בדיוק לפני שמונים שנה נערכה ישיבה מכרעת שעסקה בהרחבת המבצע הנאצי להשמדת יהודי אירופה. אלימות, ברוטליות ורצחנות חייתית ליוו את ההחלטה

ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון, שכונה גם "הקצב מפראג" ו"המפלצת הבלונדינית", היה אחד מראשי הנאצים המבטיחים ביותר. הוא זימן חמישה-עשר איש, נציגים של הס"ס של המפלגה הנאצית ושל משרדי ממשלה שונים, לישיבה שנערכה בחדר האוכל של וילה ואנזה, על גדות אגם ציורי בפאתי ברלין.

ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון, שכונה גם "הקצב מפראג" ו"המפלצת הבלונדינית", היה אחד מראשי הנאצים המבטיחים. הוא זימן 15 נציגי ס"ס  לישיבה שנערכה בחדר האוכל של וילה ואנזה

הנושא שעמד במרכז הישיבה היה "הפתרון הסופי של שאלת היהודים". במהלך הישיבה הועלו הצעות שונות, וראש המחלקה היהודית במשטרה החשאית, אדם בשם אדולף אייכמן, שלימים נכיר כולנו את שמו, סיכם בכתב את ההחלטות. על פי עדותו של אייכמן במשפטו, שנערך בירושלים בראשית שנות השישים, הוא ציין כי נאלץ לערוך את סיכום הפגישה, את הפרוטוקול, מספר פעמים, עד לשביעות רצונו של היידריך.

חדר האוכל שבו נערכו דיוני ועידת ואנזה בווילה ואנזה (צילום: Schoen, ויקיפדיה)

היידריך הודיע למשתתפים בישיבה כי על פי אישור מוקדם של היטלר, החל זה מכבר גירוש נרחב של כל יהודי אירופה למזרח. ואכן, כבר באביב ובקיץ 1941 לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, "מבצע ברברוסה", החל רצח המונים של יהודים, במה שהיסטוריונים מכנים "שואה באמצעות כדורים". יהודים מעיירות ומכפרים קיבלו פקודה להיאסף במקום מרכזי, כמו כיכר השוק או חצר בית הכנסת, והובלו ברגל או בעגלות למקום מרוחק, לשדה או ליער ושם נורו למוות לתוך בורות.

יהודי המזרח נורים למוות

כך למשל, כחודש לאחר פלישת הגרמנים לבלארוס, נלקחו בכוח 700 גברים יהודים בני 17-65 מבתיהם שבעיירה אושמיאנה, בתואנה שהם נחוצים לעבודה. שכנים לא-יהודים הצביעו בפני הגרמנים על בתי היהודים וליוו אותם מבית לבית, בעודם נוהגים באלימות כלפי גברים יהודים שמצאו. הם הובילו אותם לכיכר השוק והכריחום לשכב כשפניהם פונות למדרכה. מי שהעז להרים ראשו הוכה בקת רובה. כשהכיכר התמלאה נלקחו הגברים לכפר סמוך ונורו למוות.

עד ראייה טוען כי שכשהרב הלר, רב העיירה הנערץ, הבין מה עומד לקרות, הוא שכנע את אחד השוטרים לחזור איתו הביתה, שם טען כי החביא סכום כסף גדול. הרוצח התפתה, לקח את הלר לביתו, אך לפני שנכנסו, התחיל הרב הלר לצעוק בקולי קולות: "יהודים, הצילו את עצמכם!". השוטר ירה בו למוות במקום.

700 גברים יהודים בני 17-65 נלקחו מבתיהם, הובלו לכיכר השוק והוכרחו לשכב כשפניהם פונות למדרכה. מי שהעז להרים ראשו הוכה בקת רובה. כשהכיכר התמלאה נלקחו הגברים לכפר סמוך ונורו למוות

מריאן, נער לא-יהודי תושב המקום, היה עד לרצח מבעד לחלון ביתו. וכך סיפר שנים מאוחר יותר בעדותו:

"היהודים נלקחו בקבוצות של 30-40 איש. הם עברו ליד הבית שלנו, שהיה ממוקם במרחק של כ-600-700 מטרים ממקום ההרג… שם אולצו להתפשט עד לבגדיהם התחתונים. אחר כך, הם היו צריכים לרוץ לכיוון הגבעה ולעלות לאורך מחצבת החול… הם היו צריכים ללכת לקצה הבור בקבוצות של עשרה או עשרים… ומישהו ירה לעברם עם מקלע. הם נפלו לתוך הבור".

הגרמנים אסרו על התושבים המקומיים לעזוב את בתיהם, אך אפשרו להם לצפות במתרחש מחלונות בתיהם.

חשיבות הוועידה

מה הייתה חשיבותה של ועידת ואנזה, על רקע הרציחות ההמוניות הללו, שכבר בוצעו במזרח על ידי יחידות האיינזצגרופן (עוצבות המבצע) הידועות לשמצה? ראשי הנאצים התכנסו בוואנזה כדי לדון על הרחבת רצח ההמונים לרצח כולל של יהודי אירופה, על הרחבת ההגדרה מיהו יהודי והצעה לכלול בה גם בני תערובת, ועל הדרכים להשגת מטרות אלה. במהלך הוועידה אכן הוסכם על הרחבת השמדת העם היהודי. מעניין לציין, כי שמונה מבין חמישה עשר המשתתפים בישיבה היו בעלי תואר דוקטור. כולם היו, כביכול, אנשי תרבותיים, שבאו מ"בתים טובים".

בעקבות הוועידה הוקמה רשת של מחנות ריכוז והשמדה.

בוועידה הוסכם על הרחבת השמדת העם היהודי. מעניין לציין, כי 8 מבין 15 משתתפי הישיבה היו בעלי תואר דוקטור. כולם היו, כביכול, אנשי תרבותיים. בעקבות הוועידה הוקמה רשת מחנות ריכוז והשמדה

גורלו של היידריך ופעולת נקם

כארבעה חודשים מאוחר יותר, בתחילת יוני 1942, מת היידריך מפצעיו בעקבות פעולת התנקשות בחייו ליד פראג, בירת צ'כיה, בעת שנסע במכונית המרצדס שלו למשרדו. הנאצים נקמו נקמה כואבת ואכזרית על חיסולו של היידריך. כיעד לנקמה נבחר הכפר לידיצה הסמוך לפראג, אשר נחשד כי תושביו סייעו למתנקשים. ב-10 ביוני 1942 נרצחו כל 160 הגברים מגיל 16 ומעלה שהיו בכפר, 190 נשות הכפר נשלחו למחנות השמדה, כ-100 ילדים קטנים נשלחו לגרמניה לתוכנית טיהור הגזע ובתי הכפר פוצצו והוחרבו עד היסוד.

בעקבות ועידת ואנזה אכן הואצו תהליכי ההשמדה והגיעו לממדים מפלצתיים.

ד"ר דניאלה אוסצקי שטרן היא היסטוריונית וחוקרת את גרמניה הנאצית וקורות היהודים בתקופת השואה. דניאלה סיימה דוקטורט באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני באוניברסיטת ת"א. מחקריה עוסקים בתעמולה נאצית ובהתנגדות יהודית בשואה, במיוחד בסיפורם של הפרטיזנים היהודים, סיפורה המשפחתי. היא מרצה בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקרת באוניברסיטת בר אילן. במשך למעלה מעשור ניהלה את ארכיון מורשת שבגבעת חביבה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.