אחד המחירים הכי נוראיים של התקופה הזו, הוא פירוק הסולידריות ומערכות התמיכה החברתיות. בניגוד לגלי הקורונה הקודמים, אז ראינו נוכחות ממשלתית מורגשת והתגייסות חברתית וקהילתית שיצרה תחושת "ביחד",  מה שנתן לרבים תחושה שהם חלק ממערך תמיכה כלשהו, הפעם התחושה החזקה ביותר בקרב הציבור היא שאנחנו לבד, שאין תמיכה, שצריך לשרוד עם מה שיש לי.

אחד המחירים הנוראיים של תקופה זו הוא פירוק הסולידריות והתמיכה החברתית. בניגוד לגלי הקורונה הקודמים, כשראינו נוכחות ממשלתית והתגייסות חברתית וקהילתית, הפעם התחושה היא שאנחנו לבד

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מנהלות בתי ספר, לדוגמה, מתארות שמעולם לא חשו לבד יותר. בסגרים הקודמים, עם כל אי-הוודאות וטירוף המערכות, היה משהו שהחזיק את בתי הספר. הייתה התגייסות של המורים, של ההורים, של הקהילה, שהעמידה במרכז את המחשבה על הילדים ועל הדרכים לעזור להם לעבור את התקופה.

הפעם משרדי החינוך והבריאות הפקירו לחלוטין את המערכת. את ההנחיות הם שינו כל יומיים, קווי הטלפון של המשרדים קרסו, חצי מבית הספר נמצא בבידוד בכל רגע נתון, מורים ותלמידים. אבל ההתמודדות עם המשבר היא לא מערכתית. על מזבח המנטרה של שרי הממשלה, של "זה בסך הכל צינון קל" ושל "חיים לצד הקורונה", כל מנהל, כל מורה, כל הורה – הופקרו לבדם, להתמודד עם הכלים שברשותם.

וזו גם המציאות במקומות העבודה. אין סגר רשמי ולכן גם אין פיצויים. שמענו את שרי האוצר והבריאות מכריזים על כך אינספור פעמים. אבל במציאות שנוצרה אף אחד לא מסתכל עליך, בעל העסק, ושואל אם העובדים שלך בכלל מגיעים לעבודה, אם אתה יכול לפתוח את העסק שלך, אם החנות עומדת שוממת. אף אחד לא שואל אותך כעובדת אם את בכלל יכולה לעבור לעבודה מרחוק, מהמחשב בבית, ואף אחד לא מוטרד מזה שאם הילד שלך נאלץ להיכנס לבידוד, אז את נאלצת לבטל משמרות ולהפסיד הכנסה.

מבחינת הממשלה אין סגר, אז הכל כרגיל. הם קוראים לזה "חיים לצד הקורונה". אבל האמת היא, שהם מדמיינים את "החיים לצד הקורונה" בתור מציאות בה כל אחד מאיתנו מופקר להתמודד לבדו, ומי שנופל בין הכיסאות – זו פשוט בעיה שלו.

מבחינת הממשלה אין סגר, אז הכל כרגיל. הם קוראים לזה "חיים לצד הקורונה". אבל האמת היא, שהם מדמיינים מציאות בה כל אחד מאיתנו מופקר להתמודד לבדו, ומי שנופל בין הכיסאות – זו בעיה שלו

כל אחד מאיתנו נאלץ להתמודד עם המצב באמצעים האישיים שעומדים לרשותו. אין מערכת תומכת, אין הנחיות שעוזרות לך (או שיש, אבל אף אחד לא מבין אותן), אין התגייסות חברתית אלא התפרקות חברתית. הפרטת החברה.

ובמציאות הזו, מה שיקבע בסופו של דבר איך נצליח לשרוד את התקופה הזו, זה המעמד שלך, המקום בו המשפחה שלך חיה, גודל החסכונות בחשבון הבנק שלך, אם יש כאלה בכלל. מי שיכול להרשות לעצמו – עובר לעבוד מהבית, נשאר עם הילדים, מוצא מורה פרטי, פותח חיסכון. אבל מה עם מי שלא?

מישהו שאל בכלל מה עושה משפחה עם 3 ילדים שמקבלים ארוחה חמה בכל יום בבית הספר? שתלויים בארוחה הזו? מה עושים כשהם בבידוד? מי דואג להם? מה עושה משפחה שהוריה חייבים ללכת לעבודה, במובן הפיזי של המילה, ולא יכולים לעבוד מהמחשב בבית? מה קורה כשהילד בבידוד? מה קורה כשמפסידים משמרת? מה עושה בעל עסק שאף אחד מעובדיו לא יכול להגיע? מי דואג לכל אותם ישראלים, יותר ממחצית מאתנו, שאין להם חסכונות ושכל אלף שקלים פחות בהכנסה החודשית זו מכה אנושה בשבילם? מי בכלל הסתכל עלינו הפעם?

התשובה היא שאף אחד. רק אמרו לנו שלא יהיו מגבלות, ושחיים לצד הקורונה, ושלא מוציאים שקל מהתקציב. חס וחלילה שיוציאו שקל מהתקציב על האזרחים. ואז כל אחד הופקר לגורלו. והגורל, כידוע, נראה אחרת עבור כל שכבה חברתית. ככה נראה נראית התפרקות מוחלטת של תפקיד המדינה, של הסולידריות. וזה קורה דווקא בממשלה שבה, לראשונה מזה שנים ארוכות, יושבים נציגי השמאל, זה שמתהדר בערכים חברתיים.

האמת היא, שזו מציאות עצובה. נראה שבשם הרצון לעשות בדיוק ההיפך ממה שעשתה הממשלה הקודמת, הממשלה החדשה, "ממשלת השינוי", איבדה כל דרך והפליגה למחוזות קיצוניים של ג'ונגל דרוויניסטי, בו כל אחד שורד לפי היכולות שלו, כל אחד לעצמו, לבדו.

ומי שמנסה להיות סולידרי כמו המורים שמנסים לדאוג אחד לשנייה – מוקעים כ"כוחניים ואלימים". כאילו שאין שום כוחנות ואלימות בממשלה שהפקירה אותם לעבוד, בשכר נמוך, ולסכן את הבריאות שלהם, בידיעה שאין די ערכות בדיקה ושבתי-הספר והגנים הפכו למוקדי הדבקה.

נראה שבשם הרצון לעשות בדיוק ההיפך ממה שעשתה הממשלה הקודמת, "ממשלת השינוי" איבדה כל דרך והפליגה למחוזות קיצוניים של ג'ונגל דרוויניסטי, בו כל אחד שורד לפי יכולותיו, כל אחד לעצמו

אין לי שום כוונה לשבח את הסגרים או את את תפקוד הממשלה הקודמת בקורונה. גם  הממשלה ההיא נכשלה עמוקות, וראוי למתוח עליה ביקורת (וכך גם עשיתי). אבל מה שקורה היום זה משהו שלא ראינו מעולם: ממשלה שמגיעה לכזו הפקרות, ששולחת ילדים להדביק ולהידבק, שלא דואגת לנו לבדיקות, שמביאה את בתי-החולים לעומסי אשפוז בלי לתגבר אותם בתקציבים, שמאבדת שליטה ומגלגלת את האחריות לאזרחים, ושלא רואה שכולנו כבר על הקצה – או יותר גרוע, רואה ולא עושה עם זה דבר. כמו שכתבתי, זו מציאות עצובה, וחייבים להתארגן כדי לשנות אותה.

אלון-לי גרין הוא מנהל ארצי שותף של תנועת עומדים ביחד, המובילה את מאבק מינימום 40 להעלאת שכר המינימום. פעיל חברתי ופוליטי, ממובילי המחאה החברתית של שנת 2011.