שמונה שנים אלמוג ואני ביחד. ביום השמח בחיינו פחות נראה לנו נכון לדבר על ירושלים וחורבנה, והעדפנו לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לא עשינו דווקא, בחרנו בטקס מחוץ לרבנות ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו". בהחלפת הטבעות התחייבתי: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדיי ולחיות חיי שיתוף ואהבה".

שבע שנים ביחד ושנתיים של מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה סוג אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים וגם אותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו. רצינו חופה שתתן גם מקום לאבות שלנו שנפטרו, מקום כחלק מסיפור שלם ולא כטרגדיה. היה לנו ברור שלקיים טקס שוויוני, אישי, שמכיל מסורת יהודית שמתאימה לנו ולמשפחותינו, זה הדבר הכי נכון.

7 שנים יחד ושנתיים מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים ואותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו

לא רצינו אירוע "שכולם עושים", זה לא התאים לנו. היו הרבה סיבות שבעקבותיהן חשבנו שאירוע חתונה לא משמעותי עבורנו כזוג. אחת מהן הייתה הדרך הנפרדת של שני בני הזוג ברבנות לפני החופה. לא ראינו את עצמנו עושים משהו האחד בלי השנייה, בעיקר אני, שעושה את עיקר הדרך לבד (הדרכת כלה, מקווה).

גם קיום החופה האורתודוקסית עצמה לא קסם לנו. פחות נראה לנו נכון ביום השמח בחיינו לדבר על ירושלים וחורבנה, ולא לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לכן, החלטנו לעשות תהליך של ידועים בציבור דרך מרכז "הויה", שם שמענו לראשונה על קיום חופה אלטרנטיבית.

לצד ענייני הרגש, עשינו בירור לגבי המשמעויות של לא להתחתן ברבנות, ומה ההשלכות עלינו ועל ילדינו. גילינו שאנחנו לא מופלים לרעה מזוגות נשואים, ואף זכאים לאותן זכויות.

בהקשר לילדים בעתיד, הבנו כי לכל בירוקרטיה יש פתרון (שלא מצריך נסיעות לחו"ל), וכמו שאנחנו קיבלנו חינוך ותמיכה מהמשפחה ללכת בדרכנו, כך גם הם יקבלו, ולכן זה לא הרתיע אותנו.

היו כמה מבני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה.

היו כמה בני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה

שילבנו בטקס שבע ברכות, שבירת כוס, והייתה לנו כתובה יפהפיה שכתבנו ביחד. החלק שהכי אהבנו היה החלפת הטבעות, שבחופה אורתודוקסית הוא מעשה קנייני, אבל אצלנו היה זה מעשה הבטחה.

ליאת  מירון ואלמוג בר-אל בטקס הנישואים של הויה – מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית (צילום: טוני בנישו)

המשפט שבחרנו היה: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדי ולחיות חיי שיתוף ואהבה". לא רק הטקס עצמו היה מרגש ומהנה, גם הכתיבה והיצירה שלו כשבועיים קודם עם המנחה היו מרגשים ומצחיקים, והיו בשבילנו אחת החוויות היותר משמעותיות בתהליך.

מכל החופה, מה שהכי ריגש אותנו היה המקום שנתנו לאבות שלנו. בדבריו של המנחה אלינו הוא סיפר את הסיפור של הדייט הראשון שלנו, בו אלמוג הביא לי פרחים צהובים, זאת לאחר שחיפש אותם עם אביו כל אותו יום שבת. מכיוון ששום חנות לא הייתה פתוחה, הם נסעו למספר ערים עד שמצאו. כל זאת מכיוון שאבא שלו שאל אותו אם אני שווה את זה, והוא ענה שכן.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי

מה שחשוב לנו להעביר לזוגות אחרים הוא, שהבחירה להתחתן בעומר, בטקס לא דתי, היא לא ממקום של "דווקא" אלא ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו" כזוג, למה שחשוב לנו כפרטים, למה שמשמח את המשפחות והחברים שלנו, ומתוך ראייה של איך נכון שזה יהיה – ולא איך זה צריך להיות.

ליאת מירון בר-אל, בת 26 מאיזור השרון, סטודנטית למשפטים שנה ד'. בת הזוג של אלמוג בר-אל, לו נישא בטקס של הויה - מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית.