ישראל צריכה להתכנס אל הכאן ועכשיו

לא צריך לדבר על משבר האקלים הגלובלי כדי להציף את גגות ישראל בפאנלים סולאריים ואת החניונים בעמדות טעינה לרכבים חשמליים ● לא צריך חוק אקלים ולא ועידות פסגה עולמיות כדי לעצור את שרפות הפסולת הפיראטית בשטחים פתוחים ● יש המון מהלכים שבשביל לבצע אותם ישראל לא זקוקה לפסגת אקלים. היא זקוקה לפסגת הסרת חסמים, מיגור בירוקרטיה והגדלת ראש ● פרשנות

הפגנה בתל אביב הקוראת למאבק במשבר האקלים, 29 באוקטובר 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
אבשלום ששוני/פלאש90
הפגנה בתל אביב הקוראת למאבק במשבר האקלים, 29 באוקטובר 2021

ועידת גלזגו הסתיימה, וקשה לפספס את תחושת החמיצות באוויר. גם בגלל שהיעדים המוסכמים – שגרמו לנשיא הוועידה אלוק שארמה כמעט להזיל דמעה במעמד החתימה – לא יספיקו כדי להשיג, לפי המודלים של המדענים, את הבלימה הנדרשת בעליית הטמפרטורה הגלובלית, וגם משום שהאכזבה כמעט מובנית לסיטואציה, בעיקר כשמדובר בפעילים צעירים שעבורם זו חוויה בתולית.

חודשים נבנה המתח לקראת הוועידה. גם אם לא במכוון היא מותגה כימים ספורים שבהם יוכרע גורל הפלנטה ושאחריהם אולי נצא אל עתיד חדש וירוק. והנה – הועידה התחילה, הסתיימה, והעולם, לכאורה, כמנהגו נוהג.

כמעט בהכרח, הציפייה הדרוכה והתקווה מפנות את מקומן לתחושת ריקנות. שהרי גם אם היו מושגות ההסכמות השאפתניות ביותר, וגם אם הן היו מיושמות – מדובר בתהליך הדרגתי וסיזיפי שאורך שנים, ושאת התוצאות שלו נרגיש אי שם בהמשך המאה.

גם אם היו מושגות ההסכמות השאפתניות ביותר, וגם אם הן היו מיושמות – מדובר בתהליך הדרגתי וסיזיפי שאורך שנים, ושאת התוצאות שלו נרגיש אי שם בהמשך המאה

המאבק הסביבתי הוא לא סרטון בטיק-טוק ואפילו לא הפלת חומת ברלין. יש בו שלל תהליכים ממושכים ומעט מאוד רגעים של קתרזיס.

הפגנות מחוץ לוועידת האקלים בגלזגו, 9 בנובמבר 2021 (צילום: AP Photo/Nardus Engelbrecht)
הפגנות מחוץ לוועידת האקלים בגלזגו, 9 בנובמבר 2021 (צילום: AP Photo/Nardus Engelbrecht)

ומה באשר לישראל, ביום שאחרי? יש את המובן מאליו שכבר דובר: ההצהרות השאפתניות של ראש הממשלה נפתלי בנט (אפס פליטות ב-2050, חממה לאומית לטכנולוגיות פורצות דרך) צריכות לקבל ביטוי מעשי בחקיקת חוק אקלים, עם תקצוב, חלוקת משימות ויעדים ברורים לתאריכים שלא צריך טלסקופ חלל כדי לראות אותם.

אבל לצד עיגון של אסטרטגיית אקלים בחקיקה ובצעדים אופרטיביים, היום שאחרי גלזגו הוא גם הרגע שבו ישראל צריכה להתכנס אל הכאן ועכשיו, ולהפנים שהמשבר הסביבתי הוא לא עניין ערטילאי ועתידי ששייך לדור הנכדים הזועם שהתכנס בוועידה האלטרנטיבית בגלזגו.

לצד עיגון של אסטרטגיית אקלים בחקיקה ובצעדים אופרטיביים, היום שאחרי גלזגו הוא גם הרגע שבו ישראל צריכה להתכנס אל הכאן ועכשיו, ולהפנים שהמשבר הסביבתי הוא לא עניין ערטילאי ועתידי ששייך לדור הנכדים

משבר האקלים מורכב מעשרות משברים וסוגיות יומיומיות שפוגעות באיכות חייו, בבריאותו ובכיסו של הישראלי כעת, ב-2021, לא אי שם באמצע המאה כשסין תואיל בטובה להפסיק לשרוף פחם.

דוגמאות? יש בשפע: לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, גורם זיהום האוויר מספר 1 בישראל הוא שרפות פסולת פיראטיות בשטחים פתוחים. זה קורה לרוב באזורים פריפריאליים מוחלשים, בשדות שבפאתי יישובים ערביים (אבל לא רק), בשרון המזרחי (המרחב שבין טירה לכוכב יאיר/צור יגאל), בגליל ובנגב.

אתר פסולת פירטי (צילום: גילי יערי/פלאש90)
אתר פסולת פירטי (צילום: גילי יערי/פלאש90)

כדי לטפל בזה לא צריך חוק אקלים ולא ועידות פסגה עולמיות. צריך הסדרה של מערכי פינוי הפסולת, צריך תקנים ותקציבים למשטרה ירוקה אפקטיבית, צריך התגייסות ושת"פ בין-משרדי (הגנת הסביבה, בטחון פנים, אוצר, משרד הפנים) וצריך שזה יהיה בראש סדר העדיפויות כי השרפות הללו מייצרות עשן שחור מסרטן שלאף ישראלי לא מגיע לנשום. וכן, הן יותר מסוכנות מהמפעלים, התעשייה והתאגידים המושמצים (לעיתים קרובות בצדק) שמרכזים את מרב תשומת הלב הממשלתית והתקשורתית.

לא צריך לדבר על משבר האקלים הגלובלי כדי להציף את גגות ישראל בפאנלים סולאריים ואת החניונים בעמדות טעינה לרכבים חשמליים.

איך ייתכן שעדיין אין חוק שמחייב שעל גג של כל מבנה ציבורי בישראל תהיה חובת התקנת פאנלים סולאריים? איך זה שרק השבוע אושר להתקין פאנלים סולאריים על השטח הכלוא, הנרחב והלא מנוצל של מחלף כפר שמריהו, וכמה זמן יחלוף עד שזה יקרה בפועל? ואיך זה שכל כך הרבה מחלפים וחניוני ענק עדיין לא מנוצלים כדי להפיק אנרגיה נקייה מאור השמש?

איך זה שרק השבוע אושר להתקין פאנלים סולאריים על השטח הכלוא, הנרחב והלא מנוצל של מחלף כפר שמריהו, וכמה זמן יחלוף עד שזה יקרה בפועל?

יש המון מהלכים שבשביל לבצע אותם ישראל לא זקוקה לפסגת אקלים. היא זקוקה לפסגת הסרת חסמים, מיגור בירוקרטיה והגדלת ראש.

הפגנה בתל אביב הקוראת למאבק במשבר האקלים, 29 באוקטובר 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
הפגנה בתל אביב הקוראת למאבק במשבר האקלים, 29 באוקטובר 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

על מצב החירום של התחבורה בישראל נדמה שכבר אין צורך להרחיב – המחדל הזה כבר התפוצץ בפרצוף של כולנו. גם כאן יש מהלכים שניתן וחובה לבצע בטווח זמן קצר ולא להמתין עד שיסתיימו חפירות המטרו מתחת לחצי מדינה.

לתכנן ולבצע רכבת תחתית זה עניין של שנים – נתיבי אופניים אפשר לעשות בהרבה פחות. מאות אלפי הישראלים שעומדים בפקקים בכניסות לתל אביב וירושלים ובתוך הערים מדי בוקר, היו יכולים לעשות את זה בכלים דו-גלגליים, חשמליים או לא, אם הייתה עומדת לרשותם רשת נוחה ובטוחה של שבילי אופניים.

בגוש דן רשת כזו (אופנידן) הובטחה כבר לפני עשור על ידי שר התחבורה דאז ישראל כ"ץ. מאז אפילו בירקון זרמו לא מעט מים, חלקים מהרשת בוצעו, אבל סידרה ארוכה של עיכובים (חלקם באדיבות השרה הקודמת מירי רגב שהקפיאה את הפרויקט) גרמה לכך שהעבודות עדיין בעיצומן.

מחוץ למדינת תל אביב, האופניים הם בקושי שמועה. בשביל להביא את בשורת האופניים לכל עיר ומרחב כפרי בישראל לא צריך ועידות אקלים ויעדים לאמצע המאה. צריך לתעדף נכון את הכאן ועכשיו.

מחוץ למדינת תל אביב, האופניים הם בקושי שמועה. בשביל להביא את בשורת האופניים לכל עיר ומרחב כפרי בישראל לא צריך ועידות אקלים ויעדים לאמצע המאה. צריך לתעדף נכון את הכאן ועכשיו

צעירים רוכבים על אופניים באזור שבו אמורה לעבור הרכבת הקלה בתל אביב (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
צעירים רוכבים על אופניים באזור שבו אמורה לעבור הרכבת הקלה בתל אביב (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

אפשר להוסיף ולהעלות על נס את תוכניות הבנייה על שטחים פתוחים שממשיכות להיות מקודמות במרץ כנגד כל היגיון אורבני וסביבתי, בין אם זה במסלול עוקף ההתנגדויות של הוותמ"ל (תכנית גלילות) ובין אם במוסדות התכנון הרגילים (הדיונה באשדוד).

התוכניות שמאושרות היום מבטיחות את הפקקים, השיטפונות והפליטות של מחר ומחרתיים, אבל איכשהו אצלנו לא רואים את הקשר. וכמובן הסכם קצא"א שהממשלה נדרשת להחליט לגביו עכשיו – אבל ההשלכות שלו על נכסי הטבע, על מפרץ אילת ועל פליטות גזי החממה (מדובר בכמויות עתק של נפט שישראל מתנדבת להעביר בשטחה, כן?) ילוו אותנו שנים רבות.

למען הסר ספק, אין בדברים האלה כדי להוריד מחשיבות השתתפותה של ישראל במאמץ העולמי למיתון משבר האקלים ולצמצום פליטות. להיפך: כל הצעדים שהוזכרו כאן, במידה וייושמו, יביאו ממילא לצמצום דרמטי בפליטות המזהמים וגזי החממה על ידי המשק הישראלי.

אלא שנדמה שדווקא הדיון הגלובלי, ארוך הטווח, מאפשר למקבלי ההחלטות לנמנם בשמירה ולהרדים את הציבור. אפס פליטות ב-2050? זה עוד המון זמן, אין מה להילחץ. אפילו צמצום בפליטות עד סוף העשור נשמע ערטילאי במדינה קצרת נשימה כמו שלנו.

נדמה שדווקא הדיון הגלובלי, ארוך הטווח, מאפשר למקבלי ההחלטות לנמנם בשמירה ולהרדים את הציבור. אפס פליטות ב-2050? זה עוד המון זמן, אין מה להילחץ. אפילו צמצום בפליטות עד סוף העשור נשמע ערטילאי

לכן צריך לשוב ולהזכיר את חשיבות הכאן והעכשיו ובעיקר להציב יעדים מיידיים, שהגשמתם תשפר את איכות החיים של מיליוני ישראלים, את בריאותם ואת מצבם הכלכלי. לא ב-2050 – מחר בבוקר.

עוד 951 מילים ו-1 תגובות
סגירה