אני חושש שבשל רתיעה רגשית עמוקה ומעציבה, מתקשים בני גנץ, יאיר לפיד ובוגי יעלון להפנים:

אין להם סיכוי לייצר גוש חוסם לנתניהו (אני בכלל לא מדבר על גוש שימליץ אוטומטית על גנץ. רק על גוש חוסם לנתניהו) ללא נהירה המונית של האזרחים הערבים והאזרחיות הערביות לקלפיות.

אני לא יודע אם זה יעזור ליציאה המונית של האזרחים הערבים לקלפי, אבל ניסיון לדיאלוג מינימלי עם הציבור הערבי, דיאלוג רציף עם מנהיגות הרשימה המשותפת (חרף הפערים העמוקים בהשקפות העולם) ופרסום תוכנית מעמיקה לצמצום אפליית האזרחים הערבים – יכולים להיות התחלה טובה.

גם הפסקת הדיבור הריקני והחלול על כתישת עזה יכול לעזור. כמו התלהמותו החלולה של נתניהו מ-2009 בדבר ריסוק ממשל חמאס וכמו דברי ההתלהמות המביכים של ליברמן על רצח הנייה בתוך 48 שעות, כך גם מנהיגי כחול-לבן פולטים היום צרור קלישאות אוטומטיות, כוזבות וחסרות ערך על המדיניות מול עזה.

אפשר להתחיל מניסיון לדיאלוג עם האזרחים הערבים. דיאלוג אנושי. לא מתנשא. לא פסקני. לא קולוניאלי. לא חלול. לא כוזב. סתם הקשבה ודיבור הדדי

זה לא יקרב אליהם בוחרי ימין. זה לא ישמח בוחרי שמאל יהודים. וזה יעמיק את תחושת הניכור מצד האזרחים הערבים.

ישנו מכלול סיבות לשיעור ההצבעה הנמוך בקרב האזרחים הערבים. סיבת תחושת הניכור והעדר התקווה לשינוי, היא אחת המרכזיות שבהן. אפשר לפחות להתחיל מניסיון לדיאלוג. דיאלוג אנושי. לא מתנשא. לא פסקני. לא קולוניאלי. לא חלול. לא כוזב. סתם הקשבה ודיבור הדדי.

דיאלוג. גם אם זה לא יביא לשיעור הצבעה גבוה יותר בקרב האזרחים הערבים (ובכך יגביר את הסיכוי ליצירת גוש חוסם נתניהו), יש לדיאלוג ערך כשלעצמו. אלא אם מנוי וגמור עם מנהיגי כחול-לבן להקים ממשלה עם הליכוד וליברמן. אולי כי הם תבוסתנים. או אולי כי הם סתם מרגישים נוח יותר בממשלת ימין עם רכיבים גזעניים.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.