ה-4.11 זכור לכל ישראלי כיום בתור יום השנה לרצח רבין (גם אם לא הרשמי – זה כידוע מצוין בי"ב חשוון), אבל בהיסטוריה של מדינת ישראל התרחשו בו עוד אירועים משמעותיים. אחד מהם הוא תחילת הדיונים בכנסת השנייה על הסכם השילומים עם הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, ב-4.11.1952.

ה-4.11 זכור לכל ישראלי כיום כיום השנה לרצח רבין, אבל בהיסטוריה של המדינה התרחשו בו עוד אירועים משמעותיים. אחד מהם הוא תחילת הדיונים בכנסת ה-2 על הסכם השילומים עם גרמניה ב-4.11.1952

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הטיעונים בעד ונגד ההסכם מהצד הישראלי יודעים לרבים, והוויכוח המר עליו מוכר. הטיעונים בעד ההסכם מצד גרמניה המערבית גם הם מוכרים ברובם. החל מתחושת אשמה אותנטית וכלה ברצון לקבל הכשר ישראלי לקבלה למשפחת האומות (אם כי בשלב זה, בשל המלחמה הקרה, גרמניה המערבית כבר הייתה בתהליך אינטגרציה מתקדם בגוש המערבי). אבל יש טיעון אחד אידיאולוגי,
אנטי-קומוניסטי, מרכזי, שלרוב פחות מוזכר.

מעת הקמתה ב-1949, אחד האדנים המרכזיים באידיאולוגיה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית (דהיינו, גרמניה המערבית) – כי היא המדינה הלגיטימית היחידה של העם הגרמני (לכן, למשל, חוקקה חוק שבות הנותן אזרחות אוטומטית לכל גרמני אתני שמהגר למדינה) – וכי היא היורשת הלגיטימית
היחידה של המדינה הגרמנית (ולכן למשל ישמה את דוקטרינת הלשטיין שבמסגרתה ניתקה יחסים דיפלומטיים עם כל מדינה שהכירה בגרמניה המזרחית).

גם לאחר שוילי ברנדט הסוציאליסט עלה לשלטון והפשיר את היחסים עם מדינות הגוש המזרחי, ואפילו עם גרמניה המזרחית עצמה, הוא עמד על טענת הבסיס כי הרפובליקה הפדרלית היא המדינה הגרמנית הלגיטימית היחידה.

תפיסה זו עמדה בבסיס הסכם השילומים מהצד הגרמני: אם הרפובליקה הפדרלית היא היורשת הלגיטימית היחידה של המדינה הגרמנית, עליה מוטלת האחריות על מה שהמדינה הגרמנית עשתה – כולל בתקופת הנאצים. זאת, גם אם הרפובליקה עצמה הוקמה על ידי מתנגדי נאצים מובהקים (אדנאואר עצמו הסתתר מהגסטפו במנזר בסוף המלחמה; וילי ברנדט גלה לנורבגיה בזמן השלטון הנאצי).

הטענה שהרפובליקה הפדרלית היא המדינה הגרמנית הלגיטימית היחידה, עמדה בבסיס הסכם השילומים מצידם: אם היא היורשת הלגיטימית היחידה של המדינה הגרמנית, עליה מוטלת האחריות

כך הצהיר קונרד אדנאואר עצמו בנאום בבונדסטאג בספטמבר 1951, שנועד להכשיר את הדרך למשא ומתן ישיר עם ממשלת ישראל:

"העם הגרמני ברובו המכריע סלד מן הפשעים שנעשו ביהודים ולא השתתף בהם. בתקופת הנאציונל-סוציאליזם היו בעם הגרמני רבים שהראו נכונות לסייע לאזרחי ארצם היהודים תוך נטילת סיכון, מטעמי דת, מצפון ובושה בשל הנזק שנגרם לשמה של גרמניה. אולם בשמו של העם הגרמני בוצעו פשעים שלא יתוארו, המחייבים תקנה מוסרית וחומרית".

אפשר להתווכח עם הדיוק ההיסטורי בטענה של אדנאואר על מידת שיתוף הפעולה של רוב העם הגרמני עם המשטר הנאצי, אבל טיעונו עדיין עומד. וטיעון זה עמד בבסיס מדיניות גרמניה המערבית, ולאחר מכן המאוחדת, ביחס לפשעי הנאצים. מהסכם השילומים, דרך ביקור וילי ברנדט בגטו ורשה ב-1970 ועד לתיקון הפומבי שתיקנה אנגלה מרקל את בנימין נתניהו כשניסה להסיט את האשמה הציבורית בפשעי הנאצים אל המופתי חאג' אמין אל חוסייני.

תפיסה זו רלוונטית גם לאירוע הנוסף שאירע ב-4.11.

26 שנים אחרי, ניתן לומר שההתמודדות ההיסטורית עם מעשה הרצח היא החמצה גדולה. במקרה הטוב, הוא מצוין בהקשר של מחוות סובלנות ריקות למדי; במקרה הרע והשכיח הוא עילה לוויכוחים פוליטיים בדבר אשמתו העקיפה של בנימין נתניהו ברצח, ולמופע התקרבנות מרשים של אנשי ימין על כך שמאשימים אותם ברצח שלא בצעו 26 שנה ברציפות.

ניתן לומר שההתמודדות ההיסטורית עם מעשה הרצח היא החמצה גדולה. במקרה הרע והשכיח הוא עילה לוויכוחים פוליטיים בדבר אשמתו העקיפה של נתניהו ברצח, ולמופע התקרבנות מרשים של אנשי ימין

אין חולק על כך שהייתה אווירה ציבורית אלימה ורעילה ערב הרצח. מאידך יש הוכחות מעטות לכך שהאווירה הזו היא שהביאה את יגאל עמיר לבצע את הרצח. אפשר לדון על כך שעות, ימים ושנים, אלא שבעיני הדיון הזה לא רלוונטי בכלל.

יגאל עמיר ביצע את מעשה הרצח כאיש ימין, כדי לממש מדיניות ימנית –
לעצור את תהליך אוסלו. יש מקום לטעון שאף הצליח, שכן רבין היה מועמד חזק הרבה יותר מפרס בבחירות 1996. אם בנימין נתניהו מתיימר להיות מנהיג הימין, המייצג את ציבור הימין, הוא מייצג – ירצה בכך או לא – גם את יגאל עמיר.

זה לא אומר שנתניהו אשם אישית בהסתה לרצח. המושג הסתה הפך לריק לחלוטין מתוכן, אבל במובנו המקורי – כאומר דברים שבאמת יביאו אדם אחר באופן ישיר לפעול באלימות – איש לא מאשים אותו. אם היו מאשימים אותו בכך, הוא היה עומד לדין פלילי. התביעה מנתניהו היא לקבל אחריות על מעשה שיצא ממחנה אותו הוא מתיימר לייצג.

זה, למשל, מה שניסתה לעשות התנצלותו המפורסמת של אהוד ברק בפני עדות המזרח על קשיי הקליטה שלהם בשנות המדינה הראשונות.

מה כוללת קבלת אחריות כזו? למשל, הכרה של אנשי ימין שהם לא הקרבנות בסיפור הזה, גם אם ספגו כמה עלבונות בימים שאחרי הרצח. למשל, התנצלות של נתניהו בשם מחנה הימין (טוב, זה באמת חלום באספמיה). וכן, ייתכן שקבלת אחריות כזו משמעותה גם ספיגת כמה עלבונות ממשפחת רבין פעם בשנה. אני בטוח שנתניהו מבוגר מספיק לעמוד בזה.

מה כוללת קבלת אחריות כזו? למשל, הכרה של אנשי ימין שהם לא הקרבנות בסיפור הזה, גם אם ספגו כמה עלבונות בימים שאחרי הרצח. למשל, התנצלות של נתניהו בשם מחנה הימין (טוב, זה באמת חלום באספמיה)

למען הסר ספק – אין כאן שום השוואה בין רצח רבין למעשי הנאצים. ההשוואה שלי הוא ביחס לקבלת האחריות של אדנאואר ויורשיו, והיא רלוונטית לכל מעשה עוול, גם קטן הרבה יותר ממעשי הנאצים.

אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ומכהן כמדען הראשי של המרכז האינטרדיסצילפינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית