העתירה של שדולת הנשים  נגד ההפרדה במופע של הזמר החרדי בעפולה עוררה דיון ציבורי ער בשאלת ההתערבות של הליברליזם בקהילות כמו החברה החרדית, החיות לפי סט ערכים שונה.

רבים תפשו את פסיקת בית המשפט המחוזי בנצרת כהתערבות בוטה בחיי הקהילה החרדית. לשיטתם, הקהילה החרדית חיה בהפרדה בין המינים, זו תפישת העולם שלה ואורחות חייה, ופסיקת בית המשפט מונעת מהם זאת.

רבים תפשו את פסיקת בית המשפט המחוזי כהתערבות בוטה בחיי הקהילה החרדית, שזו תפישת עולמה ואורחות חייה

נטען כי מדובר באירוע אחד מבין מאות הנערכים בעיר עפולה, ומדוע לא לאפשר לקהילה החרדית בעיר, אשר גם היא זכאית לכך שהעיריה תממן עבורה אירועי פנאי, לקיים אירוע אחד בהפרדה.

טיעונים אלה מבקשים להצביע על חוסר ליברליות בהחלטה שאוסרת על ההפרדה, ולא מתחשבת בסט ערכים של קהילה אחרת שראויה אף היא שיכבדו את דרכה.

ויכוח זה אינו ניטש עתה לראשונה. ויכוח זהה בדיוק ארע בשנת 1999, עת החלו לפעול קוי ההפרדה שנקראו אז קווי מהדרין. מתוך אותו קו מחשבה, באו ראשי הציבור החרדי וביקשו להפעיל קווי אוטובוס נפרדים שישרתו את החברה החרדית.

הם הדגישו כי הם מעוניינים בקוים יעודיים לחברה החרדית, שיפעלו תחילה בבני ברק וירושלים בלבד, טענו שהקוים ישרתו את החברה החרדית אשר חיה בהפרדה בין המינים, והסבירו כי יש בכך כדי לאפשר לחברה החרדית לקיים את אורחות חייה.

גם אז עתרה שדולת הנשים נגד הקוים לבית המשפט בטענה כי יש בהם כדי לפגוע בעיקרון השוויון. בית המשפט העליון המליץ אז לשדולת הנשים למחוק את העתירה, בנימוק של הזכות  לרב תרבותיות של החברה החרדית. שדולת הנשים, נאלצה למחוק את העתירה.

בשנת 2007 כבר היו במדינת ישראל למעלה מ-50 קוים מופרדים,  אשר חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה. נשים רבות סבלו בקווים אלה מאלימות וקללות. הסדר ההפרדה נכפה עליהם על ידי האוכלוסיה החרדית ועל ידי הנהגים.

בשנת 2007 כבר הופעלו למעלה מ-50 קוים מופרדים שחצו את הארץ. נשים סבלו בהם מאלימות וקללות, וההסדר נכפה עליהן על ידי האוכלוסיה החרדית והנהגים

בעקבות עתירה שהוגשה הפעם נגד הקוים, הוקמה ועדה מיוחדת במשרד התחבורה אשר שמעה את עדויות הנוסעים והנוסעות. הוועדה נדהמה לגלות את היקף תופעת הכפיה והאלימות הנהוגה בקווים וכן את העובדה שרבים מהנוסעים החרדים התנגדו להפרדה.

הפרדה בין המינים, אינה טבעית במרחב ציבורי. היא מקובלת בבתי כנסת, בטקסים דתיים מובהקים או בבריכות שחיה ושירותים ציבוריים. הנהגת הפרדה באירועי תרבות או חדרי המתנה למרפאות, או בנקים ואוטובוסים היא תופעה חדשה שגם הציבור החרדי לא הכיר לפני כעשור.

היא יוצרת הבחנה שאינה רלוונטית בין נשים לגברים, בכל יציאה שלהם למרחב הציבורי. הבחנה זו אף פעם אינה ניטרלית. היא תמיד תזכיר לנשים את נחיתותן.

בעבר מקומן של הנשים במרחב הציבורי לא היה טריוויאלי. הן הורחקו ממוסדות להשכלה גבוהה, מהפוליטיקה, מתפקידים ציבוריים.  אין זה מפתיע שכאשר החלה ההפרדה באוטובוסים מצאו עצמן הנשים מאחור, והאלימות והקללות הופנו כלפיהן.

אין לראות בהפרדה באירוע תרבות פרקטיקה פשוטה של הפרדה שאין בה הדרה. בהפרדה כזו הזמר תמיד יהיה גבר והאישה תידרש להסוות את נוכחותה כדי לא להוות פיתוי

לא ניתן לראות בהפרדה באירוע תרבות פרקטיקה פשוטה של הפרדה שאין בה הדרה. בפרקטיקה כזו תמיד הזמר יהיה גבר והאישה תידרש להסוות את נוכחותה כדי לא להוות פיתוי. בכך טמון המלכוד, שהפרדה לעולם תסיט את הנשים לאחור.

המאבק נגד הפרדה הוא לא מאבק נגד החברה החרדית. הוא מאבק נגד כרסום השוויון במרחב הציבורי המשותף של החברה בישראל. ברגע שמדינת ישאל תתיר אירועים ציבוריים נפרדים הממומנים מכספי ציבור, היא תיתן יד להדרה ולהפליה של נשים. מחובתה של המדינה להגן על השוויון. ואין בכך כדי לפגוע בחופש הדת של הציבור החרדי לעצב את אורחות חייו כהבנתו.

ריקי שפירא-רוזנברג היא פמיניסטית דתיה, עורכת דין בתחומי דת ומדינה וזכויות נשים. משולש קטלני במדינת ישראל שמוביל לסתירות והתנגשויות אינסופיות. שימשה יועצת משפטית בארגון "קולך-פורום נשים דתיות", ועורכת דין במרכז הרפורמי לדת ומדינה. הוכיחה שאפשר להיות אורתודוקסית במרכז הרפורמי לדת ומדינה. נשואה, אמא לחמישה ילדים