יש שאדם מתגלה ברגע אחד גורלי. נדמה שיד נעלמה שלפה את נהג אגד ארתור חיימוב מבין כולם כדי שינסה לעצור את הזוועה. אבל מה שהתרחש בזירה היה יותר מזה.

ארתור חיימוב היה השבוע עד ראיה לפיגוע, אחד מני רבים מספור על אדמת המריבה הקשה הזאת, ושעה שאנשים נפוצו לכל עבר בבהלה מובנת הוא רץ ישר לעבר המחבל כדי לעצור את מסע ההרג.

יש שאדם מתגלה ברגע אחד גורלי. נדמה שיד נעלמה שלפה את נהג אגד ארתור חיימוב מבין כולם כדי שינסה לעצור את הזוועה. אבל מה שהתרחש בזירה היה יותר מזה

עד כאן תסריט דרמטי מחריד ומוכר, אבל השבוע האזרח חיימוב שינה בו שורה.

המחבל המוטרף נופף לעברו בסכין מגואלת בדמם של האנשים החפים שרצח, שתי נשים ושני גברים וכמה פצועים, אבל ארתור חיימוב התלבט, וברגע לופת בטן, תוך גבורה עילאית, עצר לשניות בודדות וניסה בכל מאודו לשנות את הסוף הידוע ולהימנע מהרג, תוך סיכון עצמי עצום. כשברקע מאיצים בו לעשות מעשה ולירות ("תן בו").

למשך דקה אחת מדהימה וקשה מנשוא חיי אויבו פרפרו בכף ידו.

בסרטון מטושטש ועוצר נשימה ששודר שוב ושוב ושוב ניכר בארתור שהיסס ושקל והתקדם, עצר וחישב את צעדיו וניתר וצעק משהו ונרתע לאחור והחליט והתקרב.
וירה.

איש זונק ואיש יורה ואיש נופל.

יונית לוי ראיינה אותו מיד אחר כך בחדשות 12 בקלישאות פיגוע ישנות שאין חדשות בלעדיהן (מה הרגשת? מה חשבת? פחדת?) וארתור חיימוב חרג מהפרוטוקול הלא כתוב. הוא ענה בשקט, כמעט מתנצל, כמסביר לעצמו במילים שיש בהן יראה וענווה.

המחבל המוטרף נופף לעברו בסכין מגואלת בדם, אבל חיימוב התלבט, וברגע לופת בטן, תוך גבורה עילאית, עצר לשניות בודדות וניסה בכל מאודו לשנות את הסוף הידוע ולהימנע מהרג, תוך סיכון עצמי עצום

הרגע בו ירה עודו רשום על פניו ההמומות, פיו מדבר אבל מחשבותיו משוטטות הרחק מהמסגרת שנכפתה עליו. הרגע הרג אדם.

"ראו שהיססת", העירה המראיינת יונית לאיש שהישיר מבטו למוות.
"דיברתי איתו," אמר ארתור, "רציתי שיוריד את הסכין, אמרתי לו כמה פעמים תוריד את הסכין והוא אמר לי לא. הפעלתי את שיקול הדעת שלי כדי שהאירוע לא יימשך. כדי שלא ימשיך להרוג בני אדם".

ועוד אמר ארתור חיימוב: "אנחנו לא רגילים לירות בבן אדם, אנחנו בני אדם, לא חיות, בגלל זה לא יריתי ישר. אמרתי לעצמי שאני בסכנת חיים ממשית והחלטתי לירות".

"פחדת?", הקשתה יונית. מה יהיה עם השאלות האלה.
"כן. היתה לו סכין, בטח שפחדתי, אבל ניסיתי לדבר אתו, לא סתם לירות, רציתי שיזרוק את הסכין".

והוסיף: "הוא עשה את זה לעצמו".

והסתכל למצלמה וחיכה, אולי יישאל עוד משהו. ולא. הפתיע את המערכת המשומנת. הנה זירה שלא צפינו. תכף נתעשת, נצא לפרסומות כרגיל ואחריהן פנינו לאייטם הבא שכולנו מכירים, מירי רגב מגיבה על הפיגוע שזה משהו שלא נאמר מעולם ע"י שום אדם, לא כולל נתניהו שדילג בחריצות מזירה לזירה אחרי כל פיגוע ופיגוע בתקופת יצחק רבין. הישארו עמנו.

"בטח שפחדתי, אבל ניסיתי לדבר אתו, לא סתם לירות, רציתי שיזרוק את הסכין". והסתכל למצלמה וחיכה, אולי יישאל עוד משהו. ולא. הפתיע את המערכת המשומנת. הנה זירה שלא צפינו. תכף נתעשת

ארתור חיימוב לא צעק ולא דיבר פוליטיקה ולא אמר ערבים ולא יהודים ולא משילות או חולשה ולא ראש הממשלה או לא יתכן, אוזלת יד, ביטחון, הפקרת הנגב, חייבים, אנחנו, הם, הרתעה, כוח. אפילו חמאס הוא לא אמר.

היו רק הוא והמעשה שעדיין מתהפך בו.

ובין רוטינת השידורים החיים מזירת האירוע המתגלגל, והסרטון שמוקרן בלופ אינסופי ותגובת נתניהו, וקלישאות הפוליטיקאים, והרוקדים על הדם וההפגנה עם שיר מגרשי הכדורגל "שיישרף לכם הכפר" –

היה רגע אנושי אחד בודד שהזדהר כיהלום, ובו נהג האוטובוס דיבר בשקט אבל בסערת רגשות מרוסנת ונפש שסועה, ויראה וצניעות.

וראינו בנאדם.
ארתור חיימוב, גיבור אחר. איזה איש!

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת