פסקול שנות התשעים חוזר אלינו בכל פורמט אפשרי – מלבד באינטרנט. האם זה אומר שהוא מת? ואם כן – ממה? על קו התפר שבין דור ה-Y לדור ה-Z, נמצאת תשובה שלא בהכרח תמצא חן בעיני קוראינו הבומרים, אבל זה המצב.

פסקול שנות התשעים חוזר אלינו בכל פורמט אפשרי – מלבד באינטרנט. האם זה אומר שהוא מת? ואם כן – ממה? על קו התפר שבין דור ה-Y לדור ה-Z, נמצאת תשובה שלא בהכרח תמצא חן בעיני קוראינו הבומרים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לאחרונה הצליח השדה התרבותי המקומי לחלץ מתוכו כמה מחוות לשנות ה-90, משל היו הרעיון הגאוני הזה שחוצה את המוח של כמה אנשים במקביל בו זמנית. מהסדרה של אביב גפן בהוט "שנות הירח", שהושקה בקול תרועה רמה, דרך תערוכת רוק 90 בגלריה המשכן מאירוב בחולון, שנוצרה באמצעות ליקוט סיזיפי של פריטים מקוריים בקבוצות פייסבוק ודרך שת"פ עם אמנים, יוצרים וצלמים – ועד סרטו החדש של עמית איצקר שעתיד להיות מוקרן לראשונה היום בסינמטק תל אביב. כל אחת מאלו מצליחות להגיד משהו אחר לגמרי על אותה תקופה.

מתוך ההזמנה לתערוכת רוק 90

יומרות הרוקנרול הישראליות של אותה עת היו גבוהות מאד. הייתה דרמה באוויר. ד"ר אביבית אגם דאלי, אשר אצרה את תערוכת רוק 90 המוצגת בימים אלו (ועד ה-31 באוגוסט) מספרת:

"דרך שנת 1995 מחלקים את שנות ה-90 לשניים. ב-95 לא רק נרצח יצחק רבין, היה גם אסון ערד ובניהם פער של שלושה חודשים. שני אירועים שחקוקים בזיכרון והשפיעו גם על התחושות במרחב ומשם גם על היצירה בהמשך".

אביבית אגם דאלי על רקע התערוכה: "הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית – רוק 90" (צילום: אלי נאמן)

מי שהושפעו מכך במישרין ונמצאים בין המציגים בתערוכה הם אסף אמדורסקי, ירמי קפלן, משינה, ערן צור ועוד רבים וטובים.

חולצות אוהדים, שילוט בצבעי ניאון למופעים וקטעים מצולמים מרוקסן ומהפינגווין, עליהם אומרת דאלי:

"אלה בעיקר ייצוגים של אנשים בחושך כי זה הרגיש נכון וזה מה שהיה באותה תקופה. הכל היה חשוך, גם בדיסקים וגם בתקליטים. שנה שלמה אספתי חומרים מאמנים, עיתונאים שמסרו שמות נוספים בדרך. לא מצאתי חומרים של משינה, אז היח"ץ הפנו אותי לקבוצת מעריצי פייסבוק, משם קיבלתי עוד חומרים. זה לא ארכיון סטנדרטי, זה טיול ברחבי ישראל. פגשתי את ניק מילר מסטלה מאריס ששמר בגדי הופעות שאבא שלו תפר לו".

ירמי קפלן בתל אביב בשנות התשעים (צילום: דינה קרטיס)

להקה נוספת שאוצרותיה נשתמרו במהלך הזמן היא "המכשפות". "הן שמרו על המון דברים בגלל שהיא (ענבל פרלמוטר ז"ל) מתה בפתאומיות בתאונת דרכים. הרבה ממה שנשמר נתרם לתערוכה", מספרת ד"ר דאלי בהתייחסות להון הסימבולי שהותירה אחריה סולנית הלהקה.

"לידן מוצגת הגיטרה שירמי קפלן קיבל מאבא שלו. גיטרה מ-1962. האבא היה מנגן עליה בארה"ב, שנים, לקהל יהודי בעיקר. מצאנו דברים פיזיים ממש מרגשים לדור (האיקס, אלה שנולדו בין 65-80) הזה שהיה בגיר בשנות ה-90. זה עולם אחר, עולם של פרינט, לא אינטרנט ורשתות חברתיות. מצאתי אפילו מכתבי מעריצות כתובים בעט שנשלחו לרם אוריון".

מצאנו דברים פיזיים ממש מרגשים לדור הזה שהיה בגיר בשנות ה-90. זה עולם אחר, עולם של פרינט, לא אינטרנט ורשתות חברתיות. מצאתי אפילו מכתבי מעריצות כתובים בעט שנשלחו לרם אוריון"

אסף אמדורסקי וג'נגו, מועדון רוקסט, 1990 (צילום: דינה קרטיס)

מול תערוכה שכזו, שנטוותה מזיכרונות קולקטיביים לצד דימויים פיזיים, הסדרה שאביב גפן הוציא לאחרונה בחסות HOT מספרת סיפור אחר לגמרי על אותה תקופה בדיוק.

נכון שהסדרה זכתה לביקורות לא נעימות, אבל בעיני רבים גפן בחר ו/או נבחר על ידי הגורל להיות הסמן התרבותי של אותה עת, כפועל יוצא מרצח רבין והקירבה בין השניים. גם היצירה שלו הושפעה מהרצח מאד וכל יתר הקריירה בהמשך.

לכן זה רק מתבקש שהסדרה תסופר מנקודת המבט שלו, מלווה בקטעי קול שלו, ושהשפה הכוללת שלה היא של שנות ה-90, עם כל הכיעור והיופי שלהן. זה אולי מרגיש מנייריסטי, אבל זה גם אותנטי בו זמנית.

את "עצבני ומהיר" סרטו החדש של עמית איצקר לעומת זאת, זכינו להכיר לראשונה כבר לפני כמה שנים, כשהוא עוד היה רק רעיון שלווה בקמפיין גיוס המונים ב-2018 ואיצקר נזרק חזרה לשנות ה-90 דרך "פאסט מיוזיק", לייבל מקומי שפעל במחצית השניה של שנות ה-90 עם עמיר ג'נגו רוסיאנו ובת זוגו עינב, ואמיר שור ובת זוגו נטעלי גבירץ.

מתוך הפעילות בלייבל נפתח מועדון "הפטיפון" ביצחק שדה פינת המסגר בתל אביב, חממת אינדי שמצטיירת כאנטי תזה לכל מה שממסדי והיה קיים בעולם באותו זמן. וגם כנישה פצפונת השמורה ליודעי חן, תושבי המרכז בטווח פעולה של חצי דור בערך.

מול תערוכה שכזו, שנטוותה מזיכרונות קולקטיביים לצד דימויים פיזיים, הסדרה שאביב גפן הוציא לאחרונה בחסות HOT מספרת סיפור אחר לגמרי על אותה תקופה בדיוק

לי זכור שבאותה תקופה אותו דבר קרה גם בקריות. לא ברמת לייבל מוזיקלי בוער אבל כן מועדונים שהיוו קרקע פוריה להתחרעות על גיטרות ותופים ולשבור את המקום ובלגן ולהקות. קבוצות של צעירים שעושות מוזיקה ומשתכרים, כנראה כמפלט מהתקופה האיומה ההיא. חלקם אפילו העריץ את סבווי סאקרס.

איצקר לא מתאמץ לשלב בין ישן וחדש, מחתרתי ומיינסטרימי. בסרט הוא מראיין מוזיקאים, יוצרים וחברי מועדון "הפטיפון". קטעי וידאו מהתקופה משולבים גם הם בסרט.

איסוף הנתונים מתבסס על ראיונות, וסרטוני וידאו שאת חלקם איצקר צילם אז בעצמו בוידאו. למרבה המזל כל משתתפי הסרט עוד חיים, טפו טפו, מה שהקל עליו מאד. הסרט יוקרן במהלך כל חודש יוני בסינמטק תל אביב.

מבחינת איסוף החומרים בשלושת המקרים, במבט לאחור, זה פשוט מפחיד לדמיין לאן אנחנו הולכים, אם כל כך הרבה השתנה בזמן כל כך קצר. בטווח זמן של חצי דור, 15-20 שנה שזה כלום וחולף בהרף, עברנו מצילום בפילם ופיתוח תמונות על גבי נייר צילום, שזו טכניקה שקיימת כבר מאתיים שנה, למצלמה דיגיטלית שיש בה גם וידאו תוך עשור, ועכשיו כבר יש מצלמה שנמצאת אצלנו בכיס כל הזמן, 24/7.

אני לא מחדשת כלום אבל זה בטח אומר המון על תפיסת הנראות והפוליטיקלי קורקט, ומכאן גם על כל מרחב היצירה. היום מוזיקאים נדרשים קודם כל להצליח ברשת, ואם הם יצליחו, זמן הפעילות שעומד לרשותם עד שיגיע הדבר החדש הבא הוא ברוב המקרים קצר מאד.

בהקשר הזה ספק אם יכול להיות בארץ עוד "רוקסטאר" כמו שאביב גפן היה, עם כל הכבוד לסטטיק ובן אל. אלה היו ימים אחרים.

וכל עניין ההפצה גם הוא השתנה. הכל קורה בפייסבוק, באינסטגרם, בטיקטוק. לא יהיו יותר קירות שנוצרים משכבות של שלטי פרסום להופעות, עד שמישהו בא ומגרד את זה או שהורסים את הבניין.

מבחינת איסוף החומרים בשלושת המקרים, במבט לאחור, מפחיד לדמיין לאן אנחנו הולכים, אם כל כך הרבה השתנה בזמן כ"כ קצר, בטווח חצי דור, 15-20 שנה, שזה כלום וחולף בהרף

ברוח הזמן הנוכחית, תוך הסתכלות לאחור של 25 שנה בסך הכל, משתקף עולם שנראה מיושן מדי וגם השינויים הבין-דוריים מורגשים מאד. זה בטח היה ככה תמיד, אבל הטכנולוגיה והרשתות האיצו את התהליך הזה פי שניים לפחות, מה שלכאורה קיצר את שנות הזוהר של דור ה-Y בחצי, והפך אותו אפילו יותר כנוע ומובס ממה שהוא היה מלכתחילה. כואב הלב.

דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.