"להביא את מירב המידע לציבור על מנת שיוכל לקבל החלטות מושכלות על חייו" – כך הגדיר שירות השידור הבריטי את תפקידו ככלי תקשורת ציבורי במדינה דמוקרטית.

ובכן מה תפקידה של התקשורת בכלל, ובישראל בפרט, בעת חירום? במדינה הנתונה להתפרצות מגפה בריאותית, או מלחמה, או איום בלתי צפוי על שגרת חייה ואולי על קיומה?

"להביא את מירב המידע לציבור על מנת שיוכל לקבל החלטות מושכלות על חייו" – כך הגדיר שירות השידור הבריטי את תפקידו ככלי תקשורת ציבורי במדינה דמוקרטית

התפרצויות הקורונה והצורך להתמודד יומיום עם שינויי הווריאנטים, כמות ההדבקות, היקף החולים הקשים והתמותה, מעלה את השאלה התפקודית מול עוד מערכות במדינה חוץ מתפקודה של הממשלה.
כלי התקשורת למשל.
מתווכי המידע לציבור.

דומה שמרבית הפרשנים מתחומי תקשורת שונים – פוליטי, מדיני , כלכלי, חוץ וביטחון, חינוך ורווחה ותיירות, אימצו את עמדת המוכיח בשער. כולם הפכו למומחי קורונה וניהול משק תחת מגפה. אתה צופה בניסיון למתוח יומיום ביקורת על החלטות הממשלה, בדרישה להחלטות קבועות ובלתי משתנות. זאת  למרות שהנגיף משתנה יומיום, והצורך לשנות החלטות הוא אינהרנטי בדינמיקת המאבק הזה. אבל הם בשלהם. החליטו במועצת חכמי המדיה שאפשר לנהל את המאבק אחרת, בקביעות ויציבות והנחיות מדויקות לכל יום ולכל בית ספר.

למרות שאנחנו חיים בעידן של עודף מידע, דווקא מול הקורונה יש חוסר מידע עצום. מדענים וחברות מחקר ברחבי העולם כולו מתחבטים מול הפתרונות הנדרשים למנוע את המחלה, לזהות את סימניה ותהפוכותיה ולטפל בחולים עצמם/ן.

חברות התרופות החזקות בעולם, בעלות הידע, המעבדות ואנשי הפיתוח והמחקר הטובים בעולם, עוסקות יומיום במחקר ופיתוח כדי למצוא חיסון לגל הדלתא, האומיקרון, ותרופות שונות ומגוונות כדי לאפשר לעולם להמשיך את חייו למרות המגפה.

המצב בעצם דומה למלחמת עולם שנפתחה במפתיע על כלל האנושות.
מהו אם כן תפקידם של עיתונאים ופרשנים בתקופה כזו?

הפרשנים הפכו מומחי קורונה וניהול משק תחת מגפה. יומיום נמתחת ביקורת על החלטות הממשלה, בדרישה להחלטות קבועות ובלתי משתנות, למרות שהנגיף משתנה יומיום

ערב ערב מול מהדורות החדשות נראה שתחרות הכותרות סביב המילים: בלבול, כאוס, מחדל, משבר, בלגן, היא המובילה את הדיווחים.

פרשנית מדינית ממליצה לממשלה ורה"מ מה "צריך לעשות" מיד כאן ועכשיו, כתב חוץ מביא מספר דוגמאות ממדינות אחרות ומיד מקנח בשאלה צינית כלפי שרי ממשלת ישראל. כאילו רק לו ברור לגמרי מה "חייבים לעשות" בישראל .

פרשנית כלכלית עולה על כולם בהרמת קולה באולפן ועוד לפני שהממונה על בריאות הציבור עולה לשידור היא, המומחית מטעם עצמה, כבר מסבירה לציבור איך להיאבק באומיקרון ובשינויים התכופים במוטציות השונות כשהיא "יודעת" כמובן איך לנהל את משק המדינה, את האוצר, את התקציב ואת העתיד.

כתבי החינוך כבר דורשים ששרת החינוך תתפטר. כי ברור שמי שיחליף אותה (איש לא יודע מיהו כמובן) הוא מומחה מספר אחת בעולם לניהול מערכות חינוך בעידן של מגפת הקורונה.

"כאוס במערכת החינוך", צילום מסך מערוץ 12

התקשורת הישראלית יצאה למעשה מדעתה. שכחה את תפקידה בדמוקרטיה. לרבים מהדוברים אין מושג ירוק איך להיאבק בדרך שונה במגפה, לעומת ההנחיות של הממשלה. אבל המוטיב המוביל הוא "להכניס" לשרים, להראות להם מי כאן משפיע ומי כאן אומר את המילה האחרונה.

התקשורת הישראלית יצאה למעשה מדעתה. שכחה את תפקידה בדמוקרטיה. לרבים מהדוברים אין מושג ירוק איך להיאבק בדרך שונה במגפה, לעומת ההנחיות של הממשלה. אבל המוטיב המוביל הוא "להכניס" לשרים

בתחנות רדיו שונות הזלזול, הציניות ונחרות הבוז עולים על גדותיהם.
אלא שמול כל אלה ניצבים הורים מתוסכלים, בעלי עסקים בקשיים, ילדים מותשים וזקנים החוששים לחייהם, חיילים ושוטרים, ציבור רחב אובד עצות, לא רק בגלל המחלה המשוגעת, לא רק בגלל הנחיות משתנות של הממשלה, אלה בגלל שטיפת המוח העיתונאית שאין בה שום דבר שעוזר לחיי האזרח. לא ניסיון להבין וללמוד את המחלה, לא ניסיון להבהיר את ההנחיות במקומות שונים ואירועים מורכבים, ולא דיווח הוגן המביא מידע רציני עובדתי על מנת שהציבור יוכל לקבל החלטות מושכלות על חייו.

הרי איך מתקבלות ההחלטות בחיינו? איך אנחנו מחליטים היכן לרכוש דירה, איפה ללמוד, מה לקנות ולעיתים גם מה לדעת ולחשוב? נאום של שר או רה"מ,  דיווח עיתונאי על המצב ולמחרת אנחנו יוצאים מהבית אל המציאות.
זה המידע שיש לנו.
שני מקורות.
הממשלה והעיתונות.

לרוב האזרחים אין שום אפשרות או כלים אחרים לאסוף מידע על מצב החירום בו נמצאת המדינה. אלא שהכלי התקשורתי עובד, כך נראה, נגד הכלי הראשון, הממשלתי, ונגד חיי האזרחים. נדמה שבבועה התקשורתית יש רק עניין אחד חשוב – מי אמר על מי מה וכמה צופים או גולשים צפו בזה.

מהדורות שלמות של תכניות עוסקות בתפל, ממחזרות אמירה או גיהוק, עוד  שביב רכילות מישיבת ממשלה, ונדמה שהן נהנות לתקוף, לבקר ולמרר את חיי הממשלה. קשה למצוא עיתונאי העוסק בשאלה כיצד לסייע לציבור הרחב לעבור את התקופה הכאוטית.

מהדורות שלמות עוסקות בתפל, ממחזרות אמירה, גיהוק, שביב רכילות מישיבת ממשלה, ונדמה שנהנות לתקוף ולמרר את חיי הממשלה. קשה למצוא עיתונאי העוסק בשאלה כיצד לסייע לציבור

התקופה הרי כאוטית לא רק בגלל הנחיות משתנות של הממשלה, שמנסה לטעות ולתעות במציאות משונה ומשתנה. היא כאוטית כי הנגיף הוא כאוטי. לא ידוע לא מוכר. התנהגותו טרם נחקרה עד הסוף והחיסונים והתרופות עוד לא נתנו מענה לכל הוואריאנטים.

הגיע הזמן לנסות תקשורת אחרת. כזו ששואלת מה היא יכולה לתרום ולסייע בעת חירום.

תקשורת חוקרת ומדווחת, אבל לא רק על בלבול, כאוס ומחדלים אלא על אפשרויות, עובדות, פתרונות. תקשורת שלומדת את המציאות הכאוטית ומנסה לעשות בה סדר. מנסה לתת מענה לציבור מכוח יכולתה להגיע למוקדי קבלת ההחלטות. יכולתה לאסוף מידע ממגוון מוקדי ידע ומחקר.

עיתונאים לא אמורים להחליף את מומחי הרפואה ובריאות הציבור, לא אמורים לתת הנחיות התנהגות לנדבקים מחלימים, או חולים. גם לא לשרי הממשלה. עיתונאים לא אמורים לנהל את המשבר במקום הממשלה.

עיתונאים לא אמורים לחלק ציונים ולשפוט יומיום את החלטות הממשלה, המומחים והשרים. בוודאי לא עיתונאים שליוו את תקופת הסגרים וקריסת העסקים של נתניהו בהנהון יומיומי במסיבות העיתונאים המושתקות שלו.

התקופה הרי כאוטית לא רק בגלל הנחיות משתנות של הממשלה, שמנסה לטעות ולתעות במציאות משתנה. היא כאוטית כי הנגיף כאוטי, והחיסונים והתרופות עוד לא נתנו מענה לכל הוואריאנטים

עיתונאים אמורים לאסוף מידע, להצליב אותו, לבדוק אותו, לדווח ולהגיש אותו לציבור כדי שיוכל לנהל את חייו, לא רק ללגלג על מי שמנסה לנהל מדינה מוכת מגפה בעידן של חוסר ודאות.

דל"פ: אין כאוס pic.twitter.com/1pzUte0Gi1

— יאיר שרקי (@yaircherki) January 10, 2022

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.