קביעתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שנהפכה אמנם אך אושררה לבסוף בבית המשפט העליון – לפיה לא ניתן לנקוט בהפרדה מגדרית בקרב הצופים באירוע שנערך בפארק עפולה – מצטרפת להחלטת בית המשפט מהחודש האחרון.

ההחלטה המשפטית מהחודש שעבר, אוסרת על עיריית עפולה להעדיף את תושביה על פני מי שאינו תושב העיר, בכניסה לפארק העירוני, ומחייבת להעניק כניסה חופשית למקום לכלל תושבי המדינה.

לכאורה, מה הקשר בין שתי החלטות שנראות במבט ראשון כל כך שונות? מה הקשר בין החלטה המונעת הפרדה מגדרית – לבין החלטה העוסקת בהבטחת זכות הנאה ממשאב הציבורי לכלל?

המשותף הוא ששתיהן משקפות תפיסה משולבת של צדק חברתי וסביבתי, ויונקות מתוך השקפת עולם, לפיה המרחב הציבורי שייך לכולם, ולא ניתן להגביל את זכות השימוש בו. למרבה השמחה, השקפה זו הולכת ומשתרשת גם בקרב בתי המשפט ורשויות המנהל.

כפי שקרה באחרונה בעפולה, עלה החשש, שבבסיס מדיניות העירייה עומדים מניעים פסולים – להפלות ולהרחיק אוכלוסייה ספציפית מהשטח הציבורי הפתוח

הדרה או הגבלת נגישות של קבוצה מסוימת משטח ציבורי, בין אם באמצעות גביית דמי כניסה, איסור כניסה למי שאינו תושב העיר, או הפרדה על רקע מגדרי, קל וחומר על רקע דת או גזע, פוגעת בזכותו הקנויה של הציבור לכבוד, לחופש תנועה, לקניין הציבורי ולצדק סביבתי.

כבר בשנת 2007 תוקנה פקודת העיריות בעקבות עתירת "אדם, טבע ודין" כנגד עיריית רעננה בגין החלטתה לגבות דמי כניסה לפארק העירוני ממי שאינו תושב העיר.

אז, כפי שקרה באחרונה בעפולה, עלה החשש, שבבסיס מדיניות העירייה עומדים מניעים פסולים – להפלות ולהרחיק אוכלוסייה ספציפית מהשטח הציבורי הפתוח, באצטלה כי מדובר בשירות לתושבי העיר בלבד.

על אף שהעתירה נדחתה, פסק הדין הוביל לתיקון הפקודה, ולאיסור גביית דמי כניסה לגנים ציבוריים, למעט במקרים חריגים, שעתידים היו להיקבע בתקנות.

בשבוע שעבר שמחנו להתבשר כי תקנות אלו, אשר "אדם, טבע ודין" הביעה את התנגדותה הנחרצת לעצם התקנתן, נגנזו על ידי שר הפנים, מן הטעם של חשש מפני הדרה של אוכלוסיות מוחלשות.

בדרך כלל, מי שרגלו תודר מן השימוש בשטחים ציבוריים פתוחים – יהיה החלש, או המוחלש. אותה אוכלוסייה, שמתגוררת במקומות בהם אין תחליף לאותו גן ציבורי

השטחים הפתוחים הם חלק בלתי נפרד משגרת חיי האזרחים כולם, לפיכך, להדרה או אפליה במתן זכות זו יש השלכות חברתיות מרחיקות לכת, העשויות להפוך את מדינת ישראל למדינת סגרגציה המחולקת לשבטים או לקבוצות בעלי זכויות שונות.

בדרך כלל, מי שרגלו תודר מן השימוש בשטחים ציבוריים פתוחים, יהיה החלש, או המוחלש. אותה אוכלוסייה, שמתגוררת במקומות בהם אין תחליף לאותו גן ציבורי המצוי בתחום הרשות השכנה, אותה אוכלוסייה שאין ידה משגת לשלם עבור השימוש או ההנאה משטחים פתוחים (או מחופי הים), אותה אוכלוסייה שאינה קובעת את הכללים.

וכאן מגיע תפקידו של התכנון, אשר יכול, בסוגיות אלו, להיות כלי ראשון במעלה לשינוי חברתי. ההגנה על הזכות התכנונית לגישה חופשית לשטחים פתוחים ועל זכותו של היחיד ברשות הרבים, חותרת לכך שמערך השטחים הציבוריים הפתוחים יהיה כולו נגיש בפני כל אדם, ללא הבדל של דת, גזע, מין או מקום יישוב-באופן שיוויוני.

כפי שלא ייתכן שיסגרו את רחוב רוטשילד בתל אביב-יפו בפני מי שאינו תושב העיר, וכפי שיהיה זה אבסורד שמדרכות רמת גן יהיו סגורות בפני תושבי גבעתיים

כפי שלא ייתכן שיסגרו את רחוב רוטשילד בתל אביב-יפו בפני מי שאינו תושב העיר, וכפי שיהיה זה אבסורד שמדרכות רמת גן יהיו סגורות בפני תושבי גבעתיים, כך גם דברים בסיסיים כגון צעידה על מדרכות, כניסה לגינות-נוי ומעבר אל תוך שטחים ציבוריים פתוחים, אינם נחלתם הבלעדית של תושבי עיר זו או אחרת. מדובר בשירותים יסודיים שחייבת כל עיר לספק, גם לאורחיה מבחוץ.

הדבר החשוב ביותר שנלמד השבוע דרך פסיקות בית המשפט הוא, שצדק סביבתי וצדק חברתי חד הם. את ההבנה הזו צריך להוסיף ולהעמיק במישור הציבורי- אזרחי, ויש לקוות שגם במערכת הפוליטית.

התמונה, אגב, לקוחה מתוך עתירה שהגיש ארגון "עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל" נגד עיריית עפולה, באמצעות עו"ד סארי עראף ועו"ד פאדי ח'ורי, אליה הצטרף ארגון "אדם טבע ודין" כידיד ביהמ"ש.

עורכת דין טל גרנות היא ראש תחום קהילה, בריאות וסביבה באדם טבע ודין