אני חושש שבשל רתיעה רגשית עמוקה ומעציבה, מתקשים בני גנץ, יאיר לפיד ובוגי יעלון להפנים:

אין להם סיכוי לייצר גוש חוסם לנתניהו (אני בכלל לא מדבר על גוש שימליץ אוטומטית על גנץ. רק על גוש חוסם לנתניהו) ללא נהירה המונית של האזרחים הערבים והאזרחיות הערביות לקלפיות.

אני לא יודע אם זה יעזור ליציאה המונית של האזרחים הערבים לקלפי, אבל ניסיון לדיאלוג מינימלי עם הציבור הערבי, דיאלוג רציף עם מנהיגות הרשימה המשותפת (חרף הפערים העמוקים בהשקפות העולם) ופרסום תוכנית מעמיקה לצמצום אפליית האזרחים הערבים – יכולים להיות התחלה טובה.

גם הפסקת הדיבור הריקני והחלול על כתישת עזה יכול לעזור. כמו התלהמותו החלולה של נתניהו מ-2009 בדבר ריסוק ממשל חמאס וכמו דברי ההתלהמות המביכים של ליברמן על רצח הנייה בתוך 48 שעות, כך גם מנהיגי כחול-לבן פולטים היום צרור קלישאות אוטומטיות, כוזבות וחסרות ערך על המדיניות מול עזה.

אפשר להתחיל מניסיון לדיאלוג עם האזרחים הערבים. דיאלוג אנושי. לא מתנשא. לא פסקני. לא קולוניאלי. לא חלול. לא כוזב. סתם הקשבה ודיבור הדדי

זה לא יקרב אליהם בוחרי ימין. זה לא ישמח בוחרי שמאל יהודים. וזה יעמיק את תחושת הניכור מצד האזרחים הערבים.

ישנו מכלול סיבות לשיעור ההצבעה הנמוך בקרב האזרחים הערבים. סיבת תחושת הניכור והעדר התקווה לשינוי, היא אחת המרכזיות שבהן. אפשר לפחות להתחיל מניסיון לדיאלוג. דיאלוג אנושי. לא מתנשא. לא פסקני. לא קולוניאלי. לא חלול. לא כוזב. סתם הקשבה ודיבור הדדי.

דיאלוג. גם אם זה לא יביא לשיעור הצבעה גבוה יותר בקרב האזרחים הערבים (ובכך יגביר את הסיכוי ליצירת גוש חוסם נתניהו), יש לדיאלוג ערך כשלעצמו. אלא אם מנוי וגמור עם מנהיגי כחול-לבן להקים ממשלה עם הליכוד וליברמן. אולי כי הם תבוסתנים. או אולי כי הם סתם מרגישים נוח יותר בממשלת ימין עם רכיבים גזעניים.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

הסירוב להכניס לארץ את חברות הקונגרס האמריקניות ראשידה טאליב ואילהן עומאר הזכיר לי את הסיפור הבא:

בשנות השבעים הייתי עדיין בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים.

בעבודתי זאת נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.  ההנחה היתה שבטיולים הללו, שנקראו אז "מסעות", החניכים לומדים להכיר את הארץ דרך רגליהם ומקרוב, מתנסים בלהסתדר זה עם זה במצבים לא שגרתיים, וגם לומדים ומתנסים בעזרה הדדית. כל הדברים שציינתי כאן נחשבו באותם ימים לדברים חיוביים, חשוב לציין. כי כלל לא ברור מה עוד נחשב חיובי ומה לא בטירוף המערכות של המדינה כיום.

המסלול האהוב עלי ביותר באותם ימים, כאן המקום לציין, היה בוואדי קלט.

יום אחד אמר לי אבא שלי, שהיה מוטרד מאוד מעניין רווקותי, כמו שגם הייתה מוטרדת מכך אמי: "הבת של חבר שלי ארתור מאטפס מגיעה לביקור מגרמניה. היא רווקה, והיא בערך בגילך. הוא מאוד היה רוצה שאתה והיא תיפגשו. הוא חולם שאתה תהיה השידוך בשבילה".

ארתור מאטפס היה חבר טוב של אבא שלי ברומניה. עם עליית הקומוניסטים, כשאבא שלי וחברו ארתור מאטפס החליטו שרומניה לא מתאימה להם יותר, הוריי עלו לארץ, ואילו ארתור מאטפס עלה לגרמניה. שם הוא עשה הון קטן – בעצם גדול מאוד – בקניית ובניית דירות להשכרה.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי, שבכל העולם הזה כולו בוודאי יימצא מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו. הבנתי גם שהמישהו הזה איננו אני

"לארתור מאטפס יש המון בתי דירות בגרמניה", אבא שלי אמר. "הוא שווה שישים מיליון מארק, בהערכה שמרנית. כדאי לך להתחתן עם הבת שלו".

כשראה שאני לא מגיב אמר: "הוא רוצה שהחתן שלו ייכנס לעסקים שלו וינהל אותם".

עדיין לא נראיתי נלהב אבל לאבא שלי היתה מספיק התלהבות בשביל שנינו.

"היא מגיעה לארץ עם חברה שלה", אבא שלי אמר. "דיברנו ארתור ואני שאתה תיקח אותן לטיול, תראה להן את הארץ. בזמן הטיול תלמדו להכיר אחד את השנייה ואחת את השני ואחר-כך נראה. כל ההוצאות עלי".

כאמור, הייתי באותם ימים מרכז שבט צופים, טיילתי רגלית בארץ לעיתים מזומנות, והמסלול האהוב עלי מכולם לטיולים היה בוואדי קלט. המסלול המקובל היה לרדת בהרי ירושלים אל הוואדי, ליד הבריכות, לעלות על האקוודוקט, מוביל המים, וללכת על דופן האקוודוקט החיצונית, היצוקה בטון, 15 עד 20 ס"מ' רוחבה, כשהמים משכשכים באקוודוקט עצמו, עד למנזר סט. ג'ורג'.

המנזר היה נגלה לעיניך באורח מפתיע, ללא הכנה מראש, בנוי על צלע ההר, כשעשית עיקול בדרך. במקום זה מוביל-המים התעקל על צלע ההר, והמראה שנגלה לפניך לפתע היה אחד המרשימים שפגשתי בחיי עד אז. נווה מדבר מוריק ובנייה יפהפייה על צלע ההר המדברי.

משם המשיכה הדרך בשביל עפר לכפר קטן בהמשך הדרך וליריחו. במקום הזה מקובל היה לתפוס טרמפ או מונית ולחזור אל נקודת המוצא שבה הושארה המכונית.

חשבתי שלילדה מפונקת שגדלה על מצע של שישים מיליון מארק גרמני זו תהיה חוויה חדשה לחלוטין, ועל כן צפוי שהיא גם תהיה מרשימה.

*  *  *

אבא שלי קיבל את פני הבנות בשדה התעופה ולקח אותן למלון. אחרי יומיים שבהם הן שהו בתל-אביב, באתי אל המלון בבוקר מוקדם, פגשתי את המיועדת לי ואת חברתה. עשינו היכרות קצרה ויצאנו אל הרי ירושלים, אל ואדי קלט.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי, שבכל העולם הזה כולו בוודאי יימצא גם מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו.

גם הבנתי שהמישהו הזה איננו אני.

ולמה אני מספר את זה? כי אם מישהו רצה ללמד לקח את שתי חברות הקונגרס האמריקאיות, שתדענה להזהר מאיתנו, הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות הוא לאסור עליהן להיכנס

לאורך אותו יום מצאתי את עצמי תוהה לא פעם האם שווים לי שישים מיליון המארקים הללו כדי להתעורר מדי בוקר ולראות אותה מתעוררת במיטה לידי.

הגעתי למסקנה שלא, מה שלא הפריע לי להשתדל מאוד שהיום הזה יהיה מיוחד עבור המיועדת לי ועבור החברה שלה.

אלא מאי?

לא לקחתי בחשבון שעבור נערה אירופאית, מגרמניה נוסף לכל, שזה אומר צפון אירופה, טיול רגלי במדבר בשלושים ושתיים מעלות, בתקופה שטרם ההתחממות הגלובלית, כשבאירופה 25 מעלות עדיין נחשבו גל חום, כל מה שהיא תחלום עליו במהלך הטיול הוא להגיע לחדר עם מזגן ואל כוס קולה קרה עם הרבה קוביות קרח.

בעת ההיא עדיין לא המציאו את הדיאט-קולה, אגב.

כך קרה שלמיועדת לי ולחברתה היו פנים אדומים בכל מהלך הטיול, והן הזיעו והתנשפו, ולא ממש נראו מרוכזות בהסברים שלי בכל עצירה, שבה ניתחתי את צלע ההר מבחינה גיאולוגית, ואת צמחי המדבר מבחינה בוטנית, ואת המערה שבה נהגו המחבלים להסתתר בתקופת המרדפים מבחינה כרונולוגית ובטחונית, ואת העקרבים והנחשים ושאר הזוחלים שניתחתי זואולוגית – הרושם שלי היה שלא הצלחתי לעורר בהן הרבה עניין בכל זה.

רק בעיקול ההר, כשהמראה המדהים של מנזר סט. ג'ורג' נגלה לעינינו – עיניהן אורו.

חשבתי שהאור שעלה בעיניהן הוא כגלל המראה המדהים, אבל מאוחר יותר הבנתי, לאור השתלשלות העניינים כפי שיפורט כאן מיד, שעיניהן אורו בגלל שהן חשבו שהגענו לציביליזציה, והן חשבו שבזאת הן נפטרו ממני.

*  *  *

"מה עשית להן???" אבא שלי זעק בטלפון למחרת היום.

"עשיתי להן אחלה טיול לואדי קלט", אמרתי לו מופתע. "למה? מה קרה?"ג"כשהן חזרו למלון הן שינו את המועד של הטיסה חזרה", אבא שלי אמר בטלפון. "והבוקר הן לקחו מונית ונסעו לשדה התעופה. אפילו לא אמרו שלום. התקשרתי למלון ושם אמרו לי שהזמינו להן מונית ושהן עזבו לשדה התעופה. מה עשית להן, ריבונו של עולם???"

*  *  *

ולמה אני מספר את זה?

כי אם מישהו רצה ללמד לקח את שתי חברות הקונגרס האמריקאיות, ראשידה טאלב ואילהן עומאר, שתדענה לא להתחיל איתנו שוב ושתילמדנה להיזהר כשהן מתעסקות איתנו, מכאן ולהבא, ואם רצינו שהן לא תרצינה לשמוע עלינו עוד לעולם, הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות הוא לאסור עליהן להיכנס.

להיפך – היינו צריכים לקבל אותן בזרועות פתוחות כמו את החשובים שבאורחים: לגרור אותן שעתיים במרתפים של יד-ושם, לקחת אותן לקבר יוני,  שם יקבלו הרצאה ארוכה מפי בנימין נתניהו ואולי איזו נעל בראש מרעייתו, להכניס אותן לרחצה בים-המלח, ולהקשיב לצרחות הנוראות שלהן כשילד היפראקטיבי משפריץ להן מי-ים לעיניהן הפקוחות.

להיפך – היינו צריכים לקבל אותן בזרועות פתוחות כמו את החשובים שבאורחים: לגרור אותן שעתיים במרתפים של יד-ושם, לקחת אותן לקבר יוני להרצאה ארוכה מפי בנימין נתניהו, ואולי איזו נעל בראש מרעייתו

משם היינו צריכים לקחת אותן לעלייה למצדה בשביל הנחש, רצוי בשעה שתיים בצהריים כשהשמש קופחת, ולמעלה באתר לתת להן הסברים על הקנאות היהודית ויצר ההתאבדות המובנה בעם הזה.

וגם לעשות להן בראש ההר טקס השבעה, עם כתובת-אש ובה הסיסמה הבלתי נשכחת "שנית מצדה לא תיפול", כשהעשן מכתובת האש מחניק אותן ומדביק אותן בריחו, וגוזניקים מעלים אדים של נפט לאורך כל המסלול.

והיה ומישהי מהשתיים הייתה נופלת מסוחררת מאדי הנפט של כתובת האש והגוזניקים ומשתטחת על האבנים שבאתר וניפצעת ומדממת, היינו נותנים לה צ'אפחה ידידותית ומסבירים לה שזה כלום לעומת אבותינו, שקפצו מכאן כל הדרך למטה, ו"נו, נראה אותך עושה את זה, אחות שלי! אני מחכה לך למטה עם מאגנום-פקאן על חשבוני!".

אם היינו עושים את כל זה מובטח לכם שהן היו מזדרזות ואצות, כמו המיועדת ההיא להתחתן אתי. מזדרזות עד כדי כך שאפילו היו רצות ברגל בכל המהירות האפשרית עם המזוודות והתיקים ביד, כדי לא לבזבז זמן יקר עד שהמכונית תתניע, היישר לנתב"ג. עולות על המטוס הראשון לכל יעד שהוא, והעיקר שיהיה הרחק מפה, ולא היו מוכנות לשמוע יותר אפילו ציוץ על מדינת ישראל – קוראים למצב הזה PTSD  במונחים רפואיים (post traumatic stress syndrome)

אבל כהרגלנו, גם כאן החמצנו את ההזדמנות.