יצירתיים, שלמדו עם השנים לומר בעיקר "כן אדוני המלך".

ומול הקוסם החדש יאיר לפיד, שיודע ליצור רקמה מופלאה מהקצוות שהליכוד מאיים לפרום כל יום מחדש, הקרב של נתניהו כמעט אבוד.

בליכוד לא הצביעו, והכנסת אישרה את החוק למתן מלגות לימודים ללוחמים משוחררים
ההצעה שכוללת מימון ל-75% מגובה שכר הלימוד עברה ברוב של 55 תומכים אל מול שישה מתנגדים. זאת, לאחר שהרשימה המשותפת היתה המפלגה היחידה באופוזיציה שהשתתפה בהצבעה pic.twitter.com/lr7QD3H2la

— Albert Plazzo (@AlbertPlazzo) May 24, 2022

ונזכיר את התחקיר של ידיעות אחרונות והניו יורק טיימס משנת 2019, על חשבונות מזויפים ברשתות החברתיות שהפעיל, 130 אלף מסרים שמשבחים את נתניהו ומפיצים מידע כוזב על יריביו. אז הליכוד טען כי המפלגה אינה קשורה לפעילות הזו.

אבל הדברים שהצליף הנאשם בחברי הליכוד מעידים בעיקר על תסכול. הוא מבין שהקסם שהקרין בעבר מתפוגג. ומול הקוסם החדש לפיד, שיודע ליצור רקמה מופלאה מהקצוות שהליכוד מאיים לפרום, הקרב שלו אבוד

כך ימשיך הנאשם לנסות להפעיל את השיטה המקיאווליסטית שלו כדי להשפיע בתעמולה, כמו שהוא עצמו הודה בפני חברי סיעתו.

מולו, תפקידה של הקואליציה, בין היתר, לחשוף אותו במערומיו. את האיש עם השיער הסגול המדולדל, שהעייפות כבר ניכרת בכל צעד מצעדיו, שההיסטריה ניכרת בתגובותיו, האיש שבא ויוצא מאולם בית המשפט ומנסה להפוך כל פרצה לשער זהב להימלטות משערי הכלא.

פאר לי שחר היתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של 48 שנים בתקשורת - בגלי צהל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות), ככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר, וכיום היא פעילה בעמותות לטובת האוכלוסיה המבוגרת. היא חברת הועד המנהל במדרשת אדם לקידום הדמוקרטיה.

ישראל חוטפת ביקורת רבה ולעיתים זה נראה לא הוגן, אבל מסביריה ממהרים מדי לטעון שמדובר באנטישמיות. לאחרונה זה קורה עם הריגתה של עיתונאית אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה בזמן שסיקרה עימותים בגדה המערבית.

זה היה רק ​​עניין של זמן עד שנעבור מתנחומים למשפחה, זעם מוצדק על סירובם של הפלסטינים למסור את הקליע, לטענות שאנטישמים רודפים את המדינה היהודית.

זה היה רק ​​עניין של זמן עד שנעבור מתנחומים למשפחה, זעם מוצדק על סירובם של הפלסטינים למסור את הקליע, לטענות שאנטישמים רודפים את המדינה היהודית

השבוע זה מגיע מכיוון השחקנית הישראלית הרהוטה והמצוינת נועה תשבי, אושיית טוויטר שעשתה קריירה מרשימה בארצות הברית, שדוברת אנגלית אמריקאית ללא מבטא ושמגינה תדיר על ישראל במעין משקל נגד לדוגמנית-אקטיביסטית האמריקאית ממוצא פלסטיני בלה חדיד.

It’s been a week since the horrific death of Shireen Abu Akleh. It was NOT an execution or a targeted assassination. Sadly journalist are killed around the world every week, without the same global reaction. This is the antisemitic double standard.

Rest In Peace Shireen pic.twitter.com/ngAXjjZJKH

— (((noa tishby))) (@noatishby) May 18, 2022

בסרטונה המצויץ מציגה תשבי מחקר שנערך לאחרונה על ידי הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים (IFJ), המראה שבין 1990 ל-2020 נהרגו 2658 עיתונאים – מהם 65 ב-2020 לבדה, ומספרם גבוה במיוחד במדינות כמו פקיסטן, מקסיקו והפיליפינים. 12 היו עיתונאים של אל-ג'זירה, מתוכם 7 שנהרגו בסוריה, והאחרים בעיקר בעולם הערבי, מקומות כמו עיראק ותימן.

היא טוענת שרק מותה של אבו עאקלה התקבל ברטוריקה מלאת שנאה ושטנה ברשתות החברתיות, שהופנו כלפי ישראל. "זה נטוע אך ורק באנטישמיות, לפעמים לא מודעת. גזענות אנטי-יהודית", היא קובעת.

היא טוענת שרק מות אבו עאקלה התקבל ברטוריקה מלאת שטנה ברשתות החברתיות, שהופנו כלפי ישראל. "זה נטוע אך ורק באנטישמיות, לפעמים לא מודעת. גזענות אנטי-יהודית", קבעה

זה אחלה סרטון אבל הוא מפספס משהו מהמהות.

ולמרות שאינני נוהג להתקוטט בטוויטר עם סלבריטאים סימפטיים חשתי צורך להגיב בציוץ משל עצמי.

A reply to @noatishby who suggests the attention given the death of @ShireenAbuAkleh of #Aljazeera in the #westbank is disproportional because other journalists have died and may result from #Antisemitism – which is oversimplified and misses the essencehttps://t.co/SBmE1vkj2N

— Dan Perry (@perry_dan) May 23, 2022

וזה תמצית הטיעון.

כל מקרי המוות בסכסוכים הם נוראיים. מקרים שבהם מעורבים עיתונאים הם מטרידים באופן מיוחד כי מדובר בלא-לוחמים שנוטלים על עצמם סיכונים עצומים כדי לספר לעולם את סיפורו של העולם, וזהו שירות קריטי עבור האנושות. כמה מהם היו עמיתיי ב-Associated Press – וזיכרונם רודף אותי עד היום.

מבלי להפחית בשום צורה מההקרבה שלהם, הרוב המכריע של העיתונאים המוזכרים בדו"ח IFJ היו מקומיים שנהרגו על ידי מקומיים. כאלה שהיו מוכרים רק למקומיים במדינות שאינן דמוקרטיות, שהן עניות או שאין בהם שלטון חוק – ולפעמים שילוב של שלושתם.

כל מקרי המוות בסכסוכים – נוראיים. מקרים בהם מעורבים עיתונאים – מטרידים במיוחד כי מדובר בלא-לוחמים שנטלו סיכונים עצומים כדי לספר לעולם את סיפורו, וזהו שירות קריטי לאנושות

נדיר מאוד שנהרג כתב המוכר היטב לקהל הבינלאומי בגלל הופעותיו בפני מצלמה. הם לא שווים יותר – אבל זה הטבע האנושי להיות הכי מושפע ממותו של מישהו מפורסם, או אפילו סתם מוכר. אבו עאקלה היתה כזו, עבור מיליונים רבים של אנשים ברחבי המזרח התיכון והעולם, במשך רבע מאה.

האינסטינקט האנושי הזה – להזדעזע יותר ממותו של מישהו מוכר – אולי לא צודק, אבל זה המצב.

זה לא מסביר את כל ההשתפכות הקיצונית על אבו עאקלה – כולל של חדיד הנ"ל – אבל זה כנראה מסביר את רובו.

חלק ממה שנשאר אולי אפשר לייחס לאנטישמיות, אבל כנראה לא את החלק הארי. יש הסבר פשוט ונכון יותר, והוא זה: היא נהרגה בהקשר של הכיבוש של ישראל בגדה המערבית, שהוא בין מעט הדברים שכמעט כל העולם כולו מתעב.

אני יודע, אני יודע, העולם פשטני נורא. יש הצדקה מצוינת לרדיפת טרוריסטים הקשורים לפיגועים ברחובות ישראל. יש אפילו טיעון ביטחוני לשליטה בגדה המערבית, לפחות חלקית, לזמן מה. וכן, הפלסטינים החמיצו הזדמנויות טובות לעשות עסקת חלוקה, ללא ספק.

אבל אין אף מדינה דמוקרטית אחרת ששלטה במיליוני אנשים שאינם יכולים להצביע בבחירות שלה במשך עשרות שנים תוך בניית ערים באותו שטח עבור קבוצה אחת בלבד – ליהודים בלבד, שכן יכולים להצביע, שהם בעלי זכויות דמוקרטיות, לעתים קרובות ממש מעבר לכביש. בעצם אין מקביל.

חלק אולי אפשר לייחס לאנטישמיות, לא החלק הארי. יש הסבר פשוט ונכון יותר: היא נהרגה בהקשר של הכיבוש הישראלי גדה המערבית, בין הדברים שכמעט העולם כולו מתעב

מי שמחפש מקור לאנטישמיות שכן קיימת לא צריך לחפש רחוק יותר מההתנחלויות ומהכיבוש.

כבן של ניצולי שואה – מרומניה, שבה נהרגו מחצית מהיהודים על ידי מכונת המלחמה הנאצית ומשתפי פעולה מקומיים – אני מרגיש דחף מיוחד לבקש שלא נעשה זילות למונח אנטישמיות.

תשבי רחוקה מלהיות היחידה. לאחרונה גם נציגה של ישראל באירוויזיון, מיכאל בן דוד, הרחיק לכת לא פחות. בן דוד, שייצג את המדינה בשבוע שעבר בטורינו ביכה את האנטישמיות לכאורה שמאחורי הטענה, כי התקשורת הבינלאומית לכאורה סירבה לראיין אותו. הוא חושב שזה בגלל שהוא ישראלי – לא בגלל שהוא היה במיעוט של המתמודדים שלא הגיע לגמר (התחרות "האמיתית").

"חוויתי המון אנטישמיות": מיכאל בן דוד מתייחס לראשונה להפסדhttps://t.co/0x9eGGk6bZ

— מעריב אונליין (@MaarivOnline) May 17, 2022

חבר'ה: אנטישמיות היא דבר אמיתי. אמי הייתה בין הבודדים ששרדו את הפוגרום של יאש, שצילק אותה לכל החיים: גם היא ראתה אנטישמיות מתחת לכל סלע. הטראומה שלה הפכה אותה ללא הגיונית בנושא. אבל לבן דוד אין תירוץ כזה, וגם לתשבי אין. גם לי אין, או לרוב הקוראים.

אנטישמיות היא דבר אמיתי. אמי הייתה בין הבודדים ששרדו פוגרום יאש, שצילק אותה לכל החיים: גם היא ראתה אנטישמיות מתחת לכל סלע. אבל לבן דוד אין תירוץ כזה, וגם לתשבי אין

דן פרי ואמא שלו (צילום: באדיבות המצולם)

ישראל לא מכסה את עצמה בתהילה בהתנהגותה בגדה המערבית. אין איך להגן על היבטים מסוימים מהמצב שם, גם לא בצרכי ביטחון. אם אתה מתנהג כך, היה מוכן להשלכות. אתה הולך להיראות רע, וזה לא קשור לאנטישמיות.

בואו לא ניתן לאנטישמים האמיתים את המתנה של דילול הקנאות המסוכנת שלהם.

טקס הזיכרון במלאת 80 שנים ל׳פוגרום יאשי׳. מהדברים שנשאתי הבוקר לזכר הניספים. 13,266 ילדים, נשים וגברים נרצחו בפוגרום:

״היום לפני 80 שנים נשמעו ברחובות העיר יאש יריות לצד צעקות לעזרה של יהודים אשר הושלכו מבתיהם. בפקודת השלטונות הרומנים הם נדונו למוות.”https://t.co/6lr3MYANJ9 pic.twitter.com/9GYZEovhiy

— David Saranga (@DavidSaranga) June 29, 2021

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan