מעטות הפעמים בהיסטוריה בהן ממנה הממשל האמריקאי שופט לבית המשפט העליון הדוגל בתפיסות שונות לחלוטין מהשופט שהחליף.
זה מה שקרה, למשל, באוקטובר 1991 כשת'ורגוד מרשל, השופט האפרו־אמריקאי הראשון בבית המשפט העליון, מגיבורי המאבק לזכויות האזרח – שבין השאר ייצג כעורך דין את לינדה בראון במשפט הנודע נגד ההפרדה הגזעית במועצת החינוך של טופקה – פרש. ג'ורג' בוש האב מינה במקומו את קלרנס תומאס.
מרשל היה שופט ליברלי חריף. הוא, למשל, סבר שעונש המוות איננו חוקתי. תומאס לעומת זאת הוא שופט רגרסיבי קיצוני. כך למשל, הוא מתנגד נחרץ לכל סוג של אפליה מתקנת, זאת על אף שהודה שהוא בעצמו נהנה ממנה במהלך לימודיו ובתפקידיו השונים בממשל רונלד רייגן (סגן שר החינוך לענייני שוויון זכויות ולאחר מכן ראש הוועדה להעסקה הוגנת).
הוא גם סבור שהזכות לשאת נשק היא זכות מוקנית ולכן לא ניתן להגבילה ברמת החקיקה המדינתית והמקומית. מבחינתו, בית המשפט צריך להתיר למדינות לאסור הפלות, נישואי להט"בק או קיום יחסי מין הומוסקסואלים (פס"ד לורנס נגד טקסס קבע שאיסור זה סותר את החוקה. תומאס פסק בדעת מיעוט שהחוק תקף; הוא כינה את האיסור "טיפשי להחריד" משום שהוא מבזבז משאבי שיטור, אבל לא ראה בו שום בעיה חוקתית או מוסרית.
מינוי תומאס לעליון היה צעד נועז מצד ממשל בוש. מעבר לעמדותיו האידיאולוגיות – שהיו מאוד ימניות ביחס לעמדה השלטת באותה תקופה – הניסיון שלו היה דל למדי: הוא מונה לשופט רק שנה קודם לכן. את עיקר הניסיון שלו צבר בממשל רייגן, שם לא יצר לעצמו שם מרשים במיוחד.
תומאס קיבל גם את הציון הנמוך ביותר בתולדות המינויים לבית המשפט העליון מטעם לשכת עורכי הדין האמריקאית
תומאס קיבל גם את הציון הנמוך ביותר בתולדות המינויים לבית המשפט העליון מטעם לשכת עורכי הדין האמריקאית. בעקבות הציון המביך, הבית הלבן וסנטורים רפובליקאים ערכו מסע דיסקרדיטציה ללשכה והנוהג הופסק.
אולם, המהמורה הגדולה ביותר בתהליך מינויו של תומאס הייתה השימוע שלו בסנאט. הפרופסור אניטה היל – שעבדה תחת תומאס במשרד החינוך ולאחר מכן בוועדה להעסקה הוגנת – האשימה אותו בהטרדה מינית שיטתית. כמה נשים נוספות חיזקו את עדותה אבל סירבו להעיד.
תומאס הכחיש את ההאשמות והסנאט אישר את מינויו ברוב של 52 – 11 מהם דמוקרטים – לעומת 48 מתנגדים. להליך בסנאט היו כמה תוצאות חיוביות. הצליבה של היל על ידי ועדת הסנאט הגברית בראשות ג'ו ביידן הביאה לתגובת נגד מצד הבוחרות, ומספר שיא – עד אז – של חמש נשים נבחר לסנאט בבחירות 1992.
גם היל עצמה הפכה לאייקון פמיניסטי. אך תומאס הושבע ומכהן כבר יותר מ־30 שנה. בין אם בשל אופיו או בשל החוויה התקשורתית שעבר, הוא ממעט לדבר בזמן הדיונים בבית המשפט. הוא גם מאוד סוליסט בחוות הדעת שלו ולא מנסה להגיע לפשרות כדי לגבש רוב.
הפרופסור אניטה היל – שעבדה תחת תומאס במשרד החינוך ולאחר מכן בוועדה להעסקה הוגנת – האשימה אותו בהטרדה מינית שיטתית. תומאס הכחיש את ההאשמות והסנאט אישר את מינויו
נראה גם שהוא לא מכבד את עמיתיו השופטים. כך, למשל, התעלם מבקשותיה החוזרות והנשנות של השופטת סוניה סוטומיור לחבוש מסכה בזמן הדיונים בשנתיים האחרונות. עם זאת, הצליח תומאס לצבור השפעה משמעותית ועשרות מתמחים שלו מונו לאורך השנים לשופטים בערכאות הפדרליות השונות.
כאן הסיפור מקבל תפנית מפתיעה למדי. אשתו של תומאס, ג'יני, היא פעילה שמרנית אגרסיבית למדי. פעילותה הפוליטית כבר סיבכה את תומאס בעבר כשנחשף כי השמיט את הכנסותיה – כ־800 אלף דולר – מטפסי המס שלו. תומאס טען כי מדובר בטעות אנוש ותיקן את דיווחיו. אבל נראה שהבעיות של הזוג תומאס לא מתמצות רק בדיווחי מס.
ועדת הקונגרס שחוקרת את ההסתערות על גבעת הקפיטול ב־6 בינואר 2021 כבר יותר משנה, ביקשה לזמן את מי שהיה ראש הסגל של הנשיא דונלד טראמפ בזמן האירועים מארק מדוז. הוא הסכים להעיד ולאחר מכן חזר בו, אבל בינתיים הספיק להעביר לוועדה כמויות גדולות של חומרים, בהם הודעות טקסט.
בימים האחרונים נחשף כי תומאס שלחה 29 הודעות למדוז בין 4–24 בנובמבר, בהן הפצירה בו לפעול לביטול תוצאות הבחירות וייעצה לו כיצד לעשות זאת. לא ברור למה תומאס הפסיקה לשלוח לו הודעות ב־24 בנובמבר. ייתכן שבנקודה זו, בה היחידה האדמיניסטרטיבית בממשל התחילה את תהליך החפיפה – היא התייאשה.
עם זאת, היא שלחה לו לפחות עוד הודעה אחת ב־10 בינואר לאחר השבעת ביידן. האם העובדה שאשתו של שופט עליון עודדה את ראש הסגל בבית הלבן לבצע הפיכה תשפיע על מעמדו? כנראה שלא. המינוי לעליון הוא לכל החיים, ואין לאיש סמכות אפילו להורות לתומס להימנע משיפוט במקרים הנוגעים לאירועי הקפיטול, לא כל שכן להשפיע על מעמדו בהמשך.
ואכן, תומאס לא נמנע מלדון בנושאים הקשורים לבחירות, למרות מעורבות אשתו, ואף פסק פסיקות מיעוט תמוהות (למשל, זו שניסתה לעכב את אישור התוצאות בפנסילבניה). מתברר שוב שבארה"ב – כמו גם בכל דמוקרטיה – בסוף, עוצמתו של המשטר תלויה בנכונות של בעלי הכוח לשמור על הכללים.
נושא השימועים למועמדים לשפיטה עלה לאחרונה גם בהקשר הישראלי. שר המשפטים גדעון סער ונשיאת העליון אסתר חיות הסכימו לערוך שימועים פומביים למועמדים לשיפוט בעליון בפני הוועדה לבחירת שופטים. מבקרים רבים – בהם יובל יועז – ביקרו את ההחלטה, תוך ציון העובדה שבארה"ב השימועים הפכו לתיאטרון פוליטי. אני חולק עליהם.
נכון, השימועים הפכו לרוב לתיאטרון פוליטי וקשה למצוא מקרים בהם שימועים באמת שינו את החלטת הסנאט. ההאשמות נגד תומאס – או לאחרונה נגד ברט קוואנו – לא מנעו את מינוים. מינויו של רוברט בורק ב־1987 סוכל אף הוא בשל לחץ ציבורי, לא בשל השימוע שנערך לו.
הדיון הציבורי בארץ גרם לכך שבית המשפט העליון ושופטיו מותקפים גם כך השכם והערב. נרצה בכך או לא, היכולת לענות למתקפות האלה היא כישור נדרש לשופט עליון
סביר שהשימועים יהפכו גם פה לתיאטרון פוליטי אלא שלצערנו, הדיון הציבורי בארץ גרם לכך שבית המשפט העליון ושופטיו מותקפים גם כך השכם והערב. נרצה בכך או לא, היכולת לענות למתקפות האלה היא כישור נדרש לשופט עליון.
שימוע פומבי יכול לאפשר למועמדים להציג את עצמם בעצמם. ייתכן שזה יהיה כרוך בהתנצחות עם ענקים אינטלקטואלים כמו שמחה רוטמן, אבל נראה לי שמהתנצחות כזו רוב המועמדות והמועמדים ייצאו כשידם על העליונה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם