ברגע מסוים אחד, כשאנחנו מגיחים מבין העצים, היא מתנשאת מולנו: הדיונה. קיר חול גבוה על רקע קו השמיים הכחולים. פתאום זה כבר לא נראה כמו הנוף הישראלי המוכר של חולות נודדים זרועי שיחים קוצניים; זו ממש, ובכן, דיונה, שעטופה בהילה של מדבר אמיתי ועושה חשק, גם למי שהשאיר את הילדות הרחק מאחור, לטפס עד הקצה ולהתגלגל.

חתיכת הטבע המרגשת הזו – מתחם החולות שבמרכזו הדיונה הגדולה ביותר במישור החוף – הוא אוצר שהופקד בחיקה של העיר אשדוד. החולות משתרעים בקצה הדרום-מזרחי של העיר ומהווים המשך טבעי לשמורת חולות ניצנים.

השבוע העירייה – כדרכן של עיריות בישראל לעיתים קרובות מדי – החליטה לזרוק את המתנה המופלאה לפח ולהתנקש בדיונה.

ברוב דחוק של 9 חברי הועדה המקומית לתכנון ובנייה מול 8, אושרה תכנית בנייה של כ-8,000 יחידות דיור (כ-30 אלף תושבים, עיר קטנה) שיכרסמו בדיונה, ייקחו ממנה ביסים גדולים ויותירו גרסה מצומצמת וחבולה שלה. כמיטב המסורת הצינית של השכונות בישראל, שמה של תכנית הבנייה הוא "בית ליד הדיונה".

ברוב דחוק של 9 חברי הועדה המקומית לתכנון ובנייה מול 8, אושרה תכנית בנייה של כ-8,000 יחידות דיור (כ-30 אלף תושבים) שיכרסמו בדיונה, ייקחו ממנה ביסים גדולים ויותירו גרסה מצומצמת וחבולה שלה

הדיונה הגדולה באשדוד (צילום: בועז רענן)

המאבק על הדיונה באשדוד, שמגיע לשיאו בימים אלה, הוא תמצית מזוקקת של אחד הקונפליקטים הרותחים של התקופה: מצד אחד ההשתוללות של מחירי הנדל"ן והפאניקה לבנות במהירות עוד ועוד יחידות דיור, ומצד שני הצורך להגן על מעט הטבע שנשאר.

העירייה קשרה את עצמה בהסכם גג עם הממשלה, שיביא לה תקציבים נדיבים והטבות, ובמסגרתו היא צריכה לספק את הסחורה ולתרום את חלקה למאמץ הנדל"ן הלאומי. האירוניה היא, שזרועות אחרות של אותה ממשלה – המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים – מתנגדות בתוקף לבנייה על הדיונה.

זה לא מובן מאליו: הגופים הירוקים הממשלתיים מואשמים לעיתים קרובות בקו רך ונטייה להתפשר מול יוזמות בנייה; במקרה הזה הם ניצבים בחזית אחידה עם הארגונים האזרחיים כמו החברה להגנת הטבע והתושבים המקומיים שפעילים ב"פורום הציבורי לאיכות הסביבה באשדוד".

"בית הגידול החולי הוא נכס נדיר ייחודי", נכתב בחוות הדעת של המשרד להגנת הסביבה, "יש לשמור עליו ברמה לאומית ואשדוד כעיר ירוקה צריכה לשמור על עקרונות הפיתוח בר-קיימא תוך שמירה על החולות הנמצאים בשטחה".

"בית הגידול החולי הוא נכס נדיר ייחודי. יש לשמור עליו ברמה לאומית ואשדוד כעיר ירוקה צריכה לשמור על עקרונות הפיתוח בר-קיימא תוך שמירה על החולות הנמצאים בשטחה"

הדיונה הגדולה באשדוד (צילום: בועז רענן)

ציר המאבק, כמה סמלי, הוא רחוב אלטלנה. כיום הרחוב הרחב מהווה את קו הגבול בין השכונות הצפופות לבין הדיונה. התכנית המדוברת כוללת חצייה של הגבול ובנייה של אלפי דירות על מה שהעירייה מכנה "שולי החולות".

כשניצבים במרומי הדיונה ומביטים על אזור המריבה, מתברר שהשוליים האלה הם חגורה עבה וארוכה. הבניינים שייבנו על שולי הדיונה אמורים להתרומם לגובה של 9 עד 30 קומות.

מכיוון שיש פערי גובה של 20-30 מטר בין החולות לבין השטח הבנוי, נותר רק לתהות מה יקרה בגשם החזק הראשון, כששטח גדול שהיום הגשמים מחלחלים בו למי התהום יהיה מכוסה בבטון. האם מתבשל כאן מחדל ההצפות הבא?

מכיוון שיש פערי גובה בין החולות לבין השטח הבנוי, נותר רק לתהות מה יקרה בגשם החזק הראשון, כששטח גדול שהיום הגשמים מחלחלים בו למי התהום יהיה מכוסה בבטון. האם מתבשל כאן מחדל ההצפות הבא?

אפשר למקד את הדיון בסוגיות של טבע נטו: פרופ' פועה בר, מומחית שחוקרת כבר שנים רבות את חולות מישור החוף, הכינה לבקשת המשרד להגנת הסביבה עבודה על השלכות הבנייה בדיונה. דיונה ניזונה מחולות נודדים, ועצירה של רצף החולות תפגע קשות ביכולת ההזנה והקיום שלה.

צבאים בדיונה הגדולה באשדוד (צילום: בועז רענן)

בתצפיות של בר ובסקר הטבע העירוני שנערך בחולות נמצאה רשימה ארוכה של בעלי חיים – זוחלים, נחשים, מכרסמים, צבאים – שיתקשו לשרוד בצל המגדלים, על זיהום האוויר והרעש שהם מייצרים. כדי לחסל אתר טבע לא צריך לבנות עד גרגר החול האחרון. מתחת למשבצת שטח מינימלית הוא כבר לא יכול להתקיים. המשבצת הזו, קובעת בר, צריכה להגיע עד רחוב אלטלנה.

אבל אפשר גם להניח לרגע בצד את הדיון הזואולוגי המלומד ולשאול שאלה פשוטה: באיזו עיר תושבי אשדוד רוצים לחיות? באילו ערים כולנו רוצים לחיות?

האם נגזר עלינו לחיות בעתיד של מגדלים שמתנשאים מעל שמיכות בטון אפורות שזורות ברצועות אספלט שחורות? האם העובדה שהשכונה נקראה דווקא "בית ליד הדיונה" לא מעידה על כך שאנשים, עדיין, רוצים לחיות לצד חולות ועצים, פרחים וגלים? שאנחנו עדיין זקוקים, אולי יותר מאי פעם, למגעו המנחם והמופלא של הטבע?

האם העובדה שהשכונה נקראה דווקא "בית ליד הדיונה" לא מעידה על כך שאנשים, עדיין, רוצים לחיות לצד חולות ועצים, פרחים וגלים? שאנחנו עדיין זקוקים, אולי יותר מאי פעם, למגעו המנחם והמופלא של הטבע?

האם ימי הקורונה לא לימדו אותנו מספיק על חשיבותו של טבע עירוני – אותן מובלעות ירוקות שנמצאות בתוך הערים או בסמוך להן ושלא צריך לנסוע שעות ארוכות כדי ליהנות מהן? לעיריית אשדוד יש אחת כזו ממש מתחת ליד. למה לקלקל?

ילדים משחקים בדיונה הגדולה באשדוד (צילום: בועז רענן)

מתכנני המשרד להגנת הסביבה והפורום הציבורי הצביעו על שורה של שטחים באשדוד שבהם ניתן לבנות שלל יחידות דיור. לא חייבים ללכת על הפתרון הקל ולבנות על הדיונה.

למה קל? מפני שכמו שקורה יותר מדי פעמים עם טבע עירוני, גם כאן במקום לטפח, להבליט ולהנגיש אותו לציבור, העירייה מזניחה ומאפשרת לו להידרדר: פה ושם החולות זרועים מקבצי טינופת ובקבוקי פלסטיק, הכול חרוץ בגלגלי טרקטורונים.

במקום לתחום, לנקות, לסמן שבילים, להציב שילוט, להציף את המקום בילדי בתי ספר וגן ולהפוך את אוצר הטבע הזה לחלק מהיומיום של תושבי אשדוד, העזובה שולטת. וכשזה המצב – רק משוגעים לירוק יטרחו להתנגד לבנייה.

במקום לנקות, לסמן שבילים, להציב שילוט, להציף את המקום בילדים ולהפוך את אוצר הטבע הזה לחלק מהיומיום של תושבי אשדוד, העזובה שולטת. וכשזה המצב – רק משוגעים לירוק יטרחו להתנגד לבנייה

בועז רענן וד"ר משה דרור, תושבי העיר וחברי הפורום הסביבתי, הם המשוגעים האלה. רענן בן 64, דרור חוגג 70. הם אופטימיים, כמו שרק פעילי סביבה יכולים להיות, וגם עכשיו הם מאמינים שהוועדה המחוזית תבטל את החלטת העירייה ותציל את הדיונה.

הפעילים בעז רענן (מימין) וד"ר משה דרור בדיונה הגדולה באשדוד, אוקטובר 2021 (צילום: אביב לביא)

"כשאנחנו מביאים לכאן ילדים, אני מביא מקל של ספונג'ה ומחליק את החול", אומר רענן, "ואחרי כמה זמן חוזרים ורואים המון עקבות של בעלי חיים".

אנחנו מסתכלים למרגלותינו. רק עכשיו אני מבחין בשלל טביעות הרגליים של מי שפסעו כאן קודם. צבאים, ציפורים, גרבילים. עולם שלם בחולות. עולם הולך ונעלם.