אסתר ברוך מציעה לי קפה ועוגת שכבות, בעודנו מתיישבים בחצר הסגורה של ביתה בפאתי שכונת התקווה בתל אביב. היא הציעה אותו דבר גם לשוטרים שהיו כאן לפני שבוע, אומרת הבת שלה, חלי.
מאות שוטרי יס"מ וקבלני ביצוע הגיעו לפנות את המתחם הדרומי של המשפחה, ברחוב הלח"י 1, קצת לפני גשר קיבוץ גלויות, בסמוך למגרשי הכדורגל בשכונה.
במשך חודשים נשלחו לכאן צווי פינוי, אך הפינוי נדחה שוב ושוב עד שהגיע המועד ביום ראשון שעבר. בשלוש לפנות בוקר, השוטרים נכנסו תחילה למתחם המגורים הצפוני של המשפחה, פרצו שערים, שברו דלתות והסבו נזקים לבית שממילא בקושי שורד את פגעי מזג האוויר. זו היתה טעות. הם היו אמורים לפנות רק את החלק הדרומי.
חלי ניסתה להעמיד אותם על הטעות בכתובת ושיהרסו רק את החלק השני, אך בינתיים השוטרים המשיכו להסתובב בבית. "נכנסו לדירה של אחותי, קפצו לחדר של הבן שלי, שהוא עם אוטיזם ועכשיו סובל מחרדות. חלקם היו רעולי פנים, דחפו דלתות ברגליים.
"הבן שלי משרת בחברון ואומר שגם בשטחים לא נכנסים ככה לבתים של אנשים. אחי גר בחלק שצריך לפנות ושברו לו חלון. יש גם שיטה לפנות אנשים מהבית", היא אומרת. ידעתם שאתם לא צריכים להיכנס לפה אז למה נכנסתם? במיוחד שיש פה תינוקות. היה פה גם המפנה הגדול, שוגון, שהיה גם אחראי על הפינוי של גבעת עמל. אמרנו לו שהוא מקבל מיליונים על חשבון הפינוי שלנו".
אסתר ברוך מתקרבת לגיל 70 והיא הנציגה הוותיקה במתחם. היא הגיעה לשם ב-1969 כשנישאה לאהרון ברוך ז"ל, שעלה עם הוריו מאיראן עם קום המדינה ובתחילת שנות ה-50 הם התיישבו בשטח הזה. לטענת המשפחה, היא התבקשה לשמור על הקרקע מפני פולשים עם הבטחה שתורשה להתגורר ולהשתקע שם ללא הגבלה.
על סמך זה הם השקיעו במקום כספים רבים, תחילה במשק חי וחקלאות ולאחר מכן בעסק לחומרי בניין. בשלב מסויים המקום חובר לתשתיות מים וחשמל ונרשם כחייב בארנונה. עם זאת, כרגע החשבון של אסתר מעוקל בגלל חובות לעירייה וכך גם החשבון של בתה. בני המשפחה נתבעים גם על דמי החזקה במקום.
לטענת המשפחה, הובטח לה שתורשה להתגורר ולהשתקע בשטח ועל סמך זה הם השקיעו במקום כספים רבים, תחילה במשק חי וחקלאות ולאחר מכן בעסק לחומרי בניין
נכון לעכשיו יש במתחם חמש משפחות וכמה יחידות דיור שמושכרות לעובדים זרים. בעקבות התביעה שהגישה עיריית תל אביב, בית משפט קבע שכל הדיירים צריכים להתפנות ללא זכות לפיצוי או דיור חלופי. בעוד חודשיים יהיה דיון בערעור, אך הסיכוי להפוך את ההחלטה נמוך. בעירייה לא יציעו פיצוי, ורק מחכים לשלוח צו פינוי לשאר המתחם.
אסתר וחלי מתקשות להבין למה העירייה נזכרה בהם רק בתחילת העשור, אחרי שהשקיעו במקום כספים רבים.
הן מזכירות שלאחר שנפל במקום טיל במלחמת המפרץ, העירייה פינתה אותם למלון ושיפצה את הבית אף שיכלה כבר אז לנצל הזדמנות לקחת את הקרקע.
"אני לא יכולה להתחיל מאפס עם 5 ילדים. אין לי אפילו אמא ללכת אליה כי גם אותה מפנים. חווינו פה טראומה ולמרות זאת לא נצא, אם צריך נתבצר, אעשה כל מה שאני יכולה כי אין לי מה להפסיד. תפסנו את הקרקע בשנות ה-50, למה לא עצרתם אותנו לפני 20-30 שנה? אנחנו רוצים חלופת דיור.
"פה יפנו מצדי גופות. בלי פיצוי אין פינוי".
"אני לא יכולה להתחיל מאפס עם 5 ילדים. אין לי אפילו אמא ללכת אליה כי גם אותה מפנים. חווינו פה טראומה ולמרות זאת לא נצא, אם צריך נתבצר, אעשה כל מה שאני יכולה כי אין לי מה להפסיד"
אלפים מאויימים בפינוי
הפינוי של משפחת ברוך בתקווה עשה פחות רעש ממה שקרה יום לאחר מכן בקצה הצפוני של העיר, אז הגיעו כוחות גדולים לפנות את הנחלות האחרונות בגבעת עמל. במקרה הזה העירייה מכרה את הקרקע עם התושבים, ובית המשפט מתח ביקורת נוקבת על העירייה והמדינה שהפרו התחייבות לדיור קבע. הפיצוי שהובטח לתושבים תקוע איפשהו בצינורות הממשלתיים.
אלא שהתסריט של גבעת עמל ומשפחת ברוך הם מקרים פרטיים שצפויים לחזור על עצמם במכפלה של מאות ובגרסאות שונות בדרום מזרח תל אביב וביפו. מה שהיה פעם החצר האחורית של הכרך הגדול הוא היום מכרה זהב נדל"ני.
בעיריית תל אביב וברשות מקרקעי ישראל (רמ"י) גילו את האוצר הבלום הזה ומגבירים הילוך בניסיון לפנות תושבים מהקרקע כדי להוציא את הקרקעות למכירה. עיריית תל אביב לבדה אומרת שהיא תובעת כ-200 בתי אב שאותם היא מגדירה כפולשים. תביעות רבות נוספות הגישו גם רמ"י והמדינה.
בעירייה וברשות מקרקעי ישראל גילו את האוצר הבלום הזה ומנסים להיפטר מהתושבים כדי למכור קרקעות. עיריית תל אביב לבדה תובעת כ-200 בתי אב בטענה שהם פולשים
המשמעות היא שאלפי משפחות מצויות בדרגות שונות של איום בפינוי ועקירה ממה שהיה ביתם מאז שנות ה-50, ה-70 או ה-80 בשכונות כפר שלם, עזרא והארגזים, תל גיבורים, נס לגויים ביפו ואפילו נוה צדק היוקרתית. חלק מהמשפחות צפויות לקבל פיצוי כלשהו, וחלק יישארו בלי כלום. המדינה לא הציבה נוסחה נורמטיבית שתהווה כלל אצבע למקרים השונים.
![שלט במתחם של משפחת ברוך שצפוי להיהרס. "כאן גרות משפחות מעל 50 שנה"](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/11/WhatsApp-Image-2021-11-21-at-19.04.02.jpeg "שלט במתחם של משפחת ברוך שצפוי להיהרס. "כאן גרות משפחות מעל 50 שנה"")
מבחינה משפטית, הדרגה הנמוכה ביותר של תפיסת שטח מוגדרת כפלישה. זה אומר שאדם מחזיק בקרקע בניגוד לדעת הבעלים ובכל רגע אפשר להודיע לו שעליו להתפנות ואף לתבוע דמי שימוש שבע שנים לאחור.
התביעות הגורפות שהעירייה מגישה בשנים האחרונות מנסות להוכיח שהדיירים הם פולשים. דרגה גבוהה יותר היא של מחזיק בקרקע, שלא הסדיר את הבעלות באופן חוזי וגם אותו אפשר לפנות בכל רגע. לאחר מכן יש דרגה גבוהה יותר של דייר מוגן ומעל הכל המצב הנכסף של בעלים.
לאחר שההליך המשפטי יצא לדרך, בחלק מהמקרים העירייה תנסה להגיע להסדר על גובה הפיצוי. התושבים מצדם ינסו להוכיח לבית המשפט שיש להם סוג של בעלות או דיירות מוגנת, אף שהרשויות מערימות קשיים בפתיחה וגילוי של הארכיונים שעשויים להקל בכך. אחת השכונות בהן העירייה תובעת את התושבים נקראת ידידיה, בסמוך לרחוב עובדיה בידאני שמצפון לפארק דרום.
המשפחות שם מנסות לבסס את הטיעון שלפיו הם רכשו את הקרקע בהסכם בעשור הראשון של המדינה וחלקן מצאו גם שוברים שמעידים על תשלומים לעמידר.
כך למשל במקרה של משפחת רדעי. בחצר יושב יחיא בן ה-84. הוא אסף כסף וקנה את המקום ב-1957 כדי לעבד בו אדמות. בעוד כשבועיים, האדם המבוגר הזה יצטרך להתייצב בבית משפט השלום כדי להעיד שרכש את השטח ולאחר מכן שילם עבורו באופן סדיר לעמידר. הילדים שלו שוקלים להזמין מד"א לדיון.
"אבי יכל לקנות שלושה בתים ליד המשפחה שלו בכפר סבא אבל העדיף להתרחק ולבוא לכאן כי חברים שלו היו פה", אומר בנו יואל, שמתקרב לגיל 60 בעצמו. "הוא היה חקלאי והמקום היה פי-3 ממה שאתה רואה עכשיו.
"ב-1963 העירייה הפקיעה חלק מהשטח אחרי שהוא כבר הביא לכאן ציוד חקלאי ופרדות, והוא פוצה ב-300 לירות. לא שאלו אף אחד, באו ולקחו. אבי לא ידע שיש כאן בעיות ולאחר מכן הוא בא בדין ודברים עם עמידר. על סמך זה שהוא קנה התישבנו פה גם אנחנו והשקענו במקום".
"ב-1963 העירייה הפקיעה חלק מהשטח והוא פוצה ב-300 לירות. לא שאלו אף אחד, באו ולקחו. אבי לא ידע שיש כאן בעיות ולאחר מכן הוא בא בדין ודברים עם עמידר"
זה נראה כמו מקום קסום לגדול בו: מצד אחד הסאון של רמת גן ודרום מזרח העיר, ומצד שני ריאה ירוקה ענקית שנקראת היום פארק דרום ופארק אריאל שרון, עם נוף לחירייה. המרחב הפתוח וככל הנראה גם חלק מהתושבים שהביאו את המסורת הזו מתימן, הביאו לכך שהתפתחה באזור תרבות של רכיבה על סוסים.
"גדלנו בג'ונגל והפכנו את זה לטבע", מתקן אותי אחד מבני המשפחה, כדי להנמיך את ההתפעלות מהמרחב הפראי שצמוד לשטח. הם מצביעים על הביוב שהוסדר במתחם רק לפני כשלוש שנים, ומוסיפים שלפני כן היו פה בורות ספיגה.
למרבה הפלצות, בחורשה שמפרידה בין המתחם הזה לפארק דרום שוכנת חורשה שבה מוטלים כעת עשרות גזעי עצים כרותים. החורשה מיועדת להפוך לבריכה ומתוכננת כריתה נוספת, (תגובת העירייה בהמשך). ביתה של משפחת רדעי מיועד להפוך לשטח ירוק.
המקרה של שכונת ידידיה ממחיש גם את השרירותיות של קביעת הבעלות. בחלק שממזרח לרחוב בידאני כולם נחשבים לבעלי אדמות פרטיות שלא מיועדים לפינוי, ואילו בחלק המערבי המשפחות נתבעות על פלישה כביכול.
יואל תוהה מדוע המדינה ולאחר מכן העירייה שהפקיעה את השטח בתחילת שנות האלפיים, לא הוציאו את אביהם מהמקום במהלך ששת העשורים שהם יושבים במקום.
"למה נזכרתם רק עכשיו? היה לכם נוח שנשמור על הקרקע ונשב עליה? אנחנו הבעלים של הקרקע ולא יעזור שום דבר לאף אחד. הדרישה שלנו היא דירה כנגד דירה, זה המינימום. הקטע שעליו אנחנו יושבים בכלל מיועד להיות פארק, רוצים להקים פה קאנטרי, אז הוא יותר חשוב מאיתנו?
"אם לא היה להם נוח שנישאר היו צריכים להעיף אותנו מזמן. כשאבי הלך לדבר עם עמידר וביקש להתפנות ולקבל את מה שמגיע לו אמרו לו 'תישאר ותמשיך לשבת שם, זה בסדר', כדי שלא יבואו פולשים".
"למה נזכרתם רק עכשיו? היה לכם נוח שנשמור על הקרקע ונשב עליה? אנחנו הבעלים של הקרקע ולא יעזור שום דבר לאף אחד. הדרישה היא דירה כנגד דירה, זה המינימום"
המשפחה הזו קובלת על כך שהעירייה הלכה להליך המשפטי מבלי לנסות להידבר איתם קודם לכן וחוששים שככל שהזמן חולף ומחירי הנדל"ן משתוללים, גם הפיצוי שהם יצטרכו לקבל כדי לקנות דירה באזור הולך ועולה. "רוצים להוציא את כולם דרך בתי המשפט ומעוניינים בחסרי בית. תל אביב זו מדינה של טייקונים. אפילו עם הבדואים בדרום יש הסדרה", אומר לי אחד מבני המשפחה.
מוכנים לפצות, לא את כולם
בסופו של דבר חלק גדול מהמקרים האלה מגיעים לשולחנו של אדם אחד: אלי לוי, מנהל אגף הנכסים בעירייה, ואחד האנשים המשפיעים ביותר על הנדל"ן בישראל. הוא מעורב מאוד בסוגיה הזו ומכיר מקרוב הרבה מהמתחמים והתושבים בכל אחת מהשכונות שמאויימות בפינוי, כולל שתי המשפחות שהוזכרו כאן לעיל.
בהיעדר נוסחת בסיס שאומרת כמה צריך לתת ולמי, ללוי יהיה משקל מכריע בהחלטה אם בכלל יש מקום לפצות את אלפי הנפשות שהעירייה רוצה לפנות מבתיהן בשנים הקרובות. היתר נתבעות ויפוצו על ידי המדינה.
בהיעדר נוסחה שאומרת כמה צריך לתת ולמי, ללוי יהיה משקל מכריע בהחלטה אם בכלל יש מקום לפצות את אלפי הנפשות שהעירייה רוצה לפנות מבתיהן בשנים הקרובות
בכפר שלם התביעות הן בעיקר מצד חלמיש, שהיא בבעלות ממשלתית. לפי הערכות, יש בכפר 800 משפחות שמיועדות לפינוי, כאשר מחציתן זכאיות לפיצוי והיתר הגיעו סביב שנות האלפיים ולכן יפונו בתמורה סמלית לכל היותר. ביפו התביעות הן בעיקר מצד רשות מקרקעי ישראל.
השכונות האחרות הן על הרדאר של עיריית תל אביב, והלך הרוח שם הוא כזה: בשכונות ידידיה, עזרא ומה שנשאר משכונת הארגזים, הכוונה היא להגיע למתווה של פיצוי, על בסיס הפינוי שאיפשר את בניית מגדלי אלעד. בעירייה מוכנים לפצות את ראשי המשפחה אך כלל לא בטוח שגם את ילדיהם. מי שבנה דירה בגודל 300 מ"ר יתקשה לקבל מהם פיצוי לדירה בגודל זהה.
אלה שהגיעו הרבה לפני שנות ה-90 יכולים לצפות לפיצוי, אך לא מי שהגיעו אחר כך. חוזי הרכישה שעליהם התושבים מדברים כמעט חסרי משמעות מבחינת העירייה שכן הם לא רשומים בטאבו, וממילא המחזיקים מתקשים לאתר גם אותם, כפי שאמרו לנו חלק גדול מהאנשים איתם שוחחנו לצורך כתבה זו.
לעירייה אין הרבה סנטימנטים למשפחת ברוך וטוענים שהם מיתממים והרוויחו כספים רבים על חשבון הציבור מבלי לשלם ארנונה ומים, כך שהצגתם כמסכנים חסרת אחיזה במציאות. מבחינתם, המפונים מהלח"י 1 יצטרכו להסתמך על חסכונות שאולי צברו ולהיעזר בבני משפחה אחרים, שלכאורה מחזיקים בקרקעות אחרות באזור.
בעיריית תל אביב לא מרגישים שיש להם אחריות לשכן את כל המפונים מהשכונות השונות, ונאחזים בבתי המשפט שבדרך כלל לא מחליטים שיש בעלות לנתבעים. אם בכלל, הפיצוי שהם מוכנים לתת אמור לחסוך רק את הפינוי בכוח. הבעיה היא שהפיצוי הזה אף פעם לא יתקרב למחירי הדירות באזור, ובטח שלא יתן מענה לכל הנפשות שיושבות על הקרקע.
בעירייה לא מרגישים שיש להם אחריות לשכן את המפונים מהשכונות השונות, ונאחזים בבתי המשפט שלרוב לא מחליטים שיש בעלות לנתבעים. אם בכלל, הפיצוי שהם מוכנים לתת אמור לחסוך רק את הפינוי בכוח
התושבים רוצים דירה כנגד דירה
המצב האידאלי מבחינת האנשים שמחזיקים בשטח הוא פיצוי של דירה כנגד דירה. פחות או יותר כך היה בחוות יפת. היו שם צאצאי משפחה שהגיעה בעליית מרבד הקסמים בסוף שנות ה-40. האבא נשלח כדי לעבד מאות דונמים במה שהיה אז הכפר סלמה, מבלי שהיו בידיו הסכמי בעלות מוסדרים.
"הקרקע היתה של שיכון ופיתוח ועברה לאזורים. כל השנים ניהלו מו"מ לפינוי ובשלב מסויים ניסו פינוי בכוח", אומר עורך הדין שייצג את המשפחה הזו, אריאל דינובצקי.
"במסגרת הליך משפטי הצלחנו להביא יזם אחר שקנה את הקרקע וחתם הסכמי פינוי עם המשפחה וזו דוגמה למצב של win-win: אזורים קיבלה מה שרצתה עבור הקרקע והמשפחות קיבלו פיצוי הולם לזכויות, הגבוה ביותר בכפר שלם וסביבותיה. זה ייצר סוג של נורמה של דירה כנגד דירה ולא להתחיל להתחשבן אם זה הילדים של הילדים או הסבא. זה המתווה הראוי".
![עו"ד אריאל דינובצקי (צילום: באדיבות המצולם)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/11/WhatsApp-Image-2021-11-21-at-15.35.43.jpeg "עו"ד אריאל דינובצקי (צילום: באדיבות המצולם)")
מצד שני, הוא מציין את המגדלים שבלב שכונת הארגזים כ"דוגמה ההפוכה לאיך לא עושים את זה. המדינה הפריטה את הפינוי-פיצוי ליזם פרטי, חכשורי, שהכניסו את אלעד, (בבעלות יצחק תשובה, ע.ש.), והיו ויש טענות שלא נהגו כמו שהיו אמורים בהוראות המכרז וניתן פיצוי נמוך מדי".
כעת, משני צדי המגדלים האלה ממזרח וממערב העירייה מנהלת תביעות סדרתיות לפינוי תושבים ומנסה לסווג אותם כפולשים. עו"ד דינובצקי מייצג משפחות רבות בדרום מזרח תל אביב ויפו שמצויות באיום של פינוי ונתבעות בטענה של פלישה כביכול.
"כל עוד שערכי הנדל"ן היו נמוכים אף אחד לא התעניין בהם. היום כשערכי הנדל"ן גבוהים העירייה והמנהל מגלים את האוצר הזה ומנסים לשווק את הקרקע ולמכור אותה ולהכניס קצת כסף לקופת המדינה על חשבון התושבים".
"כל עוד ערכי הנדל"ן היו נמוכים אף אחד לא התעניין בהם. היום העירייה והמנהל מגלים את האוצר ומנסים לשווק את הקרקע ולהכניס כסף לקופת המדינה על חשבון התושבים"
על פי רוב המחזיקים בקרקע הם ממוצא מזרחי. עם זאת, במקרה של שכונת ידידיה אחת המשפחות שעדיין גרות במתחם ונתבעות על פלישה היא דווקא ממוצא אשכנזי. לדברי עו"ד דינובצקי, ככל הנראה הסכמי הבעלות במתחם הזה ניתנו תחילה ליוצאי אשכנז או מקורבי מפא"י ולאחר מכן האדמות נמכרו ליוצאי תימן.
"כאשר משפחת רדעי ביקשה להעביר את הזכויות מאותו אדם שקנו ממנו, לא התקבל לכך אישור מעמידר. לא ברור למה, כשבאותו זמן העברה מיוצאי אשכנז לאחרים כן הוכרה. אפשר לבנות תיאוריות של אפליה אבל צריך להבין שהאנשים שגרו שם לא בהכרח ידעו קרוא וכתוב ואת זכויותיהם. בראשית שנות ה-50 ההבנה של מה זה דייר מוגן ואיזה זכויות ומה זה בעלות לא היתה קיימת.
"למשפחת רדעי לא אמרו, זה לא שלכם, לכל היותר קניתם בעלות על איזה צריף ולכן נפצה אתכם וכל היתר תלכו הביתה. זה שורש כל הפסול".
מבחינה מהותית, מה לדעתך ההבדל בין פולש למחזיק?
"ההבחנה הבסיסית צריכה להיות בין הפולש למחזיק. מי שפולש שהמדינה תמצה איתו את הדין, אבל אנשים כאלה שהמדינה שלחה בידיעה או לכל הפחות בהסכמה שבשתיקה לשמור על גבולות המדינה הצעירה שמתהווה ויושבים שם 70-80 שנה, אותם אי אפשר לזרוק, צריך להכניס את היד לכיס ולפצות. אם אדם חי בדירה תן לו דירה מקבליה כמו שהיה בחוות יפת".
"אנשים שהמדינה שלחה בידיעה או בהסכמה שבשתיקה לשמור על גבולות המדינה הצעירה ויושבים שם 70-80 שנה, אותם אי אפשר לזרוק. צריך להכניס את היד לכיס ולפצות"
אחת הבעיות שמקשות על התושבים להסדיר את זכויותיהם היא דווקא רגולציה שהיתה אמורה להגן עליהם. הכוונה להנחיית היועמ"ש שלפיה אי אפשר למכור קרקע תפוסה מבלי שקודם לכן פונו הדיירים. המשמעות היא שבנוה צדק למשל, יש מצב שבו דיירים הגיעו להסכם מול יזם על פינוי ופיצוי ויש תב"ע שמאפשרת לבנות, אבל המדינה לא יכולה להוציא את הקרקע למכרז בגלל שהיא תפוסה.
עו"ד דינובצקי מציין כי במתחם נס לגויים ביפו הוא נתקל באדם "שהראה לי טופס, פתק מתפורר כולו שקיבל בתקופת המנדט. שמו אותו כשומר והוא אומץ על ידי צה"ל. הוא שם מלפני קום המדינה, עדיין שומר רק שהיום קוראים לו פולש. כבר הגיעו שם להבנות עם האנשים אבל המנהל תוקע את זה בגלל הנחיית היועמ"ש.
"ביפו יש גם משפחות ערביות, רבות מהן קשות יום, שהקרקע שלהם נלקחה ב-48 במסגרת ייהוד המדינה. מתחמים שלמים שמאויימים בפינוי, כל השנים ישבו באוות מקום ולימים הוגשה נגדם תביעה.
"המזור לאנשים האלה לא יגיע מבית המשפט, בטח לא בערכאות השלום בהן זה מתנהל, שם מרגישים שידיהם כבולות וברגע שזכויות לא מוסדרות לרוב זה נגמר בפסקי דין של פינוי, בין שאתה מחזיק או פולש. מערערים, מתחילה הידברות ובתיקים שיש זכויות לא מגיעים לעליון.
"המדינה צריכה לקחת חסות ולהבין שהאנשים האלה לא שונים במהותם מבני קיבוצים ומושבים וגורמים אחרים שאיתם הגיעו להבנה. רוצים לפנות כי זה מעכב פיתוח אז המדינה צריכה לעשות הסדרה עם פיצוי הולם. בחוות יפת ברגע שהוצע פיצוי הולם ההסדרה נגמרה בתוך ימים: באו כ-50 איש וחתמו, לא כדי להתעשר, אלא לקבל דירה באותו מקום או אולי דיור חלופי שווה ערך.
"המדינה צריכה לקחת חסות ולהבין שהאנשים האלה לא שונים במהותם מבני קיבוצים ומושבים וגורמים אחרים שאיתם הגיעו להבנה. רוצים לפנות כי זה מעכב פיתוח אז המדינה צריכה לעשות הסדרה עם פיצוי הולם"
מה הלקח שלך מגבעת עמל?
"זה היה עניין של תקופות. לאורך השנים הציעו הצעות מפליגות ואנשים אמרו לא כי רצו יותר. הייתי מעורב באחת ההצעות ואז הגלגל התהפך והגענו למצב שאנשים פונו במספרים מגוחכים וזה בגלל שאין נורמה ונוסחה מסודרת. אם היתה נוסחה מסודרת לא היינו מגיעים למצב ששולחים יס"מ לפנות אנשים שחלקם ייזרקו לרחוב ויהפכו לנתמכים.
"המדינה היתה צריכה להסדיר בעלות בכל המקומות האלה ולא עשו את זה כי זו היתה החצר האחורית ולא היה בראש מעייניו של אף אחד אז נתנו להם לחיות שם בלי השקעה.
"בפרוטוקול של עיריית תל אביב מתחילת שנות האלפיים, נאמר ששכונת ידידיה מוזנחת ונדרשת השקעה בתשתיות. אחד המשתתפים שאל למה לנו? זה לא עניין אותם. עכשיו הנדל"ן רותח ופתאום זה כן מעניין אז כבר הציבו שם עמודי תאורה וחשמל".
תגובות
מעיריית תל אביב-יפו נמסר בתגובה:
"ראשית נציין כי העירייה מבצעת פינויים מקרקעות ציבוריות שאנשים מחזיקים בהן ללא זכויות ומונעים את השימוש הציבורי בהן. את בעלי הזכויות במקרקעין העירייה נוטה לפצות לפי זכויותיהם – אם כבעלים, אם כדיירים מוגנים, אם כבעלי זכויות חכירה ועוד. לא בכל המקרים מדובר בזכאים לפיצוי ועל כן ישנם פינויים המבוצעים ללא פיצוי וזאת בהתאם להחלטות בית משפט.
"הדבר נכון פרט למקרים שבהם יוצרים מתווים מיוחדים לאזורים מסוימים, כמו במקרה של כפר שלם, שהוכרז כאזור לפינוי והתחדשות."
בעניין משפחת ברוך ברח' הלח"י: "מדובר במשפחה שהחזיקה מתחם מבוצר שהיווה מטרד סביבתי, המבנים בו נבנו ללא היתר בניה באופן המסכן את הדיירים ואת העוברים והשבים והופעלו בו עסקים ללא רישיון ושהיוו מטרד חמור שהוביל לתלונות רבות מצד התושבים שהתגוררו בסמוך.
"כמו כן, המבנים הרבים בשטח הפלישה חוברו באופן פיראטי ומסכן חיים לתשתיות חשמל מים ביוב וגז, ושימשו למגורים, לשימושים מסחריים ואף הושכרו לצדדים שלישיים ברווחים המוערכים בסכום שערורייתי של כ-100,000 שקלים בכל חודש. על אף הרווחים הגבוהים שהפיקו הנתבעים, הם לא טרחו לשלם דמי ארנונה וחובם עומד על מיליוני שקלים.
"בניגוד לנטען, תביעות הפינוי הוגשו לפני שנים רבות. ומאחר ואלו נענו לאורך השנים בסירוב נחרץ לפינוי השטחים הציבוריים, קבע בית המשפט בשלוש ערכאות משפטיות שונות (שלום, מחוזי ועליון) כי בני המשפחה הינם נעדרי זכויות קנייניות במקרקעין (פולשים) והטעו את בית המשפט, ועליהם לפנות את המקרקעין ולהשיבם לידי העירייה.
"לנתבעים נכסים רבים נוספים אותם ניסו להסתיר מבית המשפט על מנת לצייר תמונה עובדתית שונה לחלוטין כאילו מצבם הכלכלי רע, בעוד שההפך הוא הנכון. בשבוע שעבר פינתה העירייה את השטחים הציבוריים, שפיתוחם הדחוף לטובת הציבור התעכב מזה כעשור.
"נוסיף כי רוב המחזיקים במתחם הם מחזיקים מזדמנים אשר משלמים שכירות למחזיקים הראשיים, שהם כאמור נעדרי זכויות. המתחם מיועד לפינוי בשלמותו – לפי פסקי הדין המורים על פינויו, כאשר העירייה פינתה את המבנים המיועדים לפינוי כנדרש ובהתאם לצו שניתן ע"י רשם ההוצאה לפועל."
בעניין שכונת ידידיה: "תושבים המתגוררים בסמוך לחלק שמהווה את פארק דרום, שייעוד הקרקע שלו הוא שטח ציבורי פתוח, יפונו ויפוצו על ידי העירייה בהתאם לזכויותיהם – חכירה, דיירות מוגנת או כל זכות אחרת שתוכח."
בנוגע לעצים שנכרתו בפארק בגין (דרום): "חברת גני יהושע מכירה בחשיבותם העצומה של העצים, תועלתם ותרומתם האדירה לחיינו עומדת לנגד עיניה בכל פעולה ופעולה שננקטת על ידה והיא נוקטת בפעולות רבות ומשמעותיות לשמירת העצים, למניעת כריתות ומדוואת שאנשי מקצוע מוסמכים בלבד הם אלה שמטפלים בעצים שבתחומי אחריותה.
"המרחב המדובר מיועד בתוכניות מאושרות לטובת בריכת גלים ונטיעת העצים בו בוצעה מלכתחילה מתוך מטרה של תפיסת קרקע, כחורשה זמנית אשר תפותח ותבנה בעתיד. במסגרת הפרויקט המתוכנן יש לו כ-130 עצים חדשים בערך נופי זהה לערך העצים שנכרתו. נוכח הנ"ל, במסגרת הפרויקט יפוצה המאזן המספרי של העצים בפארק, בעצים שאיכותם וסיכויי ההישרדות שלהם טובים יותר באופן משמעותי."
מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה:
"רשות מקרקעי ישראל פועלת ליישום החלטות מועצת מקרקעי ישראל והחלטות הממשלה מתוקף תפקידה וסמכותה. במסגרת זו מבצעת רמ"י הסדרי פינוי הכוללים מתן פיצוי למפונים במטרה לסייע להם במציאת דיור חלופי.
"לאחרונה פורסמה הנחייתו של המשנה ליועמ"ש לממשלה (ענינים אזרחיים), מר ארז קמיניץ בסוגיית "קביעת מדיניות אחידה לתשלום פיצויים בגין פינוי קרקע מדינה למחזיקים שלא כדין", ורמ"י פועלת ליישומה, בצד ההסדרים הקיימים."
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו