"אני עובר כאן, ליד הגינה הזאת, השעה חצות, ורואה שני נערים בן 14, יושבים כאן. מה זה נערים? ילדים", מספר וואפי אבו אלהיג'א, קבלן שיפוצים מטמרה, אב לשלושה ומתנדב בסיירת ההורים של העיר.
"הם לא עישנו סמים או שתו, לא עשו שום דבר, אבל אתה קולט מהשעה, משפת הגוף שלהם, מהשיעמום, המצוקה בעיניים, מאיך שהם מדברים איתך, שהם על הקצה, שזה הזמן לתפוס אותם לפני שהם ייפלו לתהום, לפני שיהיו טרף לאנשים הרעים.
"אני מכיר את אחד הילדים האלה, יודע מי ההורים שלו, יודע מאיפה הם ושהם לא מהאזור כאן. הם מתחבאים כאן. אבל הם עושים את עצמם שהם לא מכירים אותי, ולא אומרים על עצמם שום דבר ברור. אני לא שואל שאלות, לא חוקר, לא נדחף להם. רק יושב איתם, מדבר, צוחק איתם. מראה להם שאני שם, שאכפת לי ושאני בעניינים, שאני יודע מה קורה.
"אחר כך פגשתי אותם עוד פעמיים, ואחרי הפעם השלישית הרמתי טלפון לאמא של אחד מהם, זאת שאני מכיר. אמרתי לה, 'יש לך ילד טוב, מוצלח, יפה, שיהיה בריא. אבל יש בעיה. הילד שלך נמצא בשעה שהוא לא צריך להיות במקום שהוא לא צריך להיות. תדברי איתו, תשימי עין, תשימי לב מה קורה איתו ואיפה הוא מסתובב'. מאז לא ראיתי אותו ברחוב".
סיירות הורים הן קבוצות של מתנדבים שמסתובבים בלילות בין מקומות הבילוי, המועדונים, הגנים והפארקים כדי להגדיל את ההגנה על בני הנוער שמסתובבים בהם. המתנדבים הם תושבי העיר שבה פועלת הסיירת והורים לילדים בעצמם.
הם נפגשים עם בני נוער שמתגודדים בחוסר מעש, משוחחים איתם ומנסים לאתר ביניהם נערים במצוקה וסיכון, להקשיב ולעזור להם, למנוע מהם להסתבך בפלילים ולהסתכן ולדווח לרשויות על מקרים ואירועים חריגים.
בסיירת ההורים – דאורייאת אל אהאלי – בעיר טמרה יש כ-30 מתנדבים, שיוצאים לסיור ארבעה או חמישה לילות בשבוע, מעשר בלילה ועד אחת לפנות בוקר. לסיור שאליו התלוויתי הגיעו תשעה מתנדבים. כולם גברים בגילאי הביניים, 65-40. הסיור מתחיל בצומת סואן באזור התעשייה של טמרה. הרכז, עמאר חטיב, מעביר תדריך קצר.
המתנדבים לובשים את התלבושת האחידה – אפודים כחולים שנראים כאפודי מגן למרות שאינם כאלה. מתחלקים לשלשות ונכנסים למכוניות שלוגו בולט של הסיירת בערבית ובעברית מתנוסס על השמשה שלהן. האווירה נעימה, מחוייכת, בדיחות וטפיחות על השכם.
"אתה לא מפחד להיות כאן?" שואל אותי חטיב בקריצה. לא, למה שאפחד? אני שואל, ותוהה אם אני אומר את האמת. "לא יודע", הוא אומר, "יהודים אומרים לנו שהם מפחדים לבוא ליישוב ערבי. אתה לא שומע מה שקורה כאן?" המתנדבים צוחקים בקול, צחוק עצוב.
"יהודים אומרים לנו שהם מפחדים לבוא ליישוב ערבי", הוא אומר, "אתה לא שומע מה שקורה כאן"? המתנדבים צוחקים, צחוק עצוב
חטיב, אבא לשלושה ילדים שעובד כמנהל מחלקת הארנונה בעיריית טמרה, מרצין: "אנחנו כאן כדי לעשות מה שאנחנו יכולים כדי להקטין את נגע האלימות וההידרדרות בחברה שלנו ולהגן על הנוער שלנו, שחי בסיכון".
"אנחנו נוסעים בעיר ונפגשים עם בני עשרה שיושבים במקומות שהם לא צריכים לשבת בהם", הוא מסביר, "אין לנו נשק, אין לנו סמכות פורמלית, ואנחנו לא עושים שום דבר מיוחד, רק מדברים איתם, מקשיבים להם, נמצאים בקשר עם העירייה, שירותי הרווחה וההורים של הילדים, ושמים עין, שירגישו שאנחנו איתם ושלא ניתן להם להידרדר".
בישראל פועלות כ-140 סיירות הורים בכ-120 יישובים. מטרת הפרויקט, שפועל מאז 2002 כחלק מהתוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון של המשרד לביטחון פנים ובמימון המשרד, בתיאום עם גורמי הרווחה והמשטרה ובהדרכתם, היא, לפי התוכנית, "ירידה בשיעור הילדים המפגינים התנהגויות סיכון, המצבים הקיצוניים של בדידות וניכור ומספר בני הנוער שאינם משתלבים במסגרת עיסוק נורמטיבית".
סקרים שערך משרד לבטחון פנים מראים כי נוכחות הסיירות מגדילה את תחושת הביטחון של הנערים עצמם כשהם יוצאים לבלות.
אלה יעדים חשובים במיוחד בערים הערביות מוכות העוני, ההזנחה והפשיעה. אבל רובן המוחלט של סיירות ההורים פועלות ביישובים ושכונות יהודיים – בירושלים לבדה יש תשע סיירות, כולן בשכונות יהודיות – וכן בתשעה מתוך 12 היישובים הדרוזיים בישראל.
במספר ערים מעורבות, כמו רמלה ומעלות-תרשיחא, יש סיירות משותפות ליהודים וערבים. סייעות פועלות גם ביישובים הערביים שפרעם וראמה – וגם שם הן מאויישות בעיקר בידי מתנדבים דרוזים ונוצרים. הסיירת בטמרה היא היחידה בפרוייקט שפועלת ביישוב ערבי-מוסלמי.
"אצל היהודים והדרוזים זה כאילו המשך של השירות בצבא, במילואים, במשטרה", אומר חטיב, "היהודי והדרוזי מרגישים שהם חלק מכוחות הביטחון, ולהיות בסיירת הורים זה חלק מזה. אצלנו הנושא הזה מורכב".
"אצל היהודים והדרוזים זה כאילו המשך של השירות בצבא, במילואים, במשטרה. היהודי והדרוזי מרגישים שהם חלק מכוחות הביטחון, ולהיות בסיירת הורים זה חלק מזה. אצלנו הנושא הזה מורכב"
מספר רשויות מקומיות ערביות הקימו לעצמן כוחות שיטור מקומיים, לא-רשמיים, כדי להתמודד עם האלימות והפשיעה הקשים, כמו ועדת השמירה שפועלת כבר 25 שנה בכפר קאסם ועלתה לאחרונה לכותרות בחשד שהשתתפה בעימות בין תושבים למשטרה. חלק מארגוני המתנדבים הללו מבצעים בפועל פעילות דומה לזו של סיירות ההורים.
אבל הארגונים הללו פועלים מתחת לרדאר הרשמי של הרשויות, בעיקר של המשטרה, בניגוד לסיירת הרשמית והמאורגנת של טמרה.
מה עושים ילדים בלילה בבית הקברות?
וואפי אבו אלהיג'א ושהאב יאסין, מנהל מחלקת הנוער במתנ"ס של טמרה, אב לארבעה ואחד ממייסדי הסיירת, נוסעים בסמטה תלולה שמתפתלת על מדרון הר כאבול. במקום שוררת שלווה פסטורלית מתעתעת. חלונות הרכב פתוחים, נושבת רוח נעימה ובחוץ נשמעים צרצרים. מאחורי בתי האבן היפים מבצבצים האורות הבוהקים של מפרץ חיפה. "תסתכל איך יפה כאן", אומר היג'אווי, "ואיזה שקט, הא?"
הרחוב מתעקל, ואבו אלהיג'א מצביע על הפינה ואומר: "הנה, כאן היה הרצח בפברואר, בדיוק כאן".
מאחורי בתי האבן היפים מבצבצים האורות הבוהקים של מפרץ חיפה. "תסתכל איך יפה כאן", אומר היג'אווי, "ואיזה שקט, הא?" הרחוב מתעקל, ואבו אלהיג'א מצביע על הפינה ואומר: "הנה, כאן היה הרצח בפברואר, בדיוק כאן"
שני צעירים בשנות העשרים לחייהם נורו למוות בפברואר באותה פינה שקטה מירי משטרתי, בקרב יריות בין השוטרים לעבריינים. השוטרים הגיעו לסמטה במרדף אחרי אחד ההרוגים, עבריין שנחשד כי ירה על בית, ניסו לעצור אותו וחשוד נוסף, ואלה פתחו עליהם באש.
ההרוג השני, אחמד חיג'אזי ז"ל, היה סטודנט לסיעוד, שעבר במקום במקרה, ונהרג מכדור תועה של השוטרים. רופא שעבר שם במקרה נפצע גם הוא. בעיריית טמרה הגיבו לאירוע בזעם כלפי המשטרה, אף שלא שללו את טענתה שהירי נעשה בשוגג.
"זה לא היה ממש רצח", מתקן אבו אלהיג'א את עצמו, "המשטרה ירתה בהם בטעות במרדף. הכרתי את הסטודנט שנהרג, היה ילד טוב. 95%, 96% מהאנשים בטמרה טובים. 4% או 5% אנשים רעים מספיקים להרוס את החיים לכולם".
"זה לא היה ממש רצח", מתקן אבו אלהיג'א את עצמו, "המשטרה ירתה בהם בטעות במרדף. הכרתי את הסטודנט שנהרג, היה ילד טוב. 95% מהאנשים בטמרה טובים. 5% אנשים רעים מספיקים להרוס את החיים לכולם"
טמרה היא מהערים האלימות בישראל, השלישית במדינה במספר אירועי ההרג לנפש. מדי שנה נהרג לפחות אדם אחד מירי על רקע פלילי בעיר בת 34 אלף התושבים, רובם גברים צעירים. עם זאת, בשנה וחצי האחרונות חלה ירידה בהיקף האלימות בעיר.
ביחס לעיר ערבית, טמרה אינה ענייה ומוזנחת: היא נמצאת באשכול 3 בדירוג הסוציו-אקונומי – מעל רוב היישובים הערביים, ויש בה מחלבה מצליחה, מפעלים, מרכזים מסחריים, בית ספר למחוננים וסניף של האוניברסיטה הפתוחה.
לאלימות הזאת אין זכר ברחובות השקטים. אנחנו יוצאים מהרכב ונכנסים לגינה ציבורית. שני נערים כבני 18 יושבים בין המתקנים, ליד מדורה שהבעירו. אחר כך מצטרפים שניים נוספים. המתנדבים מציגים את עצמם ומברכים את הנערים בלבביות, מתיישבים ביניהם ופותחים עמם בשיחה שקטה.
הנערים מדברים אל המתנדבים בשקט ובהדרת כבוד. הם אינם מציגים את עצמם. המתנדבים אינם שואלים שאלות, אלא רק מתבדחים, מתלוננים שבמדורה אין תפוחי אדמה ומדברים על מזג האוויר. המתנדבים אינם מציגים אותי וגם הנערים מתעלמים מקיומי. אחרי כמה דקות של סמול טוק, הנערים מתחילים לספר על עצמם, מיוזמתם.
"משעמם לנו, בגלל זה אנחנו כאן", אומר אחד הנערים, "אנחנו נוסעים כל הזמן למועדונים במפרץ. אני עובד במפרץ, בסופר. אנחנו לא אוהבים להיות שם, אוהבים להיות במקום שלנו, קרוב לבית. אבל אין מה לעשות כאן. שמה יש מועדונים, מסיבות, פוגשים אנשים, קורים דברים. כאן אין כלום, מה יש לנו לעשות כאן"?
"משעמם לנו, בגלל זה אנחנו כאן. אנחנו נוסעים כל הזמן למועדונים במפרץ. אנחנו לא אוהבים להיות שם, אוהבים להיות במקום שלנו, קרוב לבית. אבל אין מה לעשות כאן. שמה יש מועדונים, מסיבות, פוגשים אנשים, קורים דברים. כאן אין כלום"
"אנחנו לא נפתח מועדונים בטמרה כמו במפרץ", אומר אבו אלהיג'א. "זה יישוב מוסלמי, אי אפשר למכור כאן אלכוהול, אתם יודעים. אבל במרכז הנוער שלנו תיפתח עוד מעט קבוצה לחבר'ה בגיל שלכם. תבואו". הנערים אינם עונים, רק מחייכים.
נכחתי בעבר בסיורים של סיירות הורים בערים יהודיות. הסיורים הללו שונים מאוד בשתי החברות. אצל היהודים הכול גלוי ומוחצן. הנערים היהודים מעשנים, שותים ומנהלים שיחות רועשות וולגריות גם ליד המתנדבים.
המתנדבים היהודים מדברים לנערים בסחבקיות ומקשיבים להם, אך בה-בעת מזכירים להם את הגבולות ומזהירים באסרטיביות שלא יעשו שטויות. ואילו בחברה הערבית האווירה שקטה ומחויכת. האלימות נחבאת עמוק מתחת לפני השטח.
"המצב של הנערים האלה סביר", אומר אבו אלהיג'א אחרי שנפרדנו מהם, "אחד מהם עובד, זה כבר טוב. כשראיתי שיש לו אוטו זה הטריד אותי: מאיפה לילד בן 18 יש מכונית? אבל אם הוא עובד, זה בסדר. כשהיו הסגרים של הקורונה הנערים נזרקו ממקומות העבודה שלהם והיה להם קשה, עכשיו הם חוזרים לעבוד, זה טוב.
"ביישוב במצב כמו שלנו, עצם זה שהם משוטטים בלילה בחוץ זאת בעיה, זה מפחיד. כאן בגינה עוד בטוח, אבל לפעמים עוברת משטרה והם בורחים ממנה מיד למקומות יותר גרועים. מכאן הם יברחו לבית הקברות למשל. ושם הם עלולים להתיידד ולהסתבך עם האנשים הלא-נכונים".
"ביישוב כמו שלנו, עצם זה שהם משוטטים בלילה בחוץ זה מפחיד. לפעמים עוברת משטרה והם בורחים ממנה. מכאן הם יברחו לבית הקברות למשל. ושם הם עלולים להתיידד ולהסתבך עם האנשים הלא-נכונים"
"אז אנחנו מדברים איתם בעדינות, ליצור אמון. בסוף הכול עניין של נוכחות, שירגישו שהם לא לבד מול העולם העוין. באותו הרגע אנחנו כמו ההורים שלהם. כל המתנדבים בסיירת, בני 40 ומעלה. הגיל משדר סמכות וגורם להם להתייחס אלינו ברצינות, להקשיב לנו ולקלוט מה שאנחנו אומרים וגם מה שאנחנו לא אומרים. ואנחנו יודעים לקלוט אותם, ומתי צריכות להידלק הנורות האדומות".
כשאתה רואה משהו שמדליק לך נורה אדומה למי אתה מדווח?
"במקרים הקשים, כשמדובר בסמים, אלכוהול, שוטטות כרונית, חבר'ה שלא לומדים ולא עובדים, אנחנו מדווחים לעירייה ולרשויות הרווחה, והם מטפלים.
"במקרים הרגילים אנחנו בקשר עם ההורים שלהם. הרבה פעמים ההורים חושבים שהם אצל חבר ולא יודעים שהם ברחוב. עברתי פעם בבית הקברות וראיתי ילדים בני 12 יושבים שם. בני 12! דיברתי עם ההורים שלהם, וגיליתי שכל אחד מהם סיפר להורים שלו שהוא אצל השני, וההורים האמינו. מאז כבר לא ראיתי אותם, מקווה שהם הפסיקו לשוטט".
"הורה שיודע שהילדים שלו ברחוב לא יישן כאן בשקט. הבן שלי סטודנט, בן 19, לומד בחיפה, ועד היום, כשהוא בדרך הביתה, אני לא ישן עד שהוא מגיע. בגלל זה אני כאן, לשמור על הילדים שלנו".
"הורה שיודע שהילדים שלו ברחוב לא יישן כאן בשקט. הבן שלי סטודנט, בן 19, לומד בחיפה, ועד היום, כשהוא בדרך הביתה, אני לא ישן עד שהוא מגיע. בגלל זה אני כאן, לשמור על הילדים שלנו".
יש מקרים שאתם מדווחים עליהם למשטרה?
"לא. אין דבר כזה".
הסיפור המורכב עם המשטרה
כל המתנדבים בסיור מדגישים שוב ושוב: הם אינם נמצאים בשום קשר עם המשטרה. לדברי חטיב: "אנשים כאן סומכים עלינו, יש תמיכה מקיר לקיר של כל היישוב בסיירת שלנו. זה בגלל שאנחנו לא חמושים ולא קשורים בשום צורה לכוחות הביטחון.
"אם היו אפילו חושדים שיש לנו נשק, זה היה פוגע באמון שיש לנו גם עם הנערים וגם עם ההורים שלהם. בחברה שלנו אם אדם חמוש זה אומר שהוא קשור לארגוני הפשיעה או למשטרה. או לשניהם. ושניהם נתפשים כאן באופן שלילי. אנחנו יודעים שהמשטרה קיימת למעננו, כדי להגן עלינו. אבל בפועל היא לא עושה את זה, ואנשים כאן מתייחסים אליה בחוסר אמון, כאילו היא אויב.
"במשטרה רוצים לקחת קרדיט על מה שאנחנו עושים, על ההצלחה שלנו, רוצים להצטלם איתנו, להיות איתנו בקשר ישיר. אנחנו לא רוצים.
"אני יודע שגם במגזר היהודי יש את אותו סיפור. אני בקבוצת וואטספ של כל רכזי סיירות ההורים במדינה ואני שומע את זה מהורים. המשטרה מנסה להידחף לתוך הפעילות וההורים רוצים, מעדיפים שהמשטרה תישאר מאחורי הקלעים ושהם יעבדו מול ההורים והרווחה, ויצרו אמון עם המשפחות. ברור שאצלנו זה עוד יותר חשוב שהם יתרחקו".
"במשטרה רוצים לקחת קרדיט על מה שאנחנו עושים, על ההצלחה שלנו, רוצים להצטלם איתנו, להיות איתנו בקשר ישיר. אנחנו לא רוצים. גם במגזר היהודי יש את אותו סיפור"
עם זאת, חטיב מודה כי "במובן מסויים יש לנו קשר עקיף איתם. הם יודעים את המסלול שבו אנחנו עוברים, אנחנו מעדכנים את העירייה על המסלולים והעירייה חייבת לעדכן את המשטרה".
אז לכאורה, אם אתם נתקלים בעבירות פליליות במסלול שלכם, המשטרה יכולה אחר כך לצפות מכם לדווח לה, לא?
אבו אלהיג'א: "לכאורה, כן. תשמע: אם יקרה חלילה איזשהו אסון גדול מול העיניים שלנו תוך כדי הסיור נהיה אמורים לדווח, כן. לשמחתנו ולמזלנו זה עוד לא קרה. אנחנו גם מנסים להימנע ממצב כזה. איפה שאנחנו שומעים שיש עימותים, מריבות שעלולות להידרדר, אנחנו מתרחקים".
"להגיד לך שאנחנו לא נתקלים בשום אלימות? כן נתקלים. לא מזמן עברנו ליד סיור של המשטרה, וראיתי נערים שזרקו אבן על הניידת של השוטרים".
מה עשיתם?
"כלום. גם השוטרים לא עשו כלום, פשוט המשיכו לנסוע. לא מעניין אותם בכלל מה שקורה כאן. אז למה שאנחנו נעשה משהו?"
לא דיברתם עם הנערים?
"לא. הם היו באטרף, היו עלולים לזרוק אבנים גם עלינו. אנחנו לא יכולים, ולא רוצים, להיות מזוהים עם המשטרה, לקחת צד לטובתה. זה יסמן גם אותנו. אני לא רוצה להיות מטרה, לא רוצה שיירו לי על הבית".
בחברה היהודית יש מי שאומרים: מצד אחד, הערבים באים בטענות למשטרה שהיא לא עושה מספיק להגן עליהם מהעבריינות ביישובים שלכם, מצד שני, הם לא מוכנים לשתף איתה פעולה, אז מה הם רוצים?
"אני מבין את השאלה הזאת. יש כאן בעייתיות, זה נכון. אני יודע שהמשטרה מיועדת בשבילנו, שאנחנו אזרחי המדינה וצריכים משטרה. הייתי רוצה לחיות בחברה שמשתפת פעולה עם המשטרה, כמו החברה היהודית. אבל בשביל זה צריך אמון, ובשביל אמון צריך שהמשטרה תתייחס אלינו כאזרחים רגילים, כחלק מהעם הישראלי. והיא לא מתייחסת ככה.
"כשהיו מהומות, כשערבים תקפו יהודים, המשטרה הגיעה מיד ונכנסה בהם בכל הכוח, טיפלה, מצאה את העבריינים, עצרה, חקרה, הגישו כתבי אישום. כשערבים רוצחים ערבים, כל הזמן, מה בדיוק המשטרה עושה?
אני נגד זה ונגד זה, אלימות נגד יהודים זה רע בדיוק כמו אלימות נגד ערבים וצריך לטפל בחומרה בשניהם. אבל למה המשטרה לא רואה את זה ככה? והצבא, מה? חייל מאבד את הנשק שלו, נשק אחד, הוא יכול ללכת לכלא. אבל עבריינים פורצים לבסיס וגונבים חצי מהנשק, ולא עושים כלום. מה זה אומר?
אתה רומז שיש במשטרה מי שעומד מאחורי העבריינים, או אולי בשב"כ?
"בוודאי. אני בטוח שמישהו בכוחות הביטחון מרוויח כסף מזה שמוכרים כאן נשק. חוץ מזה שלא אכפת להם מהחיים שלנו. אז אני עושה את החלק שלי, אני מנסה להגן על החבר'ה כאן, על הנוער שלנו, וזה מה שאני יכול לעשות".
המשטרה והממשלה מבטיחות לשנות גישה ולנקוט צעדים מרחיקי לכת למיגור הפשיעה בחברה הערבית. אתה סומך עליהם שזה יקרה?
"הייתי רוצה לסמוך. זה שפותחים תחנות משטרה זה שום דבר. פתחו תחנת משטרה בטמרה, כל הזמן יש כאן שוטרים, מה זה עוזר?"
התוכנית כוללת הרבה יותר מפתיחת תחנות משטרה.
"נכון. אני שמח שיש תוכנית כזאת, שיש ממשלה שמבטיחה לשנות. אם זה יקרה? לא יודע. קשה לי להאמין. אני יודע שזה ייקח זמן, שזה לא פשוט. יודע מה? אם תוך שנה נראה ירידה של 5% באלימות, אני אשמח ואתחיל קצת יותר לסמוך עליהם".
לפני כמה ימים עצרו ביישוב חורה נער בדואי בן 15 על אחזקת נשק. היו מי שאמרו שנטפלים לחשודים קטנים במקום לחפש את ראשי ארגוני הפשיעה.
"מי שמחזיק נשק, שייעצר. לא מעניין אותי בן כמה הוא. אם יעצרו את הקטנים, יגיעו דרכם לגדולים. אתה יודע מה? מעבירים עכשיו חוק של עונש מינימום, עשר שנים בפנים על אחזקת נשק? לדעתי זה לא מספיק, שיישבו 20 שנה".
לעומת הרתיעה מלהיות מזוהים עם המשטרה, בסיירת מנופפים בגב שהם מקבלים מעיריית טמרה. אנחנו עולים לטיילת של טמרה ופוגשים שם את סגן ראש העיר, נדאל עוסמן, שמברך ומשבח את מתנדבי הסיירת ומצטלם איתם, אולי לכבוד הביקור שלי.
יאסין מציין בהדגשה: "העירייה מעבירה לנו סדנת הדרכה מדי שבוע. במשך שלוש שנים לא היה תקציב למדינה, בטחון פנים לא העבירו תקציב לפרויקט והעירייה מימנה את הסיירת על חשבונה, ציוד, שוברי קניות וימי כיף למתנדבים, הכול".
מומחים ופעילים חברתיים טוענים שאחד ממוקדי הכוח של הפשיעה הן העיריות, שארגוני הפשיעה זוכים במכרזים שלהן וכך משתלטים עליהן. זה לא המצב בטמרה?
אבו אלהיג'א: "זה דבר שקיים. הם משתלטים על כל מה שזז. הם מאיימים גם על ראשי ערים. אני מקווה שזה לא המצב בטמרה".
לא פשוט לגייס לסיירת
סיירת ההורים בטמרה הוקמה ביוזמת יו"ר ועד ההורים העירוני וקיימת בהפסקות מאז 2011. "השתתפתי בישיבות האכיפה של פרוייקט 'עיר ללא אלימות' וראיתי איך זה עובד טוב ביישובים היהודיים ולכן פעלתי יחד עם חבריי ובשיתוף פעולה עם העירייה להקים סיירת כזאת גם אצלנו", אומר יאסין.
בשנים שעברו, הסיורים לא היו סדירים בשל מחסור תמידי במתנדבים. עם פרוץ מגפת הקורונה הצטרפו מתנדבים רבים.
"הצעירים בחברה הערבית זלזלו בקורונה ולא הבינו מה זה, נפגשו בזמן הסגר ועברו על ההוראות", מספר חטיב, "עשינו איתם שיחות והסברנו להם את הסכנה, והיה קשב". מאז, בשנה האחרונה סיורי הסיירת מתקיימים בקביעות.
ביישובים יהודיים במרכז הארץ יותר ממחצית המתנדבים בסיירות הם נשים, ואילו בסיירת בטמרה אין אף אישה אחת. לדברי חטיב: "אנחנו רוצים נשים בסיירת. זה חשוב. יש גם נערות בסיכון שמסתובבות בגינות, שותות, עלולות להסתבך, ואנחנו לא יכולים לדבר איתן. בשנה שעברה הייתה איתנו מתנדבת, אשתו של אחד המתנדבים, וזה עזר מאוד".
"הבעיה שבשעות שאנחנו מסתובבים זה מאוחר לנשים, הן צריכות להשכיב את הקטנים לישון ולשמור עליהם. יש יוזמה ליצור קבוצת מתנדבות שיצאו לסיור בשעות המוקדמות יותר, שבע-שמונה. מקווה שתיפתח בקרוב".
"אנחנו רוצים נשים בסיירת. יש נערות בסיכון שמסתובבות בגינות ואנחנו לא יכולים לדבר איתן. הבעיה שבשעות שאנחנו מסתובבים זה מאוחר לנשים, הן צריכות להשכיב את הקטנים לישון. יש יוזמה ליצור קבוצת מתנדבות שיצאו בשעות המוקדמות יותר"
הצלחת הסיירת בטמרה מהווה מודל למתנדבים ביישובים ערביים אחרים בצפון הארץ, שמנסים גם הם להקים סיירות דומות – אבל בינתיים ללא הצלחה. בעיריית עראבה, למשל, נעשה בימים אלה ניסיון להקים סיירת דומה.
"יש לנו כוח מתנדבים שמגיע לעזור לתושבים כשקורים אירועים חריגים, ואנחנו רוצים לפתח אותו ולהקים סיירת הורים כמו בטמרה", אומרת שקריה נעאמנה, מנהלת מחלקת ההתנדבות בעיריית עראבה, "זה מתבקש, האלימות מתגברת, הרוגים, קטטות, צריך להגן על הילדים. סיירת הורים אולי תפחית את האלימות.
"אבל בינתיים אנחנו לא מצליחים לגייס מתנדבים שיצאו באופן קבוע. לא יודעת בדיוק למה. יש פחד. יש בעיה של התנדבות בחברה הערבית, זה לא מובן מאליו שאנשים יתנדבו, לא כולם מסוגלים לזה".
"סיירת ההורים היא פרוייקט חיובי ורב ערך", אומרת עולא נג'מי-יוסף, מנהלת מיזם קהילות בטוחות בעמותת יוזמות אברהם, "הסיירת בטמרה פועלת היטב בתוך הלחצים והאילוצים בזכות מנהיגות של האנשים שמובילים אותה ותמיכת הרשות המקומית".
"הם מצליחים לפעול בתוך המסגרת הרשמית בפרויקט של המשרד לביטחון פנים בלי להיות בקשר ישיר עם המשטרה, זה לא פשוט וזה מרשים. יש יישובים שבהם פועלות סיירות הורים בפועל במסגרת ארגוני מתנדבים, ויש יישובים שזה לא מצליח להתרומם".
הסיור מתקרב לסיומו בלי אירועים מיוחדים, והמתנדבים נושמים לרווחה. הם לא מחפשים אקשן. אנחנו עוברים ליד אתר בנייה, ואבו אל היג'א מספר: "הפשירו במקום הזה אדמות לבנייה. קניתי כאן שטח. זה ים כסף, השקעתי בזה את רוב החסכונות שלי. אני רוצה לבנות כאן בתים לילדיי.
"רוצים להקים כאן שכונה חדשה, מודרנית, מסודרת, עם כל השירותים, כמו בערים היהודיות. אני רוצה שהנכדים שלי יוולדו כאן. שיחיו חיים נורמליים, לא כמו שלנו".
"אני רוצה לבנות כאן בתים לילדיי. רוצים להקים כאן שכונה חדשה, מודרנית, מסודרת כמו בערים היהודיות. אני רוצה שהנכדים שלי יוולדו כאן. שיחיו חיים נורמליים, לא כמו שלנו"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו