לאורך השנים קיים מתח מובנה בין מערכת החינוך וההורים. ההורים, שהם האפוטרופסים הטבעיים לילדיהם, שואפים לקחת חלק בתהליכים של קבלת החלטות, בוודאי החלטות רגישות הקשורות לבריאות, כמו במקרה של מגפת הקורונה. נציגי ההורים מביעים דעתם בפורומים שונים על סגירה או פתיחה של בתי ספר בזמן עלייה בתחלואה, למידה מרחוק בזום, ומתן חיסונים בתוך בתי הספר.

נראה שהמגפה רק הקצינה את השיח בין ההורים לבין מערכת החינוך, שתמיד היה רגיש. אנשי חינוך עורכים כבר שנים רבות את האבחנה בין עידוד מעורבות הורים למינון רצוי של התערבות. חלק מההורים רואים את עצמם כשומרי הסף של המערכת במידה שנמצא בה ליקוי או יחס לקוי לילדיהם.

נראה שהמגפה רק הקצינה את השיח בין ההורים לבין מערכת החינוך, שתמיד היה רגיש. אנשי חינוך עורכים כבר שנים רבות את האבחנה בין עידוד מעורבות הורים למינון רצוי של התערבות

אך מעבר להיותם הורים לילדיהם, ההורים הם גם חלק מהמערכת הכלכלית של החברה, כך שמגבלות קורונה, הכוללות את מערכת החינוך, משפיעות עליהם באופן ישיר. עניין זה פוגע מעת לעת בערבות ההדדית, ולעתים נדמה כי היא הולכת ונעלמת מהעולם.

בשנים האחרונות מודגשת חשיבותה של הלמידה הרגשית חברתית (SEL). עיקרה – דגש על ממדים רגשיים וחברתיים בתהליך הלמידה, מתוך הבנה שאלה מהווים תשתית לפניות הרגשית של תלמיד ללמידה, ושלמידה זו אינה פחותה בחשיבותה מלמידה של חומר לימודים, חשוב ככל שיהיה. בתוכניות SEL מושם דגש על פיתוח אקלים חיובי ובטוח בבית הספר, עידוד היכולת להרגיש ולהפגין אמפתיה, עידוד תהליכים דיאלוגיים בכיתה, הקשבה הדדית, ניהול רגשות, ניהול מערכות יחסים חיוביות, קבלת החלטות באופן אחראי, מודעות עצמית ומודעות חברתית.

המאבק בקורונה הוכיח שאת הציבור הבוגר קשה לחנך. הציבור מורכב מיחידים הדואגים איש איש לצרכיו ולמעגל הקרוב לו, ולא תמיד טורחים להסתכל מעבר לכתף. גם הפתגם של חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה" – לא באמת מוכיח את עצמו במגפה.

ההיסטוריה האנושית מראה שהאדם דאג לעצמו ולגרעין המשפחתי שלו, ומלחמות בין שבטים היו דבר שבשגרה סביב נושא הישרדות או טריטוריה, אך במאבק בקורונה היה ברור למן ההתחלה שנדרש מאמץ של התגייסות היחידים בחברה למען הכלל, ואפילו הכלל העולמי. זאת באמצעות הידוק ההנחיות, עטיית מסכות ושמירה על ריחוק חברתי.

במציאות זה לא קורה. להיפך. מגפת הקורונה יצרה תתי קבוצות חברתיות והקצינה את התיוגים החברתיים בהקשר זה (חרדים, ערבים, הקבוצות של "החוגגים את החיים", אוכלוסיות בסיכון).

במאבק במגפה נדרש מאמץ של התגייסות היחידים בחברה למען הכלל, אבל במציאות זה לא קורה. להיפך. נוצרו תתי קבוצות חברתיות והוקצנו התיוגים החברתיים (חרדים, ערבים, "החוגגים את החיים", אוכלוסיות בסיכון)

ההקצנה בתקופת הקורונה בין קבוצות, ובין יחיד ומערכות (למשל הורים מול מערכת בית הספר), היא הזדמנות פז ליישם את התשתית של תוכניות למידה רגשית-חברתית. צריך לחנך את דור המחר לאכפתיות למעשה ולא רק להלכה.

אם הילדים והנוער הם אלה שיגיעו להוריהם עם הדרישה לקבל חיסון או לדרוש מהם להתחסן בעצמם, אם יבחנו את הלמידה בזום באור חברתי, כלומר מה יעזור לאוכלוסיות בסיכון, וידברו בבית על ראיית האחר כערך, על התחשבות ברגשות האחר כנורמה, כי זה מה שלמדו בבית הספר – מי יוכל להם?

השהייה ברשתות החברתיות אינה התשובה לפיתוח ראייה חברתית בריאה ואמפתית. הלייק צריך להשתנות, ולהינתן על חשיבה אמפתית, על יכולת לצאת מהאינטרס האישי הצר ולהסתכל על השכן המבוגר שמתגורר בבניין שלהם בבואם לפסול מגבלות, ועל הבנת הצורך החברתי בקבלת חיסון גם אם הנער עצמו או הוריו אינם מוגדרים בקבוצת סיכון.

רק ילדים ונוער יכולים לגרום לשינוי זה! להם יש את השילוב המנצח של תמימות, אידיאולוגיה, ואמפתיה טבעית. תפקידה של המערכת הוא להטמיע בהם את הערכים והמיומנויות של SEL וללמד אותם ליישמם בהקשר של המגפה.

אם הילדים והנוער הם אלה שיגיעו להוריהם עם הדרישה לקבל חיסון או שההורים יתחסנו, אם יבחנו את הלמידה בזום באור חברתי וידברו בבית על ראיית האחר כערך, כי זה מה שלמדו בביה"ס – מי יוכל להם?

זה יתרום להם לפתח חיים חברתיים בריאים, ויעמוד לטובת אלה שסובבים אותם.

ד"ר צפי טימור היא עורכת הספר "הורות מכל הכיוונים" בהוצאת מכון מופ"ת. ראשת התוכנית להכשרת מורים לחינוך טכנולוגי במכללת סמינר הקיבוצים ומרצה במכללה בנושאים של פסיכו-פדגוגיה.