שלושה שופטים ישבו בהרכב בית המשפט העליון שדן בערעור תושביה הפלסטינים של שכונת שייח' ג'ראח נגד הבעלים היהודים של הבתים. בסופו של דיון מורכב מבחינה משפטית ונפיץ מבחינה ציבורית, ביטחונית ומדינית, ניתנו בשבוע שעבר שלושה פסקי דין. כל שופט ועמדתו, כל אחד וניתוחו.
השורה התחתונה המיידית היא ניצחון משפטי מוחץ לתושבים הפלסטינים. בטווח הארוך יותר, פסק הדין הזה הוא גול עצמי של בית המשפט העליון.
על-מנת להגיע לתוצאה שנראית צודקת, בית המשפט נאלץ לעשות מעשי לוליינות משפטיים מרחיקי לכת. התוצאה היא שאמות הספים לא ירעדו – התושבים הפלסטיניים יוכלו להמשיך להתגורר בבתים כמעט בחינם בעתיד הנראה לעין, אף שזכות הקניין על הנכסים נותרת רשומה על שם הבעלים היהודים.
התוצאה הזו מגלמת צדק היסטורי, שכן התושבים הפלסטינים אינם צריכים לשלם את מחיר השינויים בריבונות שידע אזור מזרח ירושלים במאה השנים האחרונות. אך בה בעת, התוצאה משקפת גם פגיעה בערכים בסיסיים של המשפט הישראלי, בראש ובראשונה זכות הקניין.
התוצאה הזו מגלמת צדק היסטורי עבור התושבים הפלסטינים אך בה בעת, התוצאה משקפת גם פגיעה בערכים בסיסיים של המשפט הישראלי, בראשם זכות הקניין
ואם בית המשפט העליון מרשה לעצמו יצירתיות יתר בהגעה לתוצאה המשפטית שאליה הוא מכוון, מה יגידו שופטי הערכאות הנמוכות? מה גם שסביר להניח שתוגש כאן בקשה לדיון בהרכב מורחב, ומקרה של התפצלות הדעות בין שלושת השופטים הוא אחת העילות הקלאסיות לקיום דיון נוסף.
לא מדובר בעתירה לבג"ץ אלא בסכסוך נדל"ן שעלה במעלה ערכאות השיפוט עד לעליון. זה כמובן חלק מהתעתוע: המחשבה שלתביעת הפינוי שהגישה חברת "נחלת שמעון" נגד המשפחות הפלסטיניות יש היבט של סכסוך אזרחי פנימי בלבד, היא כשלעצמה טענה מרחיקת לכת.
המחשבה שלתביעת הפינוי שהגישה חברת "נחלת שמעון" נגד המשפחות הפלסטיניות יש היבט של סכסוך אזרחי פנימי בלבד, היא כשלעצמה טענה מרחיקת לכת
החברה בעלת הזכויות רכשה את המבנים ממי שהחזיקו בהם לפני קום המדינה. לאחר מלחמת העצמאות היה השטח תחת שלטון ירדני, ולאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 סיפחה כידוע ישראל את מזרח ירושלים והחילה שם את המשפט הישראלי.
עם זאת, העובדה שמדובר מבחינת ישראל כשטח ישראלי "פנימי", אינה מייתרת את מה שלמשפט הבינלאומי יש לומר בנושא. הסיבה היא הן האמנות הבינלאומיות העוסקות בזכויות אדם, לרבות זכות הקניין, והן חוק מיוחד שחוקקה ישראל ב-1970 והקרוי בשם האניגמטי "חוק הסדרי משפט ומנהל".
חוק זה קובע כי מקרקעין המצויים תחת תחולת החוק, ושהיו לפני שעברו לשליטת ישראל תחת אחריות "הממונה על נכסי אויב" של מדינה אחרת – יועברו לאפוטרופוס הכללי הישראלי והוא "ישחרר" את המקרקעין לבעליהם הקודמים.
או במילים פשוטות – אם הממונה הירדני על נכסי אויב לא מכר את הבתים לפלסטינים או לגורמים פרטיים אחרים אלא רק החכיר או השכיר אותם, אפילו לשנים ארוכות, מבחינת ישראל הם "מוחזרים" לבעליהם היהודים.
מאחר שמדובר בכללי המשפט האזרחי לכאורה, ומאחר שבנוגע לבעלות על הנכסים בשייח' ג'ראח התנהלו הליכים משפטיים רבים מאוד בעשרות השנים האחרונות, בית המשפט כבול למעשה בפסיקות – של כלל הערכאות השיפוטיות – שהפכו להיות חלוטות. הוא אינו יכול לבחור אם להתערב בהן או לא, אלא שהוא מחויב לכבדן.
הנה הלוליינות המשפטית הראשונה של העליון: השופטת דפנה ברק-ארז צללה לכל פסקי הדין הללו, ובדקה אילו שאלות משפטיות בדיוק הוכרעו, ואילו הושארו בלא שנעשה לגביהן "מעשה בית דין". בשל הקושי הראייתי באיסוף התיקים המשפטיים, שחלקם הושמדו עם השנים, היא ערכה מבצע לאיתור מסמכים נושנים.
באחד המקרים היה זה השופט נעם סולברג, חברה להרכב, שדווקא הגיע לתוצאה משפטית שונה לחלוטין, שמצא פסק דין ישן במערכת "נט המשפט", כנספח שצורף לכתבי טענות בתיק אחר.
ברק-ארז קובעת כי אפילו הסכמה בין צדדים שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, איננה בהכרח מבטאת "מעשה בית דין", שכן בית המשפט שנתן תוקף להסכמה לא צלל לנבכי העניין ולכן ניתן לכאורה לפתוח אותו מחדש.
ברק-ארז קובעת כי אפילו הסכמה בין צדדים שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, איננה בהכרח מבטאת "מעשה בית דין", שכן בית המשפט לא צלל לנבכי העניין ולכן ניתן לכאורה לפתוח אותו מחדש
במסגרת הדיונים בבקשת רשות הערעור בעליון, הציעו השופטים לצדדים פשרה, שתייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית. הצדדים סירבו להצעת הפשרה, וחייבו את השופטים לכתוב את 95 עמודי פסק הדין שפורסם בשבוע שעבר.
והנה הלוליינות המשפטית השנייה: התוצאה המשפטית, שלפיה הבעלות תישאר רשומה על שם הבעלים היהודיים, אך הדיירים הפלסטיניים יוכלו להמשיך להתגורר בבתים כ"ברי רשות", תוך תשלום שכר דירה סמלי בלבד – וזאת עד שהאזור כולו יעבור הליכי "הסדרה" תכנוניים, שסביר להניח שלא יתרחשו עוד שנים רבות – היא תוצאה דומה מאוד להצעת הפשרה. יוצא כי בית המשפט, הלכה למעשה, כופה את הפשרה שהציע לצדדים ושאותה דחו – הפעם כפסק דין.
אפילו עצם העובדה שבית המשפט סומך את ידיו על תזת התושבים כ"ברי רשות" או כבעלי "רישיון במקרקעין" משקפת לוליינות משפטית, שכן מדובר בטענה שהצדדים עצמם לא טענו לה ולא התייחסו אליה.
המשפחות הפלסטיניות טענו כי מעמדן הוא של דיירים מוגנים, והשופט סולברג הולם בפסק דינו בקביעתה של ברק-ארז, שהיא בבחינת יצירתיות שיפוטיות שאינה נובעת מטיעוני הצדדים.
התושבים הפלסטיניים ביקשו שהיועץ המשפטי לממשלה – דהיינו, מדינת ישראל בכבודה ובעצמה – יתייצב לדיון הזה, שכאמור הוא תיק בהליך אזרחי שבין שני צדדים פרטיים. בית המשפט פנה אל היועץ, וזה הודיע לבסוף כי אין מקום להתייצבותו, החלטה שפירושה שהמדינה אינה מעוניינת להכניס את ראשה למיטה החולה הזו.
בית המשפט פנה אל היועץ המשפטי לממשלה , וזה הודיע לבסוף כי אין מקום להתייצבותו, החלטה שפירושה שהמדינה אינה מעוניינת להכניס את ראשה למיטה החולה הזו
בשלב הדיון בעליון צירפו המשפחות הפלסטיניות מסמכים חדשים, שלא היו בפני בתי המשפט בערכאות הנמוכות. השופטת ברק-ארז החליטה לקבל את המסמכים הללו לעיונה, ואף זאת תוך לוליינות משפטית חריגה, שכן ערכאות ערעור, בוודאי ב"גלגול שלישי", אינן אמורות לקבל ראיות חדשות אלא לדון בהתאם למה שנפסק בפסקי הדין שעליהם הוגש הערעור.
השופט סולברג נותר הפעם במיעוט. לגישתו, בית המשפט היה צריך לדחות את בקשת הערעור על הסף, מאחר שמדובר בתיקים שהחלו בבית משפט השלום ושאין הצדקה לדון בהם בגלגול שלישי, ובוודאי מפאת קיומם של "מעשי בית דין" חלוטים בכל השאלות המשפטיות. לדידו, שאלת פינוי התושבים הפלסטיניים מהמתחם "אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת".
השופט יצחק עמית הצטרף לתוצאה של ברק-ארז, אך נימוקיו שונים מנימוקיה ומעוררים שאלה אם הם בכלל מתיישבים עם התוצאה שאליה הצטרף ובכך הפך את פסק דינה לדעת הרוב.
השופט עמית הצטרף לתוצאה של ברק-ארז, אך נימוקיו שונים מנימוקיה ומעוררים שאלה אם הם בכלל מתיישבים עם התוצאה שאליה הצטרף ובכך הפך את פסק דינה לדעת הרוב
עמית בוחר לשרטט את מצב זכויותיהן של המשפחות הפלסטיניות כך: "דיירות מוגנת הנמצאת בצל הליכי הסדר במקרקעין, כאשר לדייר המוגן זכות הראויה להישמע". סולברג עושה ממנו קציצות: "חברי בורא ברייה משפטית חדשה, וברייה זו – משונות דרכיה, והיא נעדרת אחיזה בדין. לא ניתן לעקם את הכתוב, או להתעלם ממנו לחלוטין".
את המבט ההיסטורי, שבמובנים רבים מספק את ההצדקה להכרעה המשפטית החריגה, מספקת השופטת ברק-ארז:
"בית משפט זה חוזר ומכריע בשאלות בעלות רגישות ציבורית, וזוהי מלאכתו. המורכבות נובעת מכך שהמחלוקת המשפטית מבטאת את ההיסטוריה של ירושלים, על חילופי השלטון, היריבויות והמלחמות שהיו מנת חלקה, גם בדורות האחרונים.
"הוועדים היהודיים נאלצו לעזוב את רכושם בשכונת שייח' ג'ראח בשל מלחמת העצמאות. בהמשך, פליטים פלסטינים התיישבו במקום וקיבלו זכויות כדין מן השלטון הירדני בעיר באותה עת. ה'תאונה המשפטית' היא ההיסטוריה עצמה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ב"ה
יישר כח על חשיפת המעשה שלא יעשה שעשו כאן ברק ארז ויצחק עמית. לחשוב שהם מתעתדין להיות נשיאי העליון…מחריד ! פסק דין שכל כולו אג'נדה פוליטית ללא כל נימוק משפטי רציני תוך רמיסת ההליך המשפטי וכל הכללים ועיוותם רק כדי להגשים דעה פוליטית קיצונית !
אין לצפות לצדק ואו היגיון משפטי בריא ממי שמעשיו הם עיוות וחולי קיצוניים מגלים ףמשיחיים ,של מפר החוק הבינלאומי , בגופו ,המכהן בשני כובעיו – צבוע תרתי משמע -המתנחבלי והשיפוטי , תוך קיום ניגוד ענייני, מהותי- חמור נשוא תביעה ,הנמשך מעל לחמישים 50 שנה של עיוות הדין .