1

אין שום משמעות משפטית לחתימתם המביכה של 40 חברי הכנסת מטעם הליכוד-כולנו על הצהרת האמונים למנהיג העליון נתניהו.

2

לא מדובר כמובן במסמך בעל משמעות משפטית. לא מדובר בחוזה משפטי. וגם לו היה מדובר בחוזה, הוא היה בטל מעיקרו (לפי סעיף 30 לחוק החוזים, אם אתם ממש מתעקשים).

בדיוק כשם שחוזה שבו צד אחד (להלן: צד א) מסכים להיות עבד של הצד השני (להלן: צד ב), הוא חוזה בטל מעיקרו. חוזים שנוגדים את החוק ואת תקנת הציבור, כך מדגישים דיני החוזים, אינם חוקיים. חד וחלק.

3

אך, כאמור, זה אפילו לא חוזה. זה מסמך ריק. שיא הפאתט. כלום. נאדה. סתם יוזמת הפחדה אומללה שנשלחה כפקודה מבלפור לשליח המסור דוד ביטן. ואכן, ביטן מיהר להפחיד בדרך הכי מביכה על מי שלא יעז לחתום: שמך יפורסם בפומבי. ובדיקטטורה, כידוע, אין נורא מהכתמה פומבית באי נאמנות מוחלטת למנהיג.

אם יתברר ביום שלאחר הבחירות (ובעצם, בשעה 22:01 ביום הבחירות עצמו) שנתניהו אינו יכול עוד להקים ממשלה, יוכל כל אחד מ-40 השפוטים הנוכחיים לשלוף סכינים

4

נזכיר את המובן מאליו: אם יתברר ביום שלאחר הבחירות (ובעצם, בשעה 22:01 ביום הבחירות עצמו) שנתניהו אינו יכול עוד להקים ממשלה, יוכל כל אחד מ-40 השפוטים הנוכחיים לשלוף סכינים. וברור שלפחות אחד או שניים מהם יעשו כן. אדלשטיין? כץ? סער? לאלוהי המדגמים הפתרונות.

5

נזכיר מובן מאליו נוסף: פולחן האישיות המובהק משתלב בהגנה צבועה על החשוד מבלפור (ארדן דרש מאולמרט להתפטר כשהיה בעיצומן של החקירות נגדו. נתניהו כבר גמר מזמן עם החקירות. נתניהו על סף כתב אישום, שאותו הוא מעכב בכל מיני תרגילים מביכים. אף ציוץ לא נשמע כמובן מפי ארדן המבועת).

הוא מלווה גם בהשחתת מידות עצומה. בריסוק שומרי הסף. במינוי בכירים על סמך נאמנות וחנופה ולא על סמך כישורים (שר התקשורת אמסלם, שהחליף את שר התקשורת קרא, שיושב לצד שרת התרבות רגב, שממוקמת בישיבת הסיעה לצד יושב ראש ועדת הכנסת מיקי זוהר).

וגם בהפחדת מערכת המשפט – בהליכה אישית על ראשי בכירי מערכת אכיפת החוק. ובהסתה קבועה נגד האופוזיציה. ובשיסוי נגד האזרחים הערבים. וברדיפת ארגוני זכויות אדם.

וגם בהאצת תהליך אפרטהייד בגדה. ובהעמקת דיקטטורה צבאית איומה בגדה, ובהידוק המצור על עזה. ובריסוק מדינת הרווחה. ובמחירי דיור דמיוניים. ובקריסת מערכות הרפואה והרווחה. ובמצוקת מערכת חינוך מותשת. ובמחדל תחבורה ציבורית נמשך (נזכיר גם את הרע בשני העולמות: הן גירעון עצום והן אי השקעה במדינת רווחה).

וגם בתרבות כזב. ובשיסוי חלקים בציבור זה נגד זה. ובלאומנות חלולה ובלתי פוסקת. ובהפיכת המילה שמאל למילת גנאי. ובשלטון פחד וחשבון פרסונלי מבית מדרשה של משפחת הרוגע בבלפור.

וגם בקרע עמוק עם חלקים במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. ובקרע עמוק עם חלקים ליברליים מתרחבים ביהדות ארצות הברית. ובהידוק קשרים עם מנהיגים לאומניים, גזעניים ובעלי שורשים אנטישמיים לא אחת.

6

הגיע הזמן להדיח את החשוד מבלפור. בכלל לא בטוח שזה יקרה ב-17 בספטמבר. וגם אם כן, עלולה לקום ממשלה לאומנית בראשות פרסונה אחרת. אבל צריך לנסות. צריך לנסות להציג חלופה הומניסטית. חלופה ליברל-דמוקרטית. חלופה סוציאל-דמוקרטית.

חלופה שמחזקת את המשטר הדמוקרטי, חותרת לסיום הכיבוש, פועלת לעיצוב מדינת רווחה, מפסיקה את המתקפה על שלטון החוק וטומנת בחובה שמירה על טוהר המידות ומאבק למען עתיד טוב יותר.

הדרך לשם מתחילה לכל הפחות בניסיון להדחת השליט. בניסיון לקטוע את מעגל האבסורד. אבסורד שהגיע השבוע לאחד משיאיו הפאתטיים בדמות חתימה על הצהרת אמונים ריקה מתוכן למנהיג מבוהל.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"