הסרט התיעודי הקצר של ג'יי רוזנבלט – שהיה מועמד לאוסקר – מתחיל בסצנה שבה יוצר הסרט מטפס יחד עם חברו ריצ'רד ג'יי. סילברג מעל גדר בית ספר בברוקלין, ניו יורק.

השניים, בשנות ה־60 לחייהם, נאבקים עכשיו מול השער הנעול בניסיון להגיע לחצר בית הספר, שם, ב־1965, כשהיו בכיתה ה', הם התנהגו בבריונות כלפי אחד התלמידים. את האירוע הזה הדחיק רוזנבלט במשך שנים. אולם, מאז שנזכר בתקרית – הוא לא מצליח לשכוח אותו.

בסרט "כשהיינו בריונים", שזמין לצפייה ב־HBO Max וביס, מתאר רוזנבלט כיצד שרשרת של צירופי מקרים בשני העשורים האחרונים גרמה לו, בסופו של דבר, לנסות ולהבין מה בדיוק קרה בחצר בית הספר ההיא, ביום שישי אחר הצוהריים בשנת 1965.

"הרגשתי כאילו משהו דוחף אותי ליצור את הסרט הזה. הרגשתי כאילו כל מיני אירועים דומים אך בלתי קשורים היו הדרך של היקום לסמן לי משהו", אומר רוזנבלט בריאיון לזמן ישראל מביתו בסן פרנסיסקו.

הוא ידע שהוא היה מעורב באופן כזה או אחר באירוע שבו כל הכיתה הקיפה, לעגה, ואולי תקפה פיזית ילד בשם ריצ'רד (שזכה, למרבה הצער, לכינוי "דיק" על ידי כל המורים, כדי להבדיל בינו לבין שלושת הריצ'רדים האחרים בשכבה שלו).

הוא ידע שהוא היה מעורב באופן כזה או אחר באירוע שבו כל הכיתה הקיפה, לעגה, ואולי תקפה פיזית ילד בשם ריצ'רד, אולם, הפרטים נותרו חבויים איפשהו בקפלי המוח שלו

אולם, הפרטים נותרו חבויים איפשהו בקפלי המוח של רוזנבלט והוא יצא לחפש את כל הילדים והילדות שהיו איתו בכיתה ה', למעט הקורבן, כדי לברר מה הם זוכרים. רוב חבריו לכיתה היו יהודים, זאת על אף שאוכלוסיית בית הספר הייתה מגוונת והורכבה מילדים יהודים, איטלקים ואירים – הדמוגרפיה המקומית של שכונת גריסטן ביץ'.

רוזנבלט בחר בדרך יצירתית להציג את הנרטיב של חבריו לכיתה. בזמן שהצופים שומעים את קולותיהם – אנחנו רואים את התמונה שלהם מספר המחזור של כיתה ה'. רובם לא זוכרים את האירוע, אבל רבים מהם העידו שהם זוכרים את דיק כילד מאוד אינטליגנטי אבל מעצבן ולא משתלב מבחינה חברתית.

כילדים, הם אולי השתמשו בזה כתירוץ להתאגד נגדו. אלא שלדברי רוזנבלט, בדיעבד, כולם הביעו חרטה על הפגיעה בו. החרטה הזאת כאיש בוגר היא נורמלית למדי אומרת ד"ר רונה נוביק, דיקנית בית הספר עזריאלי לתארים מתקדמים לחינוך ומנהל יהודי בישיבת יוניברסיטי. נוביק היא גם פסיכולוגית קלינית עם התמחות במניעת בריונות.

ג'יי רוזנבלט מטפס מעל שער בית הספר היסודי שלו בברוקלין, ניו יורק (צילום: באדיבות HBO)

"בתור מבוגרים אנחנו מסוגלים להביט לאחור על המעורבות שלנו, או על השתיקה שלנו, באירועי הבריונות בילדותנו. ההתבוננות הזאת דורשת רמה מסוימת של בגרות", אומרת נוביק. "עבור אנשים צעירים, הדיסוננס הקוגניטיבי גדול מכדי להתגבר עליו. קשה לנערים צעירים ולנערות לחשוב על עצמם כאנשים טובים, ובמקביל להתמודד עם העובדה שעשו משהו לא טוב", היא אומרת.

ד"ר רועי אלדור, מנהל התחנה לטיפול בילד ובנוער בירושלים, מסכים. "זה לא אופייני שאדם צעיר שהתנהג בבריונות יזכור את זה בבהירות. ברוב המקרים אנחנו מדחיקים את זה כחלק ממנגנון הגנה", אומר אלדור. "בדרך כלל הקורבן, במיוחד של בריונות החוזרת על עצמה, זוכר את התקיפה וחי את הטראומה".

רוזנבלט הצליח לראיין את המורה שלו מכיתה ה', גברת ברומברג, זמן קצר לפני מותה. אף שחברו לכיתה זוכר שגברת סילברג כינתה בעקבות האירוע את חבריו לכיתה "חיות" ואף נזפה בהם, היא בכלל לא זוכרת את התקרית. מבחינתה, היה מדובר רק בעוד מקרה אחד, במהלך הקריירה הארוכה שלה, שבה תלמידים מתנהגים רע.

בשיחה המצולמת שלה עם רוזנבלט, היא אומרת שילדים מחווטים לזהות פגיעות אצל ילדים אחרים. "ילדים רגישים לבריונות בצורה מיוחדת. הם יכולים לזהות משהו שמבוגרים לא רואים. יש להם חוש שישי או משהו", מציינת גברת ברומברג.

ג'יי רוזנבלט יחד חברו ריצ'רד ג'יי. סילברג (צילום: באדיבות HBO)

לדברי נוביק, לא כל הצעירים שנפגעו הופכים אוטומטית לקורבנות של בריונות. בריונות היא ניצול לרעה מכוון של כוח, במטרה לפגוע – פיזית או אחרת, לרוב באופן רפטטיבי. בריונים נטפלים לאלה שמייצרים תגובה. אם הקורבן מראה שהניסיונות של הבריון לאיים עליו לא עובדים – הבריון, לרוב, נסוג.

מורים ומבוגרים אחרים חייבים להתייחס לבריונות כמעשה קבוצתי ולא רק לצמד של קורבן ותוקף. זה נכון שבעתיים כיום בעידן הרשתות החברתיות שהביא לבריונות סייבר

נוביק אומרת שלפני חמישה עשורים כבר ידעו שבריונות לא מתרחשת כאקט עצמאי – תמיד יש צופים. לכן, מורים ומבוגרים אחרים חייבים להתייחס לבריונות כמעשה קבוצתי ולא רק לצמד של קורבן ותוקף. זה נכון שבעתיים כיום בעידן הרשתות החברתיות שהביא לבריונות סייבר, שאותה מתארת נוביק כ"בריונות על סטרואידים".

לדברי נוביק, רק לאחרונה הובן כי מניעת בריונות ומעורבות בה היא דבר חיוני שעובד. לדבריה, סביבות חינוכיות צריכות להתמקד בהכלה, קבלה, ובהוראת אמפתיה בכל יום ויום, מהגן ועד י"ב.

בהמשך לדברי נוביק, הפסיכולוג אלדור מספר כי חברה לשעבר מכיתה ה' יצרה איתו קשר אחרי כמה עשורים כדי להודות לו על כך שהגן עליה מול כל הכיתה. הוא לא זכר את התקרית הספציפית, אבל זכר את האמפתיה שחש כלפי הילדה שהתקשתה להשתלב.

ד"ר רונה נוביק (צילום: באדיבות המצולמת)

"הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם בריונות שולחת מסר לקורבנות, לבריונים ולצופים. כששיעורי החרדה, הדיכאון וההתאבדויות גבוהים במיוחד בקרב קורבנות בריונות, אנחנו לא יכולים להרשות למבוגרים פשוט לעמוד מנגד", היא אומרת. בריונות עשויה לגרום למצוקה נפשית גם בקרב הצופים הפסיביים.

רוזנלבט התכוון ליצור קשר גם עם אותו דיק, קורבן הבריונות, אבל בסופו של דבר החליט שזה לא הדבר הנכון. "דיק הוא לא מרכז הסרט. השארתי אותו בחוץ ולא הגענו לשום תחושה של סגירת מעגל, זה מה שהפך את הסרט לאוניברסלי יותר", אומר רוזנבלט.

הוא מעיד כי בעקבות הסרט הוא קיבל מבול של תגובות. "חשבתי שהסרט יפגע באיזה נים, אבל לא בהכרח בהיקף כזה. לא ציפיתי שהוא יגע באנשים עד כדי כך שהם ישתפו אותי, באמצעות מיילים, במקרים שבהם היו קורבנות או בריונים, או שיספרו לי על חוויות הבריונות של ילדיהם", הוא אומר.

"במכתב אני אומר, 'אני מצטער' ולא 'אנחנו מצטערים'. הרגשתי שזאת הדרך הטובה ביותר להודות בזה, בתפקיד שהיה לי בתקרית"

הבמאי ג'יי רוזנבלט בכיתה ה' (צילום: באדיבות HBO)

ברור שרוזנבלט יצר את "כשהיינו בריונים" כדרך לחקור ולכפר על התפקיד שלקח בעינוי הילד דיק ב־1965. הסרט מסתיים במכתב התנצלות שכתב לדיק. כמישהו שחווה כאב רב בחייו, גם כילד, רוזנבלט מרגיש נורא על כך שגרם כאב לחבר כיתתו.

"במכתב אני אומר, 'אני מצטער' ולא 'אנחנו מצטערים'. הרגשתי שזאת הדרך הטובה ביותר להודות בזה, בתפקיד שהיה לי בתקרית", מספר הבמאי. דברי החרטה חיים רק בתוך הסרט. רוזנבלט לא שלח את המכתב לריצ'רד. הוא מקווה שאולי הוא ישמע על הסרט ויצפה בו. "אני יודע שזה יהיה רגע של ריפוי עבורי אם מישהו שנהג כלפי בבריונות יתנצל על מעשיו", מסכם רוזנבלט.