לפני מספר ימים קיבלה מלבורן את התואר המפוקפק: העיר עם הסגר הארוך בעולם. נכון לכתיבת שורות אלה עברה מלבורן יותר מ-250 ימים בסגר ועקפה את השיאנית הארגנטינאית בואנוס איירס. אנשי מלבורן, שהתגאו תמיד בתואר: Most liveable city in the world, נאלצים כרגע לשאת את התואר החדש: Most locked down city in the world.
לפני מספר ימים קיבלה מלבורן את התואר המפוקפק: העיר עם הסגר הארוך בעולם. נכון לכתיבת שורות אלה עברה מלבורן יותר מ-250 ימים בסגר ועקפה את השיאנית הארגנטינאית בואנוס איירס
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בשלב הזה אין אחד בעיר הזאת שלא מפנטז על בריחה מכאן, זמנית או סופית. המספרים אכן מצביעים על בריחה המונית של אלה שיכולים להרשות לעצמם, ממלבורן למחוזות נטולי סגרים אחרים באוסטרליה.
ב-2020, מדיניות ה"אפס חולים" שאוסטרליה אימצה עבדה יפה וזכתה לתשבוחות בעולם. כשצצו חולים חדשים הסגר איפס את המספרים והעיר נפתחה מחדש. הייתה תחושה של שליטה במצב ושהנה, כולנו ביחד במאמץ משותף עושים את הדבר הנכון, עובדה.
ב-2021, עם כניסת הווריאנט החדש דלתא, השתנו כללי המשחק. הסגר האחרון (מספר 6) שעודנו בתוכו, התחיל עם חולה מאומתת אחת, והבטחה לסגר קצר. מאז עברו שלושה חודשים ומספרי המאומתים גדלים ומתקרבים ל-2000 בכל יום.
יש פה מושג חדש שנכנס לשיח: "עייפות הסגר". לאנשים כבר לא איכפת. באופן כללי האוסטרלים צייתנים, אבל 250 ימי סגר עושים את שלהם גם לעם הממושמע. מה גם שהסגר המלבורני כולל חוקים נוקשים ולא ממש פופולריים, בלשון המעטה, כמו עוצר יציאות מתשע בלילה וסגירת גני שעשועים.
ב-2020, האוסטרלים, שרגילים לחיים רגועים ושלווים למדי, הגיבו למגפה בקניות פאניקה בסופר. נייר טואלט, חלב, פסטה, בשר, קמח ושימורים פשוט אזלו מן המדפים שנותרו ריקים. בתגובה החלו הסופרמרקטים בהגבלות קנייה. רק חבילה אחת של נייר טואלט ושני ליטר חלב היו מותרים בכל קניה. מעולם לא חשבתי שחבילת נייר טואלט בסופר תשמח אותי כל כך.
יש פה מושג חדש שנכנס לשיח: "עייפות הסגר". לאנשים כבר לא איכפת. באופן כללי האוסטרלים צייתנים, אבל 250 ימי סגר עושים את שלהם גם לעם הממושמע. מה גם שהסגר המלבורני כולל חוקים נוקשים
במקביל החלו המלבורנים לגלות עניין בעיסוקי בית: קריאה, גינון, אפייה. לרבים האטת קצב החיים נראתה אז חיובית ואף נעימה. אולם ככל שעבר הזמן הפכו הסגרים המרובים לשגרה מעיקה. בריאות הנפש הפכה לנושא מרכזי ונפתחו קווי עזרה נפשית רבים.
!["יכולות חדשות", ממ שרץ באוסטרליה](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/10/new-skill-280x360.jpg ""יכולות חדשות", ממ שרץ באוסטרליה")
ב-2021 כבר לא מדברים על אפייה. כבר לא מדברים על כלום. כעת ישנה תחושת יאוש, אדישות ואכזבה מהממשל. אם הגענו כבר לאפס מקרים בשנה שעברה, איך השנה נכנסנו לאותו הסיפור בדיוק? מי אשם? אף אחד לא מודה וכל פוליטיקאי מגלגל אחריות.
גם ההגעה המאוחרת של החיסונים לאוסטרליה תרמה לסגר הארוך. אני למשל הייתי צריכה לחכות חודשיים לתור לחיסון כי אזל המלאי. הסגר הנוכחי יפתח חלקית בעוד כשבוע, כאשר מדינת ויקטוריה, שמלבורן היא העיר המרכזית בה, צפויה להגיע לשבעים אחוזים של אוכלוסיה מחוסנת. כאשר המחוסנים יגיעו לשמונים אחוזים יפתח הסגר באופן מלא, זאת ההבטחה נכון להיום. היום המיוחל כבר קיבל את הכינוי: Freedom Day.
ב-2020 הייתה פה אמירה שנועדה ליצור סולידריות בעם אבל אותי ועוד אלפי בעלי עסקים קטנים הכעיסה מאוד: "כולנו באותה הסירה". הקיטורים פה לא ממש מקובלים והעמדת הפנים שהכל בסדר היא חלק בלתי נפרד מהמנטליות. אבל לא כולנו באותה סירה. חלקנו מפליגים ביאכטה מפוארת על מי מנוחות, ממשיכים לקבל משכורות ממשלתיות שמנות וחלקנו בסירה רעועה שמתהפכת בגלים ומאיימת להטביע את כל הנוסעים.
ב-2020 הייתה פה אמירה שנועדה ליצור סולידריות, אבל אותי ועוד אלפי בעלי עסקים קטנים הכעיסה מאוד: "כולנו באותה הסירה". אבל לא כולנו באותה סירה. חלקנו מפליגים ביאכטה מפוארת וחלקנו בסירה רעועה
בתור בעלת בית ספר מקומי למחול במלבורן, נאלצתי כמו כל בעלי העסקים לסגור בפתאומיות את הסטודיו, רק כשבועיים אחרי שחתמתי עם בעלי המקום על חידוש חוזה שכירות. הממשלה האוסטרלית הייתה איטית להחריד בתגובתה והעסק המשפחתי אותו אני מטפחת במשך 18 שנים הלך וקרס לנגד עיני.
בפאניקה טוטאלית ועיניים דומעות התחלתי להוציא את הציוד מהסטודיו כשהממשלה הכריזה על סגר ממושך ועל עזרה כלכלית מינימלית. מאז עברה שנה וחצי של כניסות ויציאות מסגרים. תלמידים רבים מן הסתם עזבו ואלה שנשארו נאבקים לפתוח את מסך המחשב וללמוד ריקוד דרך זום.
אני מצידי ויתרתי. אולי העסק ישרוד ואולי לא לכשיגיע "יום החופש" ונוכל לחזור לעבוד. יש משהו משחרר בויתור הזה, כי אז לא צריך להאבק. אני מניחה שכשתגמר בקרוב התמיכה הכלכלית של הממשלה בעסקים הסגורים, רבים יתעוררו מתרדמת הסגר למציאות ויגלו שאין להם כבר עסק להציל.
ביום החופש המיוחל יתגלו כל הקטסטרופות של השנה וחצי האחרונות: המצב הנפשי המעורער של המלבורנים, אלימות במשפחה, בדידות של משפחות חד-הוריות ומהגרים, קריסה כלכלית של בעלי העסקים, הילדים שכמעט שנתיים לא לומדים בצורה סדירה ומכורים למסכים באופן קיצוני.
בתור בעלת ביה"ס מקומי למחול במלבורן, נאלצתי, ככל בעלי העסקים, לסגור אותו בפתאומיות כשבועיים אחרי שחתמתי עם בעלי המקום על חידוש חוזה שכירות. העסק המשפחתי שטיפחתי 18 שנים קרס לנגד עיני
באופן אישי המגפה עברה עלי בגלים של אופוריה, פאניקה ושיעמום שלא היו מביישים מניית סיכון בבורסה. לאחר שהגעתי להשלמה עם המצב, חזרתי למה שתמיד רציתי לעשות ותמיד היו לי תירוצים למה לא.
אני כרגע בשלבי כתיבה ואיור של ספר ילדים. זהו ספר שירה המורכב מרגעים קטנים של החיים, כאלה שקל לפסוח עליהם בזמן שיגרה לחוצה והשקט הפנימי מפנה אליהם זרקור. הכתיבה והאיור שמרו על שפיות דעתי בזמן לא שפוי.
אני מודה, החזרה אל השגרה מפחידה אותי, ובניגוד להרבה אנשים כאן אני לא מחכה בכלל לפתיחת הסגר. גיליתי דרך חיים חדשה ומופלאה מבחינתי. חוסר המסגרת והמחויבות לסדר יום כלשהו קוסם לי כל כך, שאין לי מושג איך אני אחזור לנהל בית ספר למחול.
מצד שני, החיים חייבים לחזור למסלולם. אחרי השתבללות אינסופית בבתים מעניין יהיה לעקוב אחרי ההשפעה הפסיכולוגית והכלכלית לטווח הרחוק על הקהילה במלבורן.
איילת ברוקס היא ישראלית שגרה במלבורן קרוב לעשרים שנה. אמא לשני ילדים מתבגרים וחתולה. רוקדת, מציירת וכותבת
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו