חבר הכנסת לשעבר מטעם מפלגת בל"ד ג'מאל זחאלקה – שכיהן כח"כ במשך כ־17 שנה – צייץ בחודש שעבר בטוויטר מסר לישראלים בעברית: "מה שקורה באוקראינה נורא. הפלישה הרוסית ראויה לכל גינוי. היום פורסם ש[נשיא אוקראינה וולודימיר] זלנסקי הצהיר שנהרגו 52 ילדים [בהפגזה רוסית] וזה מזעזע", נכתב בתחילת הציוץ.
אולם, גינוי רוסיה לא היה המסר העיקרי. בזמן שהתקשורת הישראלית הזדעזעה ממניין המתים באוקראינה, ציין זחאלקה: "[שכחו] להזכיר כי במלחמת 2014 בעזה (סליחה, 'מבצע'), ישראל הרגה 530 ילדים. בעזה חיים שני מיליון תושבים ובאוקראינה 40 מיליון, כלומר, ישראל הרגה פי 200 [יותר]".
הציוץ של זחאלקה חריג בנוף הפלסטיני רק משום שנכתב בעברית ומכוון לאזרחי ישראל היהודים. אם נתעלם מהחשבונאות (52 ילדים אוקראינים נהרגו בתקיפה אווירית אחת), דבריו משקפים את עמדת המיעוט הפרו־פלסטיני בנושא הפלישה הרוסית לאוקראינה מאז שהחלה ב־24 בפברואר.
לדידם, ישראל היא רוסיה הלוחמנית, פלסטין היא אוקראינה, הקורבן ההרואי, ואם הפלסטינים היו אירופאים לבנים – ישראל הייתה נתקלת באותה נחישות מערבית מאוחדת המטילה סנקציות ומבודדת.
לדידם, ישראל היא רוסיה הלוחמנית, פלסטין היא אוקראינה, הקורבן ההרואי, ואם הפלסטינים היו אירופאים לבנים – ישראל הייתה נתקלת באותה נחישות מערבית
עמדת האקטיביסטים שונה מהעמדה של רוב הציבור הפלסטיני. פלסטינים רבים סבורים שאוקראינה אשמה במלחמה, לפחות באופן חלקי, ורובם מעדיפים שמנהיגיהם יישארו ניטרליים. בשל כך רוב חברי הכנסת הערבים החליטו להחרים את נאומו של זלנסקי בכנסת.
יוסף מונייר, פעיל פלסטיני ופובליציסט המתגורר בוושינגטון, פרסם ב־4 במרץ מאמר דעה בשבועון הפרוגרסיבי הוותיק "האומה", בו ציין, בין היתר, איך נדהם לגלות שבמקרה של אוקראינה, "בן לילה נראה שהחוק הבינלאומי קיבל שוב חשיבות. הרעיון שאי אפשר לתפוס שטחים בכוח הפך פתאום לנורמה בינלאומית שראוי להגן עליה.
"מדינות המערב לא הטילו רק סנקציות רחבות [על רוסיה] אלא גם הטילו סנקציות ממוקדות על אישים בכירים הנושאים באחריות. בה בעת, מדינות המערב מסרבות להטיל על ישראל סנקציות דומות בעקבות הפרות של החוק הבינלאומי – ולמעשה מלבינות אותן באמצעות תמיכה כלכלית, צבאית ודיפלומטית.
"חרמות, הגבלות וסנקציות הם לא דבר שנוי במחלוקת עד שזה מגיע לזכויות פלסטינים. לנו אומרים שוב ושוב כי חרמות כלכליות הן לא דבר מקובל".
בבית לחם נערכה היום הפגנת תמיכה ברוסיה בהשתתפות עשרות פלסטינים ורוסים החיים באיו"ש. המפגינים הצדיקו את זכותה של מוסקבה להגן על עצמה, ומחו על מה שתיארו כ"סטנדרטים הכפולים של הקהילה הבינ"ל הממהרת להגן על האוקראינים על לא על הפלסטינים הנרדפים מזה שנים". pic.twitter.com/ubzj4JV4U5
— מיכאל Michael Milshtein/ميخائيل ميلشطاين (@michael_mils) March 6, 2022
בניגוד לזחאלקה שפנה לישראלים כדי לטעון שישראל גרועה מרוסיה, מונייר פנה למערב הליברלי והאשים אותו בגזענות. לדבריו, זאת הסיבה היחידה שיכולה להסביר את ההבדל בין התגובה הלוחמנית לסבל האוקראיני לבין התגובה הקיימת לסבל הפלסטיני.
"יש עם שאי אפשר לגנות גם כשהוא מעורב בהתנהגות פלילית, משום שהביטחון שלו חשוב יותר מזכויותיהם של אלה שהוא מדכא"
או, כפי שתיאר זאת נשיא המכון הערבי־אמריקאי ג'יימס זוגבי: "קבוצה אחת ראויה לתמיכה יותר מאחרת; זכויותיה של קבוצה אחת מקודשות, בעוד שאחרות ניתנות להקרבה; יש עם אחד שאי אפשר לגנות גם כשהוא מעורב בהתנהגות פלילית, משום שהביטחון שלו חשוב יותר מזכויותיהם של אלה שהוא מדכא".
העמדה הזאת לא נשארה בשוליים וכבר מהדהדת בגופי התקשורת האמריקאים המרכזיים, בין היתר בפוליטיקו, MSNBC ובערוצים רבים נוספים.
חזרה גנרלית
אבל האם הם באמת צודקים? האם להיטות הממשלות, החברות המסחריות, האוניברסיטאות ואפילו התזמורות הסימפוניות להטיל עיצומים נגד רוסיה חשפה את הגזענות המערבית כלפי ערבים, מיעוטים אחרים ולא־נוצרים?
להכרעה בנושא יש משמעויות המשליכות על עתידם של הפלסטינים. אלה הדוגלים בעמדה הזאת מאמינים שזאת הדרך לצאת מהמבוי הישראלי–פלסטיני.
המערב, מתברר, מסוגל להטיל עיצומים כבדים על כלכלה גדולה פי ארבעה מזו של ישראל לפי תמ"ג נומינלי. (למרות ניסיונותיה של רוסיה להצטייר כמעצמה ולמרות 145 מיליון הנפשות החיות בגבולותיה, אחרי 21 שנות שלטונו של ולדימיר פוטין, התמ"ג של רוסיה קטן מזה של קנדה, והתמ"ג לנפש שלה נמוך מזה של מלזיה).
המערב אפילו יכול ומוכן לשלוח כמויות עצומות של נשק לצד הקורבן (אוקראינה) ולהתגאות בכך. כך, למעשה, מתממשת הפנטזיה הפרועה ביותר של תנועת החרם BDS נגד ישראל. זאת, בפועל, חזרה גנרלית בלתי צפויה לגאולתה של פלסטין.
גרסה מרוככת של הרעיון הזה אפילו קנתה אחיזה בשמאל האקטיביסטי הישראלי. בשבוע שעבר התאספו פעילים ישראלים ופלסטינים בחסות יוזמת ז'נבה לכנס שכותרתו "בין קייב לרמאללה".
קהל גדול בא אתמול, בצל הפיגוע הנורא בב"ש, לכנס "בין קייב לרמאללה". השרים הישראלי והפלסטיני והמומחיות בפאנל הסכימו על דבר אחד: כדי לא להתקרב בכלל למצב באוקראינה ולצעדים הבינלאומיים בעקבותיו – אנחנו חייבים תהליך אמיתי שיוביל לפתרון שתי המדינות pic.twitter.com/NVRCsmLz9B
— יוזמת ז'נבה (@YozmatGeneva) March 23, 2022
מטרת הכנס הייתה להוציא את הישראלים משאננותם בנושא הפלסטיני ולהזהיר כי מה שקורה היום לרוסיה עשוי לקרות גם לישראל. "כדי לא להתקרב בכלל למצב באוקראינה ולצעדים הבינלאומיים בעקבותיו – אנחנו חייבים להתחייב לתהליך אמיתי שיוביל לפתרון שתי המדינות", כתבו המארגנים בטוויטר.
לתפיסת הפעילים הפלסטינים, אם כן, הדרך היעילה ביותר לשמר את הלוחמנות החדשה של המערב, היא להראות שהפער בין ההתנהלות מול רוסיה ובין ההתנהלות מול ישראל הוא פער גזעני. המוסרנות המערבית נמצאת עתה בשיא שלה, לדידם של הפעילים, לכן צריך להכות בברזל בעודו חם.
תערו של אוקאם
כדי לענות ברצינות על השאלה שהועלתה (ונענתה מייד) על ידי הפעילים הפלסטינים, צריך לבחון הסברים אפשריים לפער הזה, ולו רק כתרגיל אינטלקטואלי. זה לא בלתי סביר שהעולם לא מעוניין לנקוט ביד קשה יותר כלפי ישראל בגלל שלל הנחות קדומות. אולם, אפשר להסביר את הפער הזה גם בלי קשר למוצאם האתני או דתם של הפלסטינים.
נניח בצד את הוויכוח המהותי לגבי מעמדה המוסרי של ישראל. רוב הישראלים מאמינים הרי שכל נסיגה במסגרת שיחות השלום גררה סבבים נוספים של שפיכות דמים ביוזמת הפלסטינים – והפלסטינים מאמינים ששיחות השלום היו תירוץ להמשך הבנייה בהתנחלויות. זהו ויכוח אקטואלי וחשוב, ולכל צד יש שלל עובדות ונתונים המגבים את צדקתו.
"It took five days for sanctions against Putin and his thugs but imposing sanctions for 70 years of oppression of the Palestinians would not be 'helpful'."
Irish lawmaker Richard Boyd Barrett calls on the Irish government to stop "double standards" amid Russia-Ukraine War. pic.twitter.com/hktvtMqAQh— Middle East Eye (@MiddleEastEye) March 5, 2022
אולם, העמדה המערבית לא נובעת מהוויכוח הזה. רוב קובעי המדיניות במערב מסכימים עם שני הצדדים ולא רואים בישראלים או בפלסטינים שחקנים תמימים בדרמה הזאת.
בחודש שעבר, לפני שהוטלו הסנקציות על רוסיה, מנהיגים פוליטיים ומתכנני מדיניות ביותר מ־30 בירות מערביות שאלו את עצמם כמה שאלות פשוטות כדי לבחון את ההשלכות הצפויות בעקבות המהלך – כמה אפקטיביות יהיו הסנקציות? האם הן ישכנעו את רוסיה לעצור את הפלישה? כמה נזק הן יגרמו לכלכלות המערביות? איך תגיב אוקראינה?
מהשאלות האלה אפשר כבר להתחיל ולזהות את הפער העצום בין המקרה האוקראיני לזה הפלסטיני, פער שנוגע בלב הבעיה הפלסטינית בשנים האחרונות.
על מה אירופה מדברת כשהיא מדברת על מוסריות
כשמסתכלים על עמדת אירופה מבעד לעדשות לעיל, ההחלטה להטיל סנקציות על רוסיה נראית כמעט חסרת סיכון. מוטב לומר זאת בבוטות: המערב לא החליט על הסנקציות בגלל מוסרניות או מסירות נלהבת לחוק הבינלאומי, אלא בגלל אינטרס אישי, משום שרוסיה הפכה ברגע אחד לאיום מיידי על אירופה.
המערב לא החליט על הסנקציות בגלל מוסרניות או מסירות נלהבת לחוק הבינלאומי, אלא בגלל אינטרס אישי, משום שרוסיה הפכה ברגע אחד לאיום מיידי
המערב הבין לפתע כי במשך שלושה עשורים רוסיה עסקה בפירוק שיטתי של היכולות הצבאיות שלהם. לפני שפוטין פלש לאוקראינה, רק שלוש מדינות מהאיחוד האירופי גבלו ברוסיה בצורה ישירה – פינלנד, אסטוניה ולטביה.
עם הפלישה לאוקראינה והתבססות הצבא הרוסי בבלארוס, חמש מדינות נוספות באיחוד – ליטא, פולין, סלובקיה, הונגריה ורומניה – מצאו עצמן פתאום גובלות עם הצבא הרוסי.
לא מוסרנות אלא המציאות והאיום הצבאי על גרמניה עצמה הם שהניעו את קנצלר גרמניה, אולף שולץ, להודיע יומיים אחרי הפלישה על תוספת חד פעמית של 100 מיליארד אירו (110 מיליארד דולר) לתקציב הביטחון של גרמניה, יותר מפי שניים מהוצאות הביטחון הכוללות של גרמניה ב־2020, שעמדו על 53 מיליארד דולר.
כעבור שבועיים, ב־14 במרץ, התקשורת הגרמנית דיווחה כי ברלין פנתה לארצות הברית בנוגע לרכישת מטוסי F-35 חדשים ומתקדמים. מדינות רבות באירופה ובנאט"ו – אפילו קנדה המנומנמת – הודיעו בעקבות הפלישה כי גם הן יגדילו את הוצאות הביטחון שלהן בניסיון לענות לדרישת הסף של נאט"ו – 2% מהתמ"ג.
גרמניה ופולין הודיעו כי יעברו באופן משמעותי את רף ה־2%. אולם, ההשקעה החדשה הזאת בביטחונה של אירופה לא החלה בחודש האחרון, למעשה היא החלה כבר ב־2014 אחרי סיפוח חצי האי קרים בידי רוסיה, מהלך שהוביל לקביעת רף ה־2% ולתחילתה של התחזקות צבאית בגרמניה, שוודיה, פולין ובמדינות אחרות באיחוד האירופי.
בעקבות מלחמת העולם השנייה, המערב התרגל להציג את הפעולות הגיאופוליטיות שלו במונחים מוסרניים. אך מדובר רק במעטפת ולא במהות. שום התמרמרות מוסרית לא מניעה יותר מ־30 חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי להוציא מאות מיליארדי דולר או אירו – שלא הוקצבו לכך בעבר – להגדלת הכוח הצבאי.
שום התמרמרות מוסרית לא מניעה יותר מ־30 חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי להוציא מאות מיליארדי דולר או אירו – שלא הוקצבו לכך בעבר – להגדלת הכוח הצבאי
המוסרנות גם לא הניעה אף אחד להסתכן בהפסד של מאות מיליארדים נוספים על ידי הוצאת רוסיה (וככל הנראה ייצור הגז שלה, שסיפק 40% מצריכת הגז האירופית בשנה שעברה) מהכלכלה העולמית.
לא זעם מוסרני הוא שהניע את האחדות הפתאומית ואת הנחישות חסרת הפשרות של ממשלות המערב, או את החלטת המנכ"לים הבכירים במשק העולמי לאמץ את משטר הסנקציות החדש.
למעשה, קשה למצוא במקום כלשהו בעולם משטר סנקציות המושתת על מוסרנות. מדובר בכלי המשמש באופן כמעט בלעדי נגד איומים "קשים" – בעיקר נגד משטרים כמו אלה של קוריאה הצפונית ואיראן. השימוש בכלי מחריף ככל שהאיום משמעותי יותר.
קשה למצוא במקום כלשהו בעולם משטר סנקציות המושתת על מוסרנות. מדובר בכלי המשמש באופן כמעט בלעדי נגד איומים "קשים" – בעיקר נגד משטרים כמו אלה של קוריאה הצפונית ואיראן
רוסיה נתונה כעת תחת משטר סנקציות בינלאומיות הכולל יותר הגבלות אישיות מאלה שהוטלו על קוריאה הצפונית או על איראן – לא כי היא גרועה יותר מבחינה מוסרית אלא משום שהיא קרובה יותר ומהווה איום מיידי יותר על המערב.
אוקראינה נותרה לבדה
אחרי פסגת המנהיגים האירופאים בוורסאי שהתקיימה ב־10 במרץ, האיחוד האירופי פרסם הודעה משותפת ולפיה הפלישה הרוסית לאוקראינה היא "שינוי טקטוני בהיסטוריה האירופית", שחר של סדר אזורי חדש.
אולם, באותה ועידה דחו אותם מנהיגים את דרישת מדינות אירופה המאוימות ביותר – פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה והונגריה – לזרז את צירופה של אוקראינה לאיחוד האירופי. בכך הבהירה אירופה שהיא אומנם התגייסה נגד רוסיה – אך לא, כך מתברר, בעד אוקראינה.
האיחוד האירופי דורש תמימות דעים בין המדינות החברות בו כדי לנקוט פעולה. אם אוקראינה תצורף לאיחוד ואז בסוף המלחמה תהפוך למדינה הכפופה לרוסיה, רוסיה תקבל וטו בפועל על פעולות עתידיות של האיחוד האירופי. כך, הותכניות הקיימות לצירוף חברים חדשים, לבנות צבא משותף כיוצא בזה – לא יתממשו.
כלומר, הניסיון של המדינות המאוימות ביותר מההתקדמות הרוסית לצרף את אוקראינה לאיחוד באמצע המלחמה היה, למעשה, ניסיון לרתום את עמיתותיהן העשירות להגנת אוקראינה על ידי העלאת המחיר עבור אירופה כולה.
הניסיון של המדינות המאוימות ביותר לצרף את אוקראינה לאיחוד באמצע המלחמה היה, למעשה, ניסיון לרתום את עמיתותיהן העשירות להגנת אוקראינה על ידי העלאת המחיר עבור אירופה כולה
עבור הסלובקים והאסטונים, כך נראה, השיקול העיקרי לבקשה היה בלימת הצבא הרוסי באוקראינה, לפני ששטחם יהפוך לשטח מריבה. במערב אירופה סירבו לקשור את גורלם להצלחותיה של אוקראינה בשדה הקרב. הם מוכנים לתמוך מבחוץ, להגדיל דרמטית את ההוצאות הצבאיות ולשמור על חופש פעולה במקרה שאוקראינה תיפול.
במילים אחרות, מדינות מערב אירופה קבעו קו אדום, אבל לא קו אדום מוסרי. החשש הישן מהנטייה הימנית של פולין והונגריה התנדף לנוכח הצורך הדחוף לפרוס עוד כוחות נאט"ו וסוללות פטריוט בחזית המלחמה. אוקראינה תקבל עזרה רק אם העזרה הזאת לא תגביר את הסכנה למדינות מערב אירופה.
![פליטים אוקראינים מפגינים בכיכר המרכזית של העיר קרקוב, פולין, בקריאה לנאט"ו לסגור את המרחב האווירי של אוקראינה, מרץ 2022 (צילום: גילעד שדה)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/03/Refugees-UKR-15-1024x640.jpg "פליטים אוקראינים מפגינים בכיכר המרכזית של העיר קרקוב, פולין, בקריאה לנאט"ו לסגור את המרחב האווירי של אוקראינה, מרץ 2022 (צילום: גילעד שדה)")
ההתייחסות הא־מוסרית והקרה של המערב למלחמה היא בסופו של דבר חדשות רעות עבור רוסיה. משטר סנקציות שמקורו בפחד מיידי ומוחשי הוא נוקשה וחסין בהרבה מכזה המבוסס על רגשות מוסריים.
מדובר בחדשות רעות עבור מנהלי הקמפיין הפרו־פלסטיני. השיח המוסרי שהם מנסים לקדם נגד ישראל הוא לא המניע העיקרי של תגובת המערב, אותה הם מקווים לשחזר
אבל מדובר גם בחדשות רעות עבור מנהלי הקמפיין הפרו־פלסטיני. השיח המוסרי שהם מנסים לקדם נגד ישראל הוא לא המניע העיקרי של תגובת המערב, אותה הם מקווים לשחזר.
השפה המוסרית והמשפטית שאירופה מתהדרת בה בזמן שהיא נערכת לעידן פחות אידיאליסטי היא שפה מתעתעת. המערב לא מונע מרגש אלא מאיום מיידי על אירופה – איום מהסוג שישראל לעולם לא תרצה או תוכל להציב.
הבעיה עם פלסטין
גם הרשות הפלסטינית עצמה נמצאת בבעיה – היא מופלגת ובלתי מתפקדת, משופעת במוסדות מושחתים ובקיצונים לוחמניים, בלי פלג אחד בולט המוכן או מסוגל לספק ממשל טוב יותר או להחדיר נורמות דמוקרטיות לאזורים שבשליטה הפלסטינית.
הפעילים הפרו־פלסטינים מאשימים את ישראל במצב הרעוע של הפוליטיקה והשלטון הפלסטיני. את הטענה הזאת אי אפשר לבטל כלאחר יד. שלטון התלוי בגרומים חיצוניים במשך יותר מחמישה עשורים לא יוצר סביבה בריאה להקמת מערכות פוליטיות חזקות.
אבל מדובר בפתרון נוח מדי שעוזר לפלסטינים להתעלם מכמה בעיות סבוכות ופנימיות בפוליטיקה הפלסטינית. יתירה מכך, האשמת ישראל בחוסר התפקוד של הפלסטינים מחמיצה שוב את המניעים הבסיסיים מאחורי קבלת ההחלטות המערבית.
יהיה אשר יהיה המקור לחוסר היכולת הפוליטית הפלסטינית – חולשה פנימית או מזימה ישראלית – בסופו של דבר חוסר היכולת הזאת מציבה מגבלות לתמיכה מערבית.
יהיה אשר יהיה המקור לחוסר היכולת הפוליטית הפלסטינית – חולשה פנימית או מזימה ישראלית – בסופו של דבר חוסר היכולת הזאת מציבה מגבלות לתמיכה מערבית
ההשוואה לאוקראינה מבהירה את הנקודה. הרבה מאוד מהסיוע המערבי הגיע בצורת משלוחי נשק – במיוחד בשבוע הראשון של מרץ, אז נמסרו 17 אלף טילים נגד טנקים בהם נעשה שימוש רב ומוצלח בשדה הקרב. המערב מסוגל להזרים לאוקראינה מערכות נשק כאלה משום שהוא יודע שהן לא ינוצלו נגד אזרחים רוסים ברוסיה.
המערב לא יכול להניח את אותו הדבר במקרה הפלסטיני. בדומה לכך, ניתן לצפות שכספים הנשלחים לאוקראינה משמשים את ממשל זלנסקי להגנת המדינה או לריכוך ההשלכות ההומניטריות של המלחמה.
כפי שגילה האיחוד האירופי אינספור פעמים בשלושת העשורים האחרונים, כסף שנשלח לעזה ולגדה המערבית משמש פעמים רבות לחיזוק תשתיות טרור – או נעלם לחלוטין
כפי שגילה האיחוד האירופי אינספור פעמים בשלושת העשורים האחרונים, כסף שנשלח לעזה ולגדה המערבית משמש פעמים רבות לחיזוק תשתיות טרור – או נעלם לחלוטין. כספי התרומות הבינלאומיים לפלסטינים נתונים עתה במעקב צמוד ובפיקוח הדוק בגלל הסיבה הזאת. אותו דבר גם לגבי הסנקציות.
המערב סומך על אוקראינה שינצל את הלולאה המתהדקת סביב הכלכלה הרוסית לטובת משא ומתן לסיום המלחמה. חמאס, לעומת זאת – שזוכה לתמיכה של בין 40% ל־60% בגדה המערבית – לא ינצל באותו אופן לחץ דומה על ישראל. במקום לסיים את הסכסוך, סביר להניח – על סמך ההצהרות השגרתיות של בכירי חמאס עצמם – כי ינצל כל יתרון כדי להרחיב את הלחימה.
מנהיגי המערב – גם אלה הנוטים לתמוך בהגברת הלחץ על ישראל – נתקלים בבעיה שלא קל להתגבר עליה. אם המערב היה בוחר להפעיל משטר סנקציות חונק על מדינת היהודים, מה היו עושים הפלסטינים? במקרה של זלנסקי התשובה ברורה. בפלסטין המפולגת, החצי אסלאמיסטית והנגועה בשחיתות עמוקה – איש לא יודע, גם לא הפלסטינים.
עתה אפשר לחזור לנושא הפעילים הפרו־פלסטינים ולאופן שבו הם ממסגרים את מטרת מאבקם. תומכיה של אוקראינה הדמוקרטית במערב מבקשים מהעולם דבר פשוט מאוד: לשים קץ לפלישה צבאית.
התנועה נגד ישראל מסרבת להגביל את פעילותה לדרישה לסגת משטח מסוים או לחדול ממדיניות מסוימת – היא דורשת משהו יותר מורכב, מקיף ומעורפל מבחינה מוסרית: פירוקה של המדינה היהודית
מנגד, התנועה נגד ישראל מסרבת להגביל את פעילותה לדרישה לסגת משטח מסוים או לחדול ממדיניות מסוימת – היא דורשת משהו יותר מורכב, מקיף ומעורפל מבחינה מוסרית: פירוקה של המדינה היהודית.
אף אחד לא מכריח את תנועת ה־BDS לאמץ את העמדה הזאת. היא נובעת מהאקטיביזם הפלסטיני ומייצגת אמונה פלסטינית בת 100 שנה כי עצם הרעיון של מדינה יהודית הוא מרושע ולא צודק.
הכפיפות הזו של התנועה הפרו־פלסטינית בחו"ל לשיח הפלסטיני מבית נושאת מחיר גבוה. תנועת החרם רוצה לכפות דיון בשאלה מדוע סנקציות הן פעולה לגיטימית במקרה אחד אבל לא באחרת – זאת כדי להימנע מהדיון הקשה יותר בשאלה אם בכך הם פוגעים למעשה במאבק הפלסטיני.
גם אותם קובעי מדיניות אירופאים או אמריקאים שהתעייפו מהמבוי הסתום בסכסוך ובאופן כללי תולים את האשמה בצד הישראלי, לא מעוניינים לכרות ברית עם תנועה שמתעקשת על דרישות שישראל לא יכול לקיים.
לא מדובר בפגם שולי באסטרטגיית ההסברה הפלסטינית. רוסיה יכולה להביא לביטולן של הסנקציות המערביות בקלות ובמהירות על ידי סיום הפלישה, עובדה שנוטעת במטילי הסנקציות את התקווה הסבירה שהכאב שהם מסבים למוסקבה יזרז אותה לעשות זאת.
אין דרישה מרוסיה לפרק את עצמה או לשנות בצורה קיצונית את הסדר החברתי שלה, כפי שהקמפיין הפלסטיני דורש מישראל. הקמפיין הזה, אם כן, לא יכול לשכנע את המערב לפעולה דומה במקרה הישראלי.
כמובן, אף אחד מהקשיים הללו לא מוכיח שגזענות לא ממלאת תפקיד בתכנון המדיניות המערבית. אולם, גזענות היא לא ההסבר היחיד ואפילו לא העיקרי לחוסר הנכונות העולמית להתאחד מאחורי הפלסטינים. יש הסברים פשוטים יותר. המכשול הגדול ביותר הוא לא הגזענות המערבית – אלא הפלסטינים עצמם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כותב המאמר והמגיב שאול שכחו את ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל. וחבל. ופרט קטן לשאול. האם ראית בעיניך מה זה אפרטהייד. אני הספקתי להיות בדרום אפריקה ולראות. משפחתי וחברים מדווחים על הנעשה היום. אדון שאול אין כאן אפרטהייד. ונראה לי שאתה לא ראית מה קרה וקורה בדרום אפריקה.
הכול נשמע מאד נכון עד שנזכרים בדרום אפריקה של האפרטהייד. שם הסנקציות לא היו בגלל איום משותף או צרכים כלכליים, אלא בגלל מה שאתה מכנה "מוסרנות". והן לא עבדו כל עוד ארה"ב לא הצטרפה. אבל ברגע שהקונגרס כופף את ידו של רייגן, וארה"ב הצטרפה לסנקציות, משטר האפרטהייד קרס. וכך בסופו של דבר יקרה גם כאן, אם לא נשכיל להביט לכיבוש ולאפרטהייד בעיניים.