לקראת אישור תקציב החינוך לשנת 2022 שוב עולה השאלה עד כמה מערכת החינוך בישראל עוד רלוונטית. האם המערכת מותאמת לעולם המשתנה? מה הן המטרות שניצבות לנגד עיני ההנהגה? האם המערכת מצליחה להתאים עצמה לשוק התעסוקה החדש ולאתגרי העתיד?

לקראת אישור תקציב החינוך לשנת 2022 עולה שוב השאלה עד כמה מערכת החינוך בישראל עוד רלוונטית. האם היא מותאמת לעולם המשתנה? מה המטרות שניצבות לנגד עיני ההנהגה?

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

העולם כולו התקדם כמעט בכל תחום שמאפשר לנו לחיות פה בשגשוג. החקלאות, התעשייה הקלה, התעשייה הכבדה, כניסת הטכנולוגיות לחיינו, אפילו ההגעה לחלל – הכל השתנה והתקדם, בתי הספר – נשארו פחות או יותר באותה המתכונת. השיטה הבסיסית של הלימודים נשארה כפי שהייתה לפני כ-2400 שנה ביוון. המורה עומד במרכז "הבמה" ומעביר ידע לתלמידים.

הכל התקדם ורק בתיה"ס נשארו פחות או יותר באותה המתכונת. שיטת הלימודים הבסיסית נשארה כשהייתה לפני כ-2400 שנה ביוון. המורה עומד במרכז "הבמה" ומעביר ידע לתלמידים

אילולא הזום שנכנס לחיינו בשנתיים האחרונות ותבע לנהל באופן אחר חלק מהשיעורים, ככל הנראה המצב היה נשאר ללא שינוי.

אמנם יש בתי ספר שמשלבים שיטות לימוד חדשניות ובהן למידה חווייתית, בתי ספר שמטפחים את האוטונומיה והמעורבות של התלמיד בבחירת נושאי לימוד, והאמיצים שבהם גם משלבים תחומי ידע ומקצועות פחות נפוצים ובכך הם מגלים יצירתיות. ועדיין, רוב בתי הספר מתנהלים ללא שינוי – מספר מקצועות הבחירה לתגבור מצומצם וסך החומר שצריך להספיק לפני המבחנים הגדולים גדול מדי.

מי יספר לראשי המערכת שהשיטה כבר לא רלוונטית? מי יספר להם שמיומנויות חיים ופיתוח חשיבה יצירתית חשובות עשרות מונים מכל חומר שספרי הלימוד מכתיבים? מי יספר להם שספרי הלימוד והבחירות שנעשו כדי להכניס לתוכם את החומר לא רלוונטיים יותר? שלכל היותר הם מבטאים אג'נדה של מספר מצומצם של אנשים, שאינם מתחשבים בצרכים וביכולות של מגוון אוכלוסיות בחברה הישראלית?

היום אנחנו יודעים שרוב הילדים יעסקו כבוגרים במקצועות שטרם הומצאו. אנחנו לא יודעים מה הם אותם מקצועות וגם לא ידוע לנו איזה ידע הם יצטרכו' אבל אנחנו מניחים שהם יצטרכו כישורי חשיבה מפותחים, יצירתיות, גמישות מחשבתית ויכולת הסתגלות לשינויים. אנחנו גם יודעים שהם יצטרכו יכולת ניהול עצמי, מיומנויות וידע בניהול פיננסי ומעל הכל הם יצטרכו לטפח ערכים שיאפשרו לשמר חברה דמוקרטית עם חוסן חברתי גבוה.

אנחנו לא יודעים באילו מקצועות יעסקו הילדים של היום כשיתבגרו, או איזה ידע יצטרכו, אבל אנחנו מניחים שהם יצטרכו כישורי חשיבה מפותחים, יצירתיות, גמישות מחשבתית ויכולת הסתגלות לשינויים

בשנתיים של קורונה, ומעט מאד למידה בכיתות הנמוכות, קיבלה אצלי התפיסה הזו משנה תוקף. אין באמת צורך ב-12 שנות לימוד, ונראה כי סך הזמן לא מנוצל כראוי. יש לנו בעיה במערכת החינוך ברמה הלאומית.

ביפן יש תכנית מומחים לטווח של חמישים שנה. התוכנית לא משתנה כי הדרג הפוליטי או הניהולי השתנה. בהונג קונג המורים הם סופר סטארים. אולי מודל המופת שהם מהווים עבור התלמידים עדיף על למידה ושינון? בשוודיה ואיסלנד הקימו בתי ספר שלא מתקרבים למוכר לנו, לא בצורה, לא בתוכן ולא בהתנהלות היומיומית של התלמידים והמורים.

אז איך זה שאנחנו עדיין מדברים על בחינות בגרות? ומי מהילדים יודע לדקלם את מה ששינן בשיעורי היסטוריה? הכוונה אינה לומר שהתחום או הידע לא חשובים, אבל מה יהיה על הדרך? והשיטה?

השיטה שלנו עדרית ובינונית במקרה הטוב. המערכת עובדת על טווח האמצע, לפיה מי שמשתלב נחשב לתלמיד טוב. לא כל ילדינו שווים, אז איך זה שאנחנו בוחנים אותם בידע שווה ובכלים שווים?

מי שצלחו את השיטה, נחשבים מצטיינים, מפתחים על הבסיס הזה בטחון עצמי גבוה ומסתובבים בעולם עם חוויית הצלחה. ומה על מי שלא? האם לא הגיע הזמן שנזרוק את המדד הזה של אחוז הזכאים לבחינת הבגרות? שיטת הלימוד ובחינות הבגרות לא רלוונטיות! הגיע הזמן להגדיר מדד חדש לאומץ של ראשי המערכת.  מי יעז להגדיר כי מנהיגות, יצירתיות, חשיבה מסוגים שונים (ולא רק ביקורתית) וביטוי במקצועות מגוונים – יהיו הערכים החדשים במערכת?

השיטה שלנו עדרית ובינונית במקרה הטוב. המערכת עובדת על טווח האמצע, לפיה מי שמשתלב נחשב לתלמיד טוב. לא כל ילדינו שווים, אז איך זה שאנחנו בוחנים אותם בידע שווה ובכלים שווים?

הגיע הזמן להחליט ולקדם חקיקה שתאפשר שינוי במערכת, לכנס אנשים מדיסציפלינות שונות, ולהגדיר לו"ז. במספר שנים אנחנו יכולים לשנות פה משמעותית את מוניטין ההוראה והמורים, את חוויית הלימוד ואת הכלים שהילדים מקבלים, כך שיותאמו לעולם החדש. כך שיאפשרו לייצר שוויון הזדמנויות אמיתי שיצמצם פערים וישפיע לטובה על פני החברה בישראל.

דרושה פעולה. דרוש אומץ.

שלומציון לולו היא מנטורית, מרצה באקדמיה ובארגונים וחברות למצוינות בניהול, ובוגרת תכנית "120" של מכון שחרית (צילום: נורית ברקי ליברמן).