הפרישה הדרמטית של חברת הכנסת ג'ידא רינאוי־זועבי – שכבר הספיקה לחזור בה – הכניסה את ממשלת בנט–לפיד, המתנדנדת ממילא, לסחרור. רינאוי־זועבי איימה להפוך את הממשלה – שכבר נעדרת רוב בעקבות פרישת עידית סילמן – למיעוט בכנסת.
על רקע מאמציו הבלתי נלאים של יושב ראש האופוזיציה בנימין נתניהו לחזור ללשכת ראש הממשלה, השותפים לקואליציה – ואולי גם כמה מסיעות האופוזיציה – נלחמים כדי לסכל תרחיש שכזה. את זה הם עושים באמצעות שתי גישות: פיוס אישי והסטת תשומת הלב אל נושאים אחרים.
במרוץ לכיבוי השריפה האחרונה הממשלה נמנעה, שוב, לטפל בבעיות שגרמו לחוסר היציבות המאפיין את ישראל. בכך, היא למעשה אולי אף החמירה את המצב. ניסיון העבר מראה כי פתרונות זמניים לאתגרים משניים מחריפים בעיות עמוקות יותר, וגרוע מכך, פוגעים בסיכוי לפתור אותן.
מאמצי הקואליציה נועדו להשיג שתי מטרות עיקריות: הראשונה – להבטיח שמתנגדיה לא יוכלו להחליף את הממשלה בכנסת הנוכחית באמצעות הצבעת אי־אמון, דבר שנעשה כמעט בלתי אפשרי בכל מקרה מאז החלת סעיף האי־אמון הקונסטרוקטיבי הנוקשה ב־2014, הדורש הצבעה של 61 חברי כנסת בעד ממשלה וראש ממשלה חלופיים.
היות שהרשימה המשותפת לא צפויה לתמוך בקואליציה ימנית־דתית בראשות נתניהו, וחברי כנסת מימינה ומתקווה חדשה לא אמורים לערוק ברגע האחרון – תרחיש כזה נותר בלתי סביר.
המטרה השנייה היא למנוע סבב בחירות נוסף, חמישי בתוך שלוש שנים. גם לכך דרוש רוב מוחלט. מלכתחילה, האפשרות הזאת נחשבת לריאלית יותר, במיוחד אם היא תואמת את האינטרסים הרגעיים של מפלגות ומנהיגים ספציפיים בכל קצוות הקשת הפוליטית.
לכן, הבטחת תמיכתה של רינאוי־זועבי הייתה חשובה כל כך, בייחוד עבור יאיר לפיד, שהוביל את המשא ומתן עמה, היות שהוא היה המפסיד העיקרי במקרה של הכרזה על בחירות (על פי התיקון האחרון לחוק יסוד הממשלה, נפתלי בנט היה נשאר ראש ממשלת המעבר על חשבון לפיד עד להשבעת ממשלה חדשה כי ח"כית ממרצ הייתה עשויה להביא לבחירות).
רוב מרצה של הקואליציה הופנה ישירות לפיוס רינאוי־זועבי, למרות התסכול, המחאה ואפילו הזעם שעוררה. שלל שליחים, מתווכים ואנשי סוד – כולם נושאי תשורות – הצליחו לשכנע אותה בסופו של דבר לחזור בה
לפיכך, רוב מרצה של הקואליציה הופנה ישירות לפיוס רינאוי־זועבי, למרות התסכול, המחאה ואפילו הזעם שעוררה. שלל שליחים, מתווכים ואנשי סוד – כולם נושאי תשורות – הצליחו לשכנע אותה בסופו של דבר לחזור בה מהחלטתה.
מבחינת הממשלה, האידיאל היה שרינאוי־זועבי תתפטר ותפנה את מקומה לבאה בתור ברשימת מרצ, שסביר שהייתה מפגינה נאמנות גדולה יותר לממשלה. אבל רינאוי־זועבי כבר הודיעה שלא תקבל את המינוי שהוצע לה כקונסולית הכללית של ישראל בשנגחאי ושהיא לא מעוניינת במשרה ייצוגית אחרת.
הנסיבות בפועל הקשו עליה להסכים לנגוס בפיתיון. מהלך כזה היה מבטל את הביקורת העקרונית שהביעה במכתב ההתפטרות שלה על יחסה של הממשלה כלפי אזרחיה הערבים ועל התנהלות המשטרה וכוחות הביטחון בסדרה של אירועים (כולל אלה שהביאו להריגתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה ולמהומות בהלווייתה).
לכן, נותרה לה רק האפשרות הנעימה פחות של סחר–מכר, שכללה שורה של הבטחות קונקרטיות, שמגובות בהקצאה מחדש של משאבים שכבר אושרו, לפרויקטים שרינאוי־זועבי מעוניינת לטפח בחברה הערבית.
המהלך הזה נשא פרי תוך כמה ימים בלבד. בתמורה לחזרתה אל חיק הקואליציה, חברת הכנסת קיבלה אחריות רשמית משלה על מקבץ של רשויות מוניציפליות ושירותים חברתיים שלא מזוהים עם הרשימה המשותפת או עם רע"ם – יחד עם מנה גדושה של תשומת לב.
אולם, מחיר העסקה עלול להיות גבוה בהרבה מכפי שנראה במבט ראשון. המהלך עשוי לפגוע עוד יותר באמינותה (המעורערת משכבר) של רינאוי־זועבי ולהחיש את קצה של הקריירה הפוליטית הקצרה והסוערת שלה, בד בבד עם חבלה רצינית במוניטין ואולי ביציבותה האלקטורלית של מרצ.
מחיר העסקה עלול להיות גבוה בהרבה מכפי שנראה במבט ראשון. המהלך עשוי לפגוע עוד יותר באמינותה (המעורערת משכבר) של רינאוי־זועבי ולהחיש את קצה של הקריירה הפוליטית הקצרה והסוערת שלה
חשוב אולי אף יותר, ההסדר הזה של ריצוי מקורבים ובני/בנות חסות מנוגד ל"אני מאמין" המרכזי של הממשלה הנוכחית: מחויבותה להתמודד באופן מקצועי וללא משוא פנים עם שלל הצרכים הדוחקים של כל אזרחי המדינה בתחומי החברה, הכלכלה והביטחון האישי.
אם הדבק הזה יתמוסס, הוא יחשוף את הממשלה ללחצים קשים אף יותר מצד חברי קואליציה בודדים, יערער את היושרה שלה עצמה ובסופו של יום יזרז את דעיכתה הסופית. ואף שההסכם נותן הבטחות מסוימות – אך לא תקציבים חדשים – לקבוצות שונות בחברה הערבית שסובלת כבר שנים מהזנחה מובנית, כלל לא ברור מה יהיו ההשלכות על יחסי יהודים–ערבים בעתיד הנראה לעין.
בד בבד, לצד מהלכים למניעת הקדמת בחירות, ניתן גם להבחין בהפעלת אסטרטגיה נוספת, פחות גלויה לעין אך לא פחות חשובה, להתמודדות עם האתגרים המיידיים. זאת מתמקדת בניסיונות לתת בולטות לנושאים וליוזמות אחרות שיש בהן גם הסחת דעת מהמשבר התורן.
שמעתם על האיום האיראני?
חלקן, בעיקר ביוזמתו של בני גנץ, התרכזו (ועדיין מתמקדים) באיומים חיצוניים, בייחוד סביב חידושו האפשרי של הסכם הגרעין עם איראן ובלימת ההשפעה האיראנית בחזית הצפונית. אי אפשר לנתק את עיתוי ביקורו המתוקשר של שר הביטחון בארצות הברית מהסערה הפוליטית מבית.
דרך אחרת לרכך את התגובות לסחר–מכר עם רינאוי־זועבי – במחשבה על חברי האגף הימני של הקואליציה, הייתה לפייס גם אותם. כך, אולי, אפשר להסביר את ההחלטה המשונה – בעיצומה של תקופה רגישה במיוחד בירושלים וסביבותיה – לאשר את מצעד הדגלים השנוי במחלוקת ביום ירושלים או לתת אישור סופי לבניית הרכבל שיחבר את התחנה הראשונה בירושלים לכותל המערבי.
החלטות אלה ואחרות עלולות להחריף את השסעים האידיאולוגיים הפעורים ממילא בממשלת "השינוי", תוך הדגשת מגבלותיה המהותיות בכל הקשור ליכולת הטיפול בבעיות יסוד של המדינה.
מעניין שבמסגרת האסטרטגיה הזו, ניכר גם מאמץ להסב את תשומת הלב הציבורית לעבר רפורמה של שיטת הבחירה בישראל – מה שעשוי להביא להשלכות שליליות ארוכות טווח.
לא בפעם הראשונה שבים ועולים דיבורים על חזרה לבחירה ישירה לראשות הממשלה, אף שלשלוש מערכות הבחירות שהתקיימו על בסיס זה (1996, 1999 ו־2001) הייתה השפעה מזיקה על הפוליטיקה הסבוכה ממילא של ישראל.
אם שיטת ההצבעה הכפולה נועדה לחזק את הקשר בין אזרחים לנבחרים, להפחית את מספר המפלגות בכנסת ולעודד מתינות, הרי שהיא השיגה את ההפך הגמור – הבחירות הישירות הפכו את החיים הפוליטיים לעניין אישי באופן חסר תקנה.
אם שיטת ההצבעה הכפולה נועדה לחזק את הקשר בין אזרחים לנבחרים, להפחית את מספר המפלגות בכנסת ולעודד מתינות, הרי שהיא השיגה את ההפך הגמור
הפתק הכפול אפשר למצביעים לבטא נטיות צרות ומגזריות לצד העדפות ממלכתיות ובכך החלישו מאוד את המפלגות הגדולות ולמעשה הביאו להתרבותן של מספר הרשימות בכנסת.
בניסיון לבלום את התופעה הזאת – ולהפחית את סיכויי הייצוג של חלקים מהציבור הערבי – במהלך שני העשורים האחרונים הועלה אחוז החסימה ל־3.25%. אף על פי שמספר הרשימות הממוצע נותר קבוע, הנטייה להתאחד סביב שני גושים אלקטורליים עיקריים הגבירה למעשה את הקיטוב הפוליטי בשנים האחרונות.
כעת, כמה מומחים החלו לקדם שינוי מקיף אף יותר בשיטת הבחירות. פופולריות במיוחד הן ההצעות לעבור לשיטה של מחוזות בחירה חד־נציגיים – שיטה רובנית הנפוצה ברוב המדינות הדוברות אנגלית.
מעבר כזה יהיה כרוך בוויתור על היתרון העיקרי של שיטת הבחירה היחסית הטהורה הנהוגה בישראל – אופייה הייצוגי במיוחד של מכלול הקבוצות והעמדות בחברה, בלי (לנוכח השסעים החברתיים־פוליטיים המפלגים את המדינה) להרוויח מהפשרות שבדרך כלל קשורות בהסדרים כאלה.
אחרים החלו לקדם שיטה מעורבת, כמו זו הנהוגה בגרמניה, בטענה שהיא יכולה לשלב את הטוב שבשני העולמות. אין כל סימן לכך שהאפשרות הזאת רצויה בארץ, שלא לדבר אם היא בכלל ברת ביצוע כאן.
כל אלה, לצד הצעות אחרות, סובלות מפגמים דומים. הן אינן מביאות בחשבון את התוצאות ההרסניות של הניסיונות הקודמים להתערב בכללי המשחק ומתעלמות מחוסר שביעות הרצון הכמעט מוחלט של הציבור ממפלגות כגופים האמורים לקשר בין החברה לבין קבלת ההחלטות במדינה.
כמו כן, הן לא מתייחסות לקשר ההדוק שבין התדרדרות הדמוקרטיה, מגמות סמכותניות והיעדר אחריותיות לפריחת הפוליטיקה המבוססת על חלוקת טובות הנאה בלתי שוויונית לתומכים ולמקורבים.
מעל הכול, הן מניחות שהנדסה פוליטית תשנה את תכניה ומהותה של הפוליטיקה בישראל. אין דבר רחוק יותר מהאמת. השיטה לא מעצבת את החברה, אבל הדינמיקה הסביבתית, ההיסטורית, משפיעה (כמו בכל שיטת ממשל) על האופן שבו היא פועלת.
מבלי להידרש לסיבות לקיטוב האידיאולוגי והחברתי המדאיג ולנסות להתמודד עם הבעיות, כל נוסחה לתיקון מהיר של מערכת מורכבת תיצור אשליה שתסיט את תשומת הלב מהמשימות המהותיות – היקף המדינה, זהותה וערכיה.
ישראל נמצאת על סף קריסה. היא חסרה סולידריות. הקבוצות השונות שמרכיבות אותה לא מסוגלות להסכים אפילו על ערכים בסיסיים כמו כבוד האדם, סובלנות, צדק ושוויון
ישראל נמצאת על סף קריסה. היא חסרה סולידריות. הקבוצות השונות שמרכיבות אותה לא מסוגלות להסכים אפילו על ערכים בסיסיים כמו כבוד האדם, סובלנות, צדק ושוויון (הניסיון לעגן את האחרון בחוקי היסוד של ישראל שוב מדשדש).
![תאטרון הבימה בתל אביב עטוף בדגל ישראל, במפגן סולידריות עם תושבי העיר במהלך מלחמת המפרץ, ינואר 1991 (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/01/D342-093-1024x640.jpg "תאטרון הבימה בתל אביב עטוף בדגל ישראל, במפגן סולידריות עם תושבי העיר במהלך מלחמת המפרץ, ינואר 1991 (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)")
היא מתאפיינת בקיטוב הולך וגובר – תופעה רעילה במיוחד על רקע חוסר הוודאות הגואה בתחום החברתי והכלכלי, כמו גם בביטחון האישי והלאומי.
פתרונות זמניים המעוצבים כמענה ללחצים מיידיים ולבעיות נקודתיות רק מעכבים את החובה הדוחקת להגדיר את המאפיינים הפיזיים, האנושיים, החברתיים והנורמטיביים הרצויים ולעצב אסטרטגיה מבוססת ערכים למימושם.
כל הסתפקות בפחות מזה תהיה מתכון להגברת חוסר היציבות, לבלבול מתמשך, לסבל אנושי בל יתואר, ובאופן בלתי נמנע – לכאוס. אין זו משימתה של הקואליציה הנוכחית בלבד (שכוללת בעצמה טווח מגוון של אידיאולוגיות וקבוצות חברתיות), אלא של כל ממשלה שמקווה להעלות את ישראל על מסלול שיאפשר לכונן חברה הגונה לכל תושביה. ישראל שחיה בשלום עם עצמה ועם שכניה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו