פלישת רוסיה לאוקראינה, וחולשת ארצות הברית בשיחות הגרעין עם איראן, מציבות לפני המזרח התיכון תמרור של צומת דרכים. דרך אחת בו מובילה למרוץ גרעין אזורי, ואילו הדרך השנייה מובילה לחיזוק הברית עם ישראל, כדי להדוף את האמביציות של איראן להגמוניה אזורית.

הפלישה לאוקראינה וחולשת ארה"ב בשיחות הגרעין, מציבות את המזה"ת בפני צומת. דרך אחת מובילה למרוץ גרעין אזורי, והשנייה לחיזוק הברית עם ישראל לשם הדיפת האמביציות האיראניות להגמוניה אזורית

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מרוץ גרעיני במזרח התיכון לא ייתן מענה לאיום האמיתי מצד איראן – גיוס משאביה הכלכליים המתחדשים לחתירה תחת המשטרים והפצת התשאיוע, כלומר: המיסיון השיעי. לפיכך, הידוק הברית עם ישראל יכול להיות מענה טוב יותר, מכיוון שהוא יכלול שיתוף פעולה מודיעיני נגד התנופה החדשה הצפויה של החתרנות השיעית.

ביקור באמירויות יכול ללמד אותנו על פוטנציאל הידוק הברית והסכנות מפני קריסתה. מה שרואים משם, לא רואים מכאן.

ראשית כל, מהו המוטו, קוד הפעולה, של האמירויות, ומה מחבר אותם אלינו בנוסף להתמודדות מול איראן?

מה שמחבר אותם אלינו, הוא מה שמבדיל אותם מיתר מדינות ערב – האמירויות מביטות למעלה וקדימה, בעוד הערבים מביטים למטה ואחורה. כאשר הערבים רוצים לחזור למאה השביעית, האמירויות רוצות להתקדם למאה ה 23 לפחות. כאשר הערבים שוקעים בבוץ מלחמות הדת, האמירויות משגרות חללית ובונות את בורג' חליפה, שהוא הבניין הגבוה ביותר בעולם.

הם ניתקו עצמם מן הפלסטינים, כי הפלסטינים מביטים  אחורה אל הנכבה, ומתיימרים לאחד את העולם הערבי בנרטיבים של העבר, כמו שחרור פלסטין. האמירתים רואים במעשי הפלסטינים סכנה לבטחונם.

מה שמחבר את האמירויות אלינו, מלבד בעיית איראן, מבדיל אותם גם מיתר מדינות ערב. כשהערבים רוצים לחזור למאה ה-7  האמירויות רוצות להתקדם למאה ה-23

על מנת להבין את הרוח של האמירויות יש לשים לב לאמירה של האמיר של דובאי, מוחמד בן ראשד אל מכתום באחד משלטי הרחוב: "לעולם לא נחזור לנחשלות ולעוני". הרצון לשמור על העושר גם בעידן שאחרי הנפט והגז הוא המניע את הרוח האמירתית.

פה טמון הבדל יסודי בין האמירויות לבין הפלסטינים. בעוד הפלסטינים מוכנים לסבול עוני על מזבח המאבק על זכות השיבה, האמירויות רואות בצבירת עושר אידיאל וינסו בכל מחיר לא לחזור לעוני.

בשיחות עם אמירתים מתברר כי זכר העוני טרי מאוד – סביהם עדיין חיו במדבר, או היו יורדי ים הנלחמים מלחמת הישרדות על קיומם הכלכלי. הם נשבעו שלא לחזור לשם בכל מחיר – תרתי משמע.

אפשר לומר כי מה שהביא לעושר האגדי של האמירויות הוא מציאת אוצרות האנרגיה. וזה נכון, אבל גם עיראק, איראן, לוב ואלג'יריה (ו-ונצואלה) מצאו מרבצי נפט. אך בעוד המדינות הערביות השתמשו בעושר שנפל בחלקן כדי לממש חלומות עבר להקים אימפריות חובקות עולם, ונפלו – האמירויות השתמשו בעושר שלהם כדי לפרוץ קדימה ולמעלה – והצליחו.

באמירויות ערים לכך שהערבים חומדים את עושרם וכי אם יוכלו יהרסו אותם. לפיכך הם רגישים לכל תנודה שיש בה משום זעזוע אזורי, והם חותרים ליציבות אזורית. לכן, לצד אמביציה פעלתנית, הם זהירים ומדגישים את המתינות והגמישות.

באמירויות ערים לכך שהערבים חומדים את עושרם וכי אם יוכלו יהרסו אותם. לכן הם רגישים לכל תנודה המאותתת על זעזוע אזורי וחותרים ליציבות אזורית, ולצד אמביציה פעלתנית, הם זהירים ומתונים

העניין שלהם בבעיה הפלסטינית הוא בכוח הנפץ הטמון בה לזעזועים אזוריים, ולפיכך היו רגישים לפתרון הבעיה כדי לנטרל אותה לפני שתגרום לפיצוץ. אבל כאשר השתכנעו שלא ישראל אשמה במבוי הסתום אלא דרישת זכות השיבה של הפלסטינים, ואחרי שהסער הערבי הוריד את הרלוונטיות של הבעיה הפלסטינית מסדר היום האזורי, ולנוכח התעצמות הסכנה האיראנית, נפתח הפתח להסכמי אברהם.

הרצון ביציבות אזורית גם מסביר את שורשי הסכסוך עם קטר ועם האחים המוסלמים. בעוד האמירויות מביטות קדימה, קטר והאחים המוסלמים מביטים אחורה אל החליפות המוסלמית.

חידוש החליפות פירושה מאבק, בעוד שהאמירויות רוצות יציבות. בעוד האחים המוסלמים רוצים להרוס את המערב, האמירויות רוצות להשתלב בו, ואפילו לתפוס עמדת מנהיגות בעניינים בעלי עניין גלובלי כמו איכות הסביבה ואנרגיה נקייה. אין זה מקרה שדובאי אירחה את תערוכת האקספו, כאשר ביתן האו"ם, המייצג גלובליות והשתלבות בעולם, הוא הביתן הראשון.

מוזיאון העתיד שנפתח ממש בימים אלה מייצג את המבט קדימה, מול העולם הערבי המביט אחורה.

לשם השוואה – כאשר האמירויות מביטות אל העתיד, התערוכה שנפתחה ברמאללה היא על יאסר ערפאת.

חידוש החליפות פירושה מאבק, בעוד שהאמירויות רוצות יציבות. האחים המוסלמים רוצים להרוס את המערב, האמירויות רוצות להשתלב בו, ולתפוס עמדת מנהיגות בעניינים גלובליים כאיכות הסביבה ואנרגיה נקייה

האם יחסי ישראל והאמירויות יחזיקו מעמד גם מעבר לאיום המשותף מצד איראן? הדבר תלוי בשני דברים: אם ישראל תשכיל להשתלב בחלומות האמירתיים לפרוץ קדימה ולמעלה. יש לישראל כל הפוטנציאל לכך, והאמירתים מעוניינים בכך, אבל מצד שני הם יזהרו מעניינים הקשורים לישראל שיש בהם משום ערעור היציבות "ומבט אחורה". בעיקר בעניין ירושלים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.