השבועות הקרובים צפויים להיות מכריעים, לא רק לגורלה של הקואליציה הנוכחית אלא גם לעתיד הפלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי.

בדיוק 55 שנה אחרי הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים וההשתלטות הישראלית על הגדה המערבית ורצועת עזה – סוגיות יסוד של משטר, משילות וריבונות התכנסו סביב ההצבעה על חידוש "התקנות לשעת חירום ביהודה ושומרון" (הכוללות גם את בקעת הירדן).

ההצבעה השבוע הוכיחה שפוליטיקה קטנונית שעוסקת בשאלות בנוגע למתי ואיך תתמוטט ממשלת בנט–לפיד הבלתי יציבה זוכה לכל תשומת הלב, זאת במקום הסוגיה הבסיסית הרבה יותר: כמה זמן עוד יוכל להימשך השלטון הישראלי על הפלסטינים בניגוד לרצונם.

מייד לאחר סיום המלחמה ב־1967 וסיפוח מזרח ירושלים והכפרים הסובבים אותה, הממשלה בראשות מפלגת העבודה ייסדה מערכת משפט דואלית. מאז, כל הישראלים החיים מעבר לגבולות הבינלאומיים המוכרים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק מ־1949 (ה"קו הירוק") נכללים בסמכות השיפוט הישראלית ומוכפפים לחוק הישראלי.

חיילי חטיבה 8 במלחמת העצמאות (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

המסגרת המשפטית המורחבת יצרה מערכת שליטה בלתי שוויונית שהעניקה בהדרגה יותר ויותר זכויות למתנחלים ישראלים בהתאם לנסיבות פוליטיות ולשינויים בחקיקה

מאז, נשלטים הפלסטינים על ידי תקנות וצווים צבאיים שמוציאים מפקדי כוחות צה"ל באזורים הרלוונטיים. התקנות לשעת חירום ביהודה ושומרון – שעודכנו והורחבו מעת לעת – חודשו מאז על ידי כל ממשלה ישראלית, בלי קשר לנטייתה הפוליטית או לתפישתה האידיאולוגית.

המסגרת המשפטית המורחבת הזאת יצרה מערכת שליטה בלתי שוויונית שהעניקה בהדרגה יותר ויותר זכויות למתנחלים ישראלים בהתאם לנסיבות פוליטיות ולשינויים בחקיקה, בד בבד עם שליטה ישראלית הולכת וגוברת ישירות או בעקיפין על חיי היומיום, הרכוש, הקרקעות, התשתיות, השירותים, הזכויות והניידות הפלסטיניים.

שילוב של תקנות חירום עם החובה המשפטית לחדש אותן מדי תקופה יצר פיקציה כאילו מדובר במצב עניינים זמני. בפועל, במהלך השנים, ההסדרים הללו התקבעו לחלוטין.

מנקודת מבט משפטית, המערכת הזאת עוקפת אמנות בינלאומיות הנוגעות בדיני מלחמה (ובפרט את אמנת ז'נבה הרביעית), מנוגדת לחוק הבינלאומי לזכויות אדם ומפרה נורמות בסיסיות של מערכות משפט מודרניות. זוהי בדיוק התגלמותו של אי שוויון ממוסד בעולם האמיתי.

ח"כ ג'ידא רינאוי־זועבי מצביעה נגד חוק יו"ש, 6 ביוני 2022 (צילום: AP Photo/ Maya Alleruzzo)

המשטר הכפול הזה – בלתי קביל ככל שיהיה – מתמיד במשך שנים ומשמש כלי חיוני בקידום טקטיקת השהיה, בתקווה שגורמי היסוד העומדים בבסיסו יבואו על תיקונם ההוגן במישור המדיני וייתרו את המשך קיומו בבא העת.

בינתיים, אפילו אחרי הסכמי אוסלו והעברת כמה סמכויות לרשות הפלסטינית, זה עדיין לא קרה. באופן אירוני, חידוש תקנות החירום נמצא בסכנה מסיבות פוליטיות מצד אלה שיש להם את האינטרס הגדול ביותר בהנצחתן: האופוזיציה הנוכחית בראשותו של בנימין נתניהו ושותפיו הדתיים והלאומנים־הקיצוניים שכבר הפילו אותן פעם אחת – וסביר להניח שיעשו זאת שוב בשבועות הקרובים.

באופן אירוני, חידוש תקנות החירום נמצא בסכנה מסיבות פוליטיות מצד אלה שיש להם את האינטרס הגדול ביותר בהנצחתן: האופוזיציה הנוכחית בראשותו של נתניהו

ממשלת בנט–לפיד, המגוונת ביותר בתולדות ישראל, תומכת בתקנות אף שחלק מחבריה התנגדו להן באופן עקבי במשך עשרות שנים (בהם מרצ, המפלגות הערביות וכמה מחברי מפלגת העבודה). היה ברור מראש שאין רוב פרלמנטרי לאישור התקנות, אפילו אם רוב חברי הכנסת כשלעצמם היו תומכים במהלך (בדיוק מה שיקרה במידה והליכוד יחזור לשלטון).

אבל בינתיים, הרצון לפרק את הממשלה הנוכחית ולהחזיר את נתניהו לראשות הממשלה עולה על כל שיקול אחר. התוצאה היא שהדיון במשמעויות של התקנות לשעת חירום נדחקות לשוליים פעם נוספת. הדרמה סביב ההצבעה ביום שני האחרון והשלכותיה עדיין עצומה. אולם, ההתמקדות רק בה שגויה לגמרי.

ראש הממשלה נפתלי בנט במליאת הכנסת, 6 ביוני 2022 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

השאלה היא לא אם הממשלה תובס לחלוטין כעת או תינצל למשך עוד זמן מה – קרוב לוודאי שבזכות לחץ מצד המתנחלים על השוליים הימניים של האופוזיציה. מבחינה פוליטית היא כבר לא בת קיימא, והתפרקותה (כמו זו של ממשלת נתניהו–גנץ שאותה ירשה) היא רק עניין של זמן.

משמעותית הרבה יותר היא ההבנה הגוברת שהממשל הכפול שישראל מנהלת כבר יותר מחצי מאה כבר לא ישים מבחינה חוקית, מוסרית, מעשית או מנקודת מבט אתית־יהודית ("תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם"). בעשור השלישי של המאה ה־21, אי שוויון ממוסד לאורך זמן גורר מצב של היעדר משילות.

הסערה הפוליטית האדירה שמתחוללת בישראל בשנים האחרונות היא סימפטום חיצוני למשבר משילות חריף. חוסר היציבות הפוליטית הוא ביטויו החיצוני של היעדר היכולת לתכנן ולאכוף בפועל מדיניות של כל ממשלה מכהנת.

המשטר הקיים אמור לקשר בין האוחזים בשלטון לבין האזרחים בדרכים שיחזקו את הלגיטימיות שלו, ירחיבו את סמכותו ולפיכך יגבירו את יכולתו לשלוט (בדמוקרטיות באמצעות תמיכת האזרחים, במשטרים סמכותניים באמצעות שימוש בהרתעה או בכוח של ממש). משילות היא פונקציה של יכולות המדינה.

צעירים פלסטינים מתעמתים עם כוחות צה"ל בחברון, 4 במרץ 2022 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

במהלך שני העשורים האחרונים – להוציא תקופות קצרות מאוד – ממשלות ישראל הקריבו את יכולת המשילות שלהן על מזבח שימור העליונות היהודית בארץ ישראל בלי להגדיר במפורש את גבולות המדינה.

במהלך שני העשורים האחרונים – להוציא תקופות קצרות מאוד – ממשלות ישראל הקריבו את יכולת המשילות שלהן על מזבח שימור העליונות היהודית בארץ ישראל

כזו הייתה ההתנהלות המסורתית ביחס לפלסטינים ולשטחים הכבושים. אולם, עם הזמן, הגישה הזו ננקטה גם כדי לדחוק לשוליים את קולותיהם של החברה הערבית בישראל ושל הארגונים היהודיים הדוגלים בחברה משותפת על בסיס שוויון וצדק לכל אזרחי המדינה.

הדה־לגיטימציה חסרת הבושה של האזרחים הפלסטינים ("אין נאמנות – אין אזרחות"), ההכפשות המתמשכות של מנהיגיהם ("המצביעים הערבים נעים בכמויות לקלפי"), והטלת הספק העיקשת בנאמנותם (רק בשבוע שעבר נערך סקר כלל־ארצי בשאלה: "האם את/ה מסכים/ה עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור?"), גרמו לפגיעה חמורה באמון של חלק ניכר מהאזרחים בבעלי השררה במדינה.

לכך נלוו, בעיקר בשנים האחרונות לשלטונו של נתניהו, התקפות מתוזמרות היטב על מבקריו. אלה הגיעו במקור מהשמאל, אבל בסופו של דבר כללו את כל מי שלא הסכימו עם התנהלותו – גם מקרב שורות מפלגתו שלו.

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו לצד ח"כ יואב גלנט בכנסת, 7 ביוני 2022 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

בעיית המשילות כה מקיפה שהיא מצמצמת אפילו את יכולת הפעולה של הקואליציה המכילה, שמנסה, לפחות בסגנונה ובגישתה, לגבור על כמה מחומרי הבעירה הרעילים ביותר של עידן נתניהו

כעת, בעיית המשילות כבר כה מקיפה שהיא מצמצמת אפילו את יכולת הפעולה של הקואליציה המכילה שנמצאת בשלטון כיום, שמנסה, לפחות בסגנונה ובגישתה, לגבור על כמה מחומרי הבעירה הרעילים ביותר של עידן נתניהו.

היעדר משילות קשור ישירות לנושא הריבונות. במשך יותר ממאה שנה היחסים בין הישראלים לפלסטינים מתרכזים ישירות בתביעותיהם המתחרות על הארץ. אף על פי שהסכסוך עבר תהפוכות לאורך השנים ולבש צורות וביטויים שונים, מהותו הבסיסית נותרה ללא שינוי.

עמימותו של מצב הביניים ללא גבולות מוסכמים יצרה גלים של אלימות והקצנה לאורך זמן. חסידי הסיפוח משני הצדדים תובעים לעצמם עליונות על חשבונו של האחר – ולעיתים של זהותם שלהם.

המתנגדים – שככל הנראה עדיין מהווים את הרוב בשני הצדדים – מבינים כי שני העמים לא הולכים לשום מקום וכי רווחתם בטווח הרחוק תלויה בחלוקה שוויונית של הארץ, אך הם אובדי עצות בנושא השאלה כיצד ממשיכים מכאן.

נתניהו במהלך מסיבת העיתונאים בה הודיע כי יחיל את הריבונות על בקעת הירדן (צילום: פלאש90/הדס פרוש)

כולם מודעים לכך שללא הגדרה ברורה של תחום הריבונות לא תיתכן מדינה בטוחה בעלת לגיטימיות בינלאומית המסוגלת להחיל את ריבונותה על כל האנשים שחיים באותו השטח. ובהיעדר בסיס כזה למשילות, מה שמנחה את המשטר הוא על פי הגדרה הפעלת כוח באופן בלתי שוויוני על קבוצות האוכלוסייה השונות.

בינתיים, גוברים הוויכוחים על סמלים לאומיים, שמתרכזים בירושלים וסביבתה, שם מתכנסות האנומליות הללו בצורה הממוקדת ביותר. אך הן גולשות גם לגדה המערבית ועמוק אל תוך ישראל בתחומי הקו הירוק.

שום פעולת החרמה של דגל פלסטין (ולא, כפי שנהוג לומר, דגל הרשות הפלסטינית או דגל אש"ף) או חקיקה האוסרת על הנפתו לא יוכלו להחליף את הצורך להתמודד עם ההכרה בזכויות הריבוניות של שני העמים במרחב שבין הים לירדן.

מפגין פלסטיני מנופף בדגל פלסטין בהתנגשויות עם כוחות צה"ל ליד מעבר הגבול חווארה בגדה המערבית, 14 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Majdi Mohammed)

זה, כפי שהיה תמיד, לב האתגר הניצב בפני הישראלים והפלסטינים כאחד. בעוד פשיטת הרגל של המערכת הולכת ומחריפה, האירועים האחרונים מעצימים את סכנותיה ומדגישים את הדחיפות בפתרונה.

פירמידת השליטה כולה מתפרקת מפני שכפי שמעצמות כה רבות למדו על בשרן, לא ניתן להכניע עמים אחרים ולשלול מהם את חירותם לנצח בלי לשלם על כך מחיר כבד. המצב לא היה צריך להתדרדר עד כדי כך. בלי קשר להצבעה זו או אחרת , עכשיו זה הזמן לתקן אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.

פירמידת השליטה כולה מתפרקת מפני שכפי שמעצמות כה רבות למדו על בשרן, לא ניתן להכניע עמים אחרים ולשלול מהם את חירותם לנצח בלי לשלם על כך מחיר כבד