עם חידוש השיחות בווינה על חזרה להסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן חזר גם השיח ההיסטרי למחוזותינו, כפי שמתבטא במסרים התזזיתיים של ממשלת "השינוי" שמזהירה לעתים מאפשרות הגעה להסכם ולעתים מהדרדרות בעקבות אי הגעה להסכם.

עם חידוש השיחות בווינה על חזרה להסכם הגרעין חזר גם השיח ההיסטרי, כפי שמתבטא במסרים התזזיתיים של ממשלת "השינוי". זו מזהירה לסירוגין מאפשרות הגעה להסכם או מהדרדרות בעקבות אי הגעה אליו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כיום כבר אין ספק בקרב המבינים בסוגיה, למעט מספר "שופרות" של נתניהו, שתוצאות ההיסטריה של ממשלות נתניהו והלחץ הישראלי שהפעילה ישראל על ארה"ב לנטישת הסכם הגרעין (JCPOA) היו טעות קשה שקירבה את איראן דרמטית ליכולות גרעיניות.

הנטישה האמריקאית ריסקה את הקואליציה הבינלאומית מול איראן שהקים בעמל רב ממשל אובמה, העלימה את המחנה המתון יותר בהנהגה האיראנית ויצרה מצב שעמדתה של ארה"ב במו"מ הוחלשה משמעותית. ראינו את תוצאות הבחירות באיראן וראינו את ההסכם שחתמו הסינים עם איראן וכמובן את קצב ההעשרה וצבירת האורניום המועשר לרמות מדאיגות.

כבר בעת שנעשה המהלך, ובוודאי ממרחק הזמן, הולכת ומתבררת הטעות האסטרטגית בשיקול הדעת של נתניהו בדחיקת ארה"ב ליציאה מהסכם הגרעין, טעות שקשה להפריז בחומרת השלכותיה על ישראל.

הטענה הישראלית המרכזית נגד ההסכם, כי כביכול לאחר סיום מגבלות ההסכם (sunset provisions) יהיו לאיראן חופש מלא ולגיטימציה להעשיר אורניום לרמה צבאית – היתה טענה שקרית. מועד סיום ההסכם לא סימן רק את תום המגבלות על איראן אלא גם את תום המגבלות על השותפות האחרות, כך שניתן יהיה אז להטיל סנקציות משתקות בחזית רחבה או לנקוט בכל פעולה אחרת לעצירת תכנית הגרעין. בנוסף, קיימות מגבלות על איראן  מתוקף האמנה הבינלאומית למניעת הפצה של נשק גרעיני (NPT) שאינן קשורות להסכם.

במקום לנצל את הזמן שההסכם העניק, הפרישה האמריקאית בעידוד ישראלי היא שאיפשרה לאיראן לגיטימציה להעשיר ללא פיקוח ולא פקיעת ההסכם.

כבר בעת שנעשה המהלך, ובוודאי ממרחק הזמן, הולכת ומתבררת הטעות האסטרטגית בשיקול הדעת של נתניהו בדחיקת ארה"ב ליציאה מהסכם הגרעין, טעות שקשה להפריז בחומרת השלכותיה על ישראל

הטענה הנוספת נגד ההסכם, על כך שאין בו הגבלה על אמצעי השיגור של איראן ועל פעילותה האזורית – מנותקת מהמציאות, משום שברור לגמרי שלא ניתן היה להגיע להסכם על כל הסוגיות בהסכם אחד, וההחלטה להתמקד בהיבט הגרעיני תאמה את האיום המרכזי שלישראל יותר קשה להתמודד עמו.

הממשלה החדשה למדה לקחים משמעותיים מהכשל של ממשלות נתניהו: כך למשל, נכון עשתה ממשלת בנט כששיקמה את היחסים עם הממשל האמריקאי וחידשה את השיח המודיעיני והאופרטיבי האינטימי עם ממשל ביידן על איראן.

נכון גם עושה שר החוץ לפיד שטס ללונדון ופריז בנושא, משום שהוא מבין שהשותפות האחרות להסכם משמעותיות יותר מבעבר, בעיקר מרגע שארה"ב הוציאה את עצמה מההסכם ולכן גם לא תהיה בחדר בשיחות בווינה.

חשוב להבין שטראמפ כבר הטיל את הסנקציות החד צדדיות שארה"ב יכולה להטיל לבדה, ואם הכוונה לחזק את הלחץ על איראן כמנוף, הרי שהדרך לעשות זאת היא על ידי החלטה של השותפות האחרות להחזיר את הסנקציות שבהסכם לאור ההפרות האיראניות (snapback).

אולם לאחרונה הממשלה החדשה נשמעת דומה מאד לקודמותיה ועולה החשש שהיא נוטה לחזור לדפוסים ההיסטריים שהובילו לטעויות העבר. האופציה הצבאית שמוכרים לציבור הישראלי, ושלטובתה משועבדים הישגי הכלכלה הישראלית, היא אשלייה.

לאחרונה הממשלה החדשה נשמעת דומה לקודמותיה ועולה החשש שהיא נוטה לחזור לדפוסים ההיסטריים שהובילו לטעויות העבר. האופציה הצבאית שמוכרים לציבור הישראלי ומשעבדת את הישגי הכלכלה, היא אשלייה

פרוייקט הגרעין האיראני מורכב, מפוזר ומוגן הרבה יותר מאלו שתקפנו בעירק ולפי פרסומים זרים גם בסוריה. בנוסף – הידע המדעי והטכנולוגי נצבר באיראן במהלך העשורים האחרונים ואין דרך לבטל אותו. המשמעות היא כי ישראל יכולה כנראה לעכב את התכנית הגרעינית האיראנית אבל לא לחסלה, וזאת במחיר נורא לעורף שלנו.

יש מדינה אחת בעולם שיכולה לפעול אפקטיבית באיראן וזאת ארה"ב, אבל הממשל והציבור האמריקאי אינם רוצים לחזור לבוסס בבוץ המזרח תיכוני אחרי השנים הרבות בהם נתקעו בעירק ואפגניסטן, והשקיעו שם משאבים ודם ללא הישגים כלשהם. האמריקאים מבינים שאין דרך לחסל את הגרעין האיראני בפעולה אוירית כירורגית, ועל ישראל להישמר מלהיתפס כמי שמעוניינת לגרור את ארצות הברית למלחמה שהיא אינה מעוניינת בה.

למרות שכיום ניתן להשיג הרבה פחות בשל החלשת העמדה האמריקאית שאותה אנחנו גרמנו, אנחנו צריכים להבין שהמסלול הדיפלומטי, מגובה ביכולות בינלאומיות אחרות, הוא עדיין המסלול המועדף כדי לעצור פריצה איראנית ליכולות גרעין צבאי.

לא ברור האם ניתן להשיג הסכם, אך מניסיון העבר, עדיף שישראל תשתף פעולה עם האמריקאים ושאר החברות ב-5P + 1 במקום לתדרך כנגדם ולהאשים אותם בנאיביות. גם אם לא יושג הסכם, עצם הניסיון לחדש את הערוץ הדיפלומטי מעניק לגיטימציה לפעולה בינלאומית מתואמת באמצעים אחרים.

האמריקאים מבינים שאין דרך לחסל את הגרעין האיראני בפעולה אוירית כירורגית, ועל ישראל להישמר מלהיתפס כמי שמעוניינת לגרור את ארצות הברית למלחמה שהיא אינה מעוניינת בה

מכל מקום, לא ברור אם העלאתו המחודשת של האיום האיראני לראש סדר היום ודחיקת הנושאים האחרים לשוליים מבטאים תחושת חירום אותנטית של ממשלתנו, או שמדובר בחזרה לאסטרטגיה של נתניהו, שעשה שימוש מניפולטיבי בחרדות הישראליות מאיומים חיצוניים על מנת להסיט את סדר היום מעיסוק בנושא הפלסטיני. שמענו את ראש הממשלה בנט נואם בעצרת האו"ם על איראן ולא מזכיר את הנושא הפלסטיני וכך גם בנאומו לאחרונה בוועידת הרצליה.

האיום האיראני הוא כמובן משמעותי ויש לפעול בנחישות למנוע אותו, ככל שהדבר ניתן. אבל חשוב לדעת שהאיום האיראני אינו האיום החמור ביותר על מדינת ישראל. אף אם וכאשר יהיו לאיראן יכולות גרעין צבאי, אזי לפי פרסומים זרים יש לישראל יכולות אסטרטגיות משמעותיות להתמודד עם האיום ולהרתיע את איראן.

לעומת זאת, הנושא הפלסטיני שממנו נמנעת ממשלת בנט מלעסוק, הוא הוא האיום הקיומי המשמעותי ביותר על מדינת ישראל, באשר ללא מנהיגות שתוביל אותנו להיפרדות מהפלסטינים נאבד את יכולתנו להיות מדינה בה יש רוב יהודי, או את היותנו דמוקרטיה ושתי האפשרויות הללו משמעותן סוף החזון הציוני.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.