המעשה הראשון של ג'ייקוב ריס מוג, ראש הפרלמנט וחבר הקבינט המצומצם של בוריס ג'ונסון, היה להוציא חוזר לעובדי משרדו, שבו מפורטת רשימת המילים שהוא אוסר להשתמש בהן. הרשימה כללה מילים רגילות לחלוטין שנמצאות בשימוש יומיומי כמו Hopefully, הוראה לצרף את התואר אסקוויר לכל נמען זכר, וכן הבהרה כי מעתה ואילך יש להשתמש במידות אימפריליות במקום השיטה המטרית.
פרידה נוגה מקילומטרים, מטרים וסנטימטרים, ושלום לבבי למיילים, אינצ'ים ויארדים.
כן, סדר צריך להיות. יש לפנות לנמענים בהתאם למעמדם בחברה (אסקוויר, כלומר נושא מגן, הוא פניה אל מי שאינו בעל תואר אצולה), יש להיראות כמי שמקפיד על איכויות השפה שבה השתמשו וויליאם שייקספיר ווינסטון צ'רצ'יל, ולחזור לערכי האימפריה מבלי להיכנע לתכתיבי האיחוד האירופי ולשיטות המדידה המודרניות שלהם.
ספק אם יש עוד סמל לעומק המשבר הבריטי מאשר ג'ייקוב ריס מוג, איש שבזמנים נורמלים היה מוקצה על ידי חברי מפלגתו, אך עתה נישא על גלי ההצלחה של דונלד טראמפ, בוריס ג'ונסון ודומיהם ברחבי העולם
עיתונאים זריזים בדקו ומצאו כי ריס מוג השתמש בנאומיו בפרלמנט לא פחות מ-2,621 פעמים במילים האסורות, ובעשר מתוך 18 המילים האסורות בספר שכתב על הויקטוריאנים, ויצא לאור בשנה שעברה.
הספר זכה לכמה מהביקורת הארסיות ביותר בתולדות העיתונות הבריטית. ב"סנדיי טיימס" נכתב שהספר "כה גרוע, כה משעמם, ובנאלי באופן כה מטריד, שאילו היה נכתב בידי כל אדם אחר הוא לא היה מתפרסם". הרושם הכללי, סיכם ההיסטוריון דומיניק סנדברוקס שכתב את הביקורת על הספר, הוא ש"הספר הורס את הנשמה".
ואכן, ריס מוג כתב חיבור שהוא כולו געגוע שטוח לעבר, לאימפריה, לערכי התקופה ולשמרנות, וזאת מבלי להזכיר את פשעי האימפריה, רצח העמים, השוד של אוצרות הטבע וכוח האדם, וחוסר הכבוד כלפי התרבויות שנבזזו.
זוהי שעת הפופוליסטים. האנשים שיצרו את ברקזיט ושברקזיט העצימה אותם. מי שהפכו נטייה שמרנית עמוקה בציבור הבריטי (האנגלי בעיקר) למסע הפחדה נגד העולם הפתוח ולסמל פטריוטי מעוות, נקראים עתה לדגל כדי להציל את ספינת הברקזיט השוקעת, עוד לפני שהתרסקה אל קרחון המציאות.
ספק אם יש עוד סמל לעומק המשבר הבריטי מאשר ג'ייקוב ריס מוג, איש שבזמנים נורמלים היה מוקצה על ידי חברי מפלגתו, אך עתה נישא על גלי ההצלחה של דונלד טראמפ, בוריס ג'ונסון ודומיהם ברחבי העולם. לא פלא שכמו תמיד גם סטיב באנון, יועצו לשעבר של טראמפ, מעורב ברקע ומייעץ לו.
מתנגד קולני ומנומס
ריס מוג הוא נבל דיקנסי קלאסי בחליפה מחויטת היטב ומגבעת נאה לראשו. יש לו חשבון טוויטר שבו הוא מצייץ לעתים בלטינית, הוא נואם בפרלמנט ולא שוכח להשתמש במילים כמו floccinaucinihilipilification (להעריך משהו כחסר ערך), יש לו מבטא של המעמד הגבוה ותדמית של איש ישר בעיני מעריציו. ויש לו מעריצים.
ריס מוג יודע לשחק את המשחק, להקצין את המבטא, לצחוק על עצמו ("אם נחקור כל פוליטיקאי על מעלליו באוניברסיטה, אני אהיה חבר הפלמנט היחיד") ולומר בפנים רציניות "הזמנים משתנים ואני משתנה איתם" – בלטינית.
באותה תקופה נוראה ונשכחת, שבה ראש הממשלה היתה אשה אפרורית בשם תריזה מיי הוא היה המתנגד הקולני, אך המנומס, ביותר שלה. הוא עמד בראש קבוצת רבת השפעה במפלגה השמרנית שדוגלת בברקזיט הנוקשה ביותר והוביל את המפלגה ואיתה את המדינה – כמאה שנים אחורנית – וימינה. מוג וקבוצתו, יחד עם האיום הקבוע של נייג'ל פאראג ומפלגות הברקזיט שלו, הן הגורם הראשון באפשרות שבריטניה תפרוש ללא הסכם מאירופה.
ריס מוג, שמייצג את חבל סומרסט היפה שמדרום לבריסטול ובאת', זכה בפרלמנט לכינוי "החבר המכובד מתחילת המאה העשרים". הוא מתנגד להפלות, זכויות להט"ב, חקיקה אקולוגית, תמיכה במדינות העולם השלישי, ברקזיט רך וכל מה שדיוויד קמרון וראשי המפלגה השמרנית ניסו להקנות לה לפני כעשר שנים.
המהלך של קמרון להפגיש את המפלגה עם החיים המודרנים בבריטניה הקנה לו ניצחון בבחירות. עם זאת במשבר הקשה שהוא המיט על בריטניה עם משאל העם חסר האחריות שלו, המפלגה משוועת לטיפוסים בולטים.
הוא רכב על אופניים במעיל כנפיים וכובע אקדמאי מחודד, והפך למוכר ומקור ללעג בדיוק כמו חברו לספסל הלימודים, ראש הממשלה ג'ונסון. הוא למד לזכות בתשומת לב, וגילה שתחת מעטה של הומור ודרכי נועם, ניתן לזהם את הזירה הפוליטית ללא הפרעה
בשנים רגילות אדם כמו ריס מוג היה מוקצה לספסלים האחוריים, ונושא משם נאומים רוויי טרוניה על אובדן הערכים, או מוזמן לתוכניות סאטירה שבהן היו צוחקים עליו והוא היה צוחק על עצמו, אך באופן כללי הייתה לו השפעה כשל נהג כרכרה במסלול פורמולה 1.
בשנים רגילות הוא היה מקוטלג כטיפוס אקסצנטרי קיצוני, כמו חבר הפרלמנט המכובד מאיזלינגטון מטעם הלייבור, אותו מר ג'רמי קורבין, שהקדיש את הקריירה הפוליטית שלו להתנגדות לכל מהלך מודרני של טוני בלייר, ונפגש בחוסר מזל משווע עם טרוריסטים ואנטישמים על בסיס קבוע.
אבל בתקופה כל כך לא רגילה קשה לדעת איך יתגלגלו הדברים. אולי בכלל השניים האלה יזכו יום אחד להוביל את המדינה. אין ספק שאחרי שבוריס ייפול עם ברקזיט, יהיה ביקוש לדמויות קיצוניות עוד יותר.
ריס מוג הוא בנו של עורך ה"טיימס" לשעבר, ובן למפלגה השמרנית מיום היוולדו. הוא הועיד את עצמו לתפקיד ראש הפרלמנט. בגיל 10 הוא קנה מניה בג'נרל אלקטריק, והתלונן באסיפת החברים על הדיווידנד העלוב. משם המשיך אל קו הייצור של איטון ואוניברסיטת אוקספורד, ועיצב את הדמות שלו.
הוא רכב על אופניים במעיל כנפיים וכובע אקדמאי מחודד, והפך למוכר ומקור ללעג בדיוק כמו חברו לספסל הלימודים, ראש הממשלה ג'ונסון. הוא למד לזכות בתשומת לב, וגילה שתחת מעטה של הומור ודרכי נועם, ניתן לזהם את הזירה הפוליטית ללא הפרעה כמעט.
ריס מוג עשה את הונו העצום בחברת השקעות והתחתן עם הלנה טדגל בת למעמד דומה לזה שלו. אביה היה חבר המפלגה השמרנית והונה של היורשת מוערך ב-45 מיליון ליש"ט לעומת 100 מיליון ליש"ט של ריס מוג.
הוא הציעה לטדגל נישואים בעת שהיו בחדר באחוזה הכפרית של משפחתה מול שישה דיוקנות של ואן דייק, וטקס הנישואים עצמו נערך בלא פחות מקתדרלת קנטרברי, מעמודי התווך של התרבות האנגלית, כש-650 איש הקשיבו לדרשה בלטינית שנשא הארכיבישוף. לזוג יש שישה ילדים, כולם בעלי שמות של קדושים ואפיפיורים – בהם סיקסטוס שמו של בנם השישי, בן השנה.
דרש מחברי המועצה לחבוש מגבעות
ריס מוג זכה לטיפול צמוד של מטפלת שאף הסיעה אותו למסע הבחירות הראשון שלו ב-1997 בסקוטלנד. האגדה מספרת שהיא עשתה זאת במכונית בנטלי, אבל למרבה הצער זו היתה רק מרצדס. מיד כשנבחר לפרלמנט במחוז ילדותו ב-2010, הוא ביקש שסומרסט תזכה לאזור זמן משלה, ודרש מחברי המועצה לחבוש מגבעות. במקביל החל ללטש את דמות האציל מדאונטאון אבי.
הוא הפך לשמרן השמרני מכולם, הדוגל בכלכלה ימנית, בקיצוץ תקציבי הרווחה, בקיצוץ המס על רווחי ההון, וכן בפגיעה בזכויות עובדים. באופן צפוי להחריד הוא תומך בליגלזציה מחדש של ציד השועלים. כי למה לא, בעצם. עם תושבי אזור הבחירות שלו הוא מתקשר במכתבים הנשלחים בדואר רגיל ולא באימיילים.
מתיו פריס, חבר המפלגה השמרנית המשמש כפרשן ב"טיימס", כתב עליו: "עבור המפלגה השמרנית במאה ה-21, ריס מוג הוא אסון. בעל נימוסים מבושמים אבל דעותיו הן רעל. הוא ריאקציונר להוט, חסר גמישות וחסר מנוחה".
ריס מוג הוא כמו קטר קיטור של אחד מקווי הרכבת הפופולרים בבריטניה, שבו מגישים לחובבי נוסטלגיה ארוחת חמש מנות בקרון מפואר. הקטר הישן מקבל את מנת המים והפחם שלו, והרכבת נוסעת לקצה הארץ, משנה כיוון וחוזרת לנקודת המוצא. זהו מסע חסר משמעות, אבל הקטר כל כך יפה – פאר ההנדסה הבריטית בימים שבהם גברים היו גברים, השמש לא שקעה על האימפריה וכל אחד ידע את מקומו.
עתה מצפים מקטר הקיטור שיסע על פסים חשמליים וידהר בין לונדון לאדינברו. מישהו, כך נראה, איבד את הפסים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו