סדרת הפגישות בין שרים ישראלים לבכירים פלסטינים מעוררת את השאלה האם תהליך השלום חוזר. ואם הוא חוזר – האם הוא יכול לחזור לנקודה שבה נפסקו השיחות הקודמות שבין אבו מאזן לאולמרט?

התשובה היא לא. ולא בגלל שישראל לא נותנת מספיק, אלא בגלל העמדות הפלסטיניות, וההידרדרות הפנימית ברשות הפלסטינית.

סדרת הפגישות בין שרים ישראלים לבכירים פלסטינים מעוררת את השאלה האם תהליך השלום חוזר. ואם הוא חוזר – האם הוא יכול לחזור לנקודה שבה נפסקו השיחות הקודמות שבין אבו מאזן לאולמרט?

נראה סביר יותר, שאם נחזור לתהליך מדיני כלשהו, הוא יהיה על פי הפרמטרים של העסקה שהציע דונלד טראמפ, ולא בהתאם למתווה תהליך אוסלו.

ראשית כל – מה הן העמדות הפלסטיניות למו"מ? הם רוצים לכנס וועידה בינלאומית שתונהג בידי הקוורטט – ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם, כדי שישראל תציית להחלטות האו"ם.

פירוש הדבר שתופעל מערכת לחצים על ישראל לסגת לקווי 1967, ואז ישראל תידרש ליישב פליטים בגבולותיה באותם שטחים שיועדו למדינה הערבית בתוכנית החלוקה מ-1947. חוץ מעמותת "זוכרות", אני לא חושב שיש גורם ישראלי אחד שיסכים למתווה כזה.

אבו מאזן אמר לא אחת כי לא יסכים בשום אופן שארה"ב תוביל את התהליך מול ישראל. כלומר מול מעטפת תומכת של האו"ם, רוסיה ואירופה, לישראל לא יהיה תומך בינלאומי.

אלה הפרמטרים הפלסטיניים לחידוש המו"מ, אבל זאת לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא שרמאללה מאבדת שליטה על הגדה, אחרי שאיבדה את עזה.

מה הן העמדות הפלסטיניות למו"מ? הם רוצים לכנס וועידה בינלאומית שתונהג בידי הקוורטט – ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם, כדי שישראל תציית להחלטות האו"ם

המצב בג'נין ידוע – התנזים הצטרף לאירגונים הקיצוניים בהתרסה מול רמאללה.  מה שפחות ידוע הוא שחברון היא שדה קרב למיליציות חמולתיות – ג'עברי נגד קוואסמה. אין לרמאללה היוקרה והכוח להתמודד מול המחוזות המתנתקים.

לגבי עזה – כבר מזמן אין על מה לדבר. כלומר: כאשר אשף יטען לרצונו לממש ריבונות על מדינה, הוא לא יוכל להוכיח זאת. כאשר אנו רואים מה קורה למדינות ערב הקורסות סביבנו, הרי ברור שאין לישראל, ולא לאזרחים הפלסטינים מן השורה, רצון וצורך לחוות את החוויה הנוראה שחוו הסורים והעיראקים.

אז מה כן בא בחשבון? יוזמת טראמפ – בלי עזה. כלומר: סימון גבולות חדש בין ישראל לרמאללה, שיבטיח את גושי ההתנחלויות בהסדרי בינים עד שיימצא פרטנר שוחר שלום ברמאללה. הרטוריקה האנטי ישראלית הרווחת היום ברשות הפלסטינית לא מכשירה את הרשות להסדרי קבע עם ישראל.

AP Photo/Adel Hana

מדוע יש להוציא את עזה מן המשוואה? בגלל המעבר הבטוח. כאשר ישראל הסכימה לתת מעבר בטוח לפלסטינים הנעים בין עזה לגדה היא חשבה על נתיבים שישראל תאבטח בשטחה הריבוני. אבל הפלסטינים דרשו שטח ריבוני רחב כאשר הריבונות יורדת לקרקע ועולה לשמים – כלומר: לנתק את ישראל לשנים.

אז מה כן בא בחשבון? יוזמת טראמפ – בלי עזה. כלומר: סימון גבולות חדש בין ישראל לרמאללה, שיבטיח את גושי ההתנחלויות בהסדרי בינים עד שיימצא פרטנר שוחר שלום ברמאללה

האם הפרמטרים של טראמפ יכולים להיות רלוונטיים כעת? לא נראה כך, אבל אלה הפרמטרים היחידים שעונים על האינטרסים של ישראל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.