במטה המאבק להעלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח לשעה נכתבה בשבוע שעבר תמונת מצב לקראת ההצבעה על החוק בקריאה הטרומית בכנסת: במחנה ה"בעד" – הרשימה המשותפת, ש"ס, יהדות התורה. במחנה ה"נגד" – יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה. מתחת לסימן שאלה הופיעו יתר המפלגות, מהאופוזיציה (הליכוד) ומהקואליציה (העבודה, מרצ, כחול לבן ורע"ם).

במטה המאבק להעלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח לשעה נבחנה תמונת המצב לקראת ההצבעה בכנסת: במחנה ה"בעד" – הרשימה המשותפת, ש"ס, יהדות התורה. ב"נגד" – יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה

מאז, מאות פעילים נרתמו להפעלת לחץ על הח"כים המתנדנדים באמצעות שליחת הודעות, פוסטים ברשתות החברתיות ועבודת לובינג מאחורי הקלעים, כדי להביא לאישור הצעת החוק בקריאה טרומית.

קשה להסביר את החלוקה הלא שגרתית שסומנה אז בין תומכי העלאת שכר המינימום, מתנגדי ההצעה ואלה שתמיכתם עמדה בסימן שאלה, אם ניצמד לתפיסה הרווחת של המפה הפוליטית.

היערכות לתמונת המצב לפני ההצבעה על חוק שכר המינימום במטה "מינימום 40", מתוך טוויטר

אנחנו נוהגים לחשוב על השמאל והימין כסקאלה שנקבעת על פי "הנושא מדיני" במקרה הטוב, או כשבטים היסטוריים במקרה הרע, כך שהעבודה נמצאת ימינה ממרצ, יש עתיד וכחול לבן ימינה מהעבודה, וכן הלאה.

חלוקה נוספת שפרצה לחיינו בסערה בשנים האחרונות היא בין מחנה ה"ביביסטים" לבין מחנה ה"רק-לא-ביבי", זו שכורכת יחד את ניצן הורוביץ וגדעון סער, את מרב מיכאלי ואביגדור ליברמן, את בני גנץ ונפתלי בנט.

טבלת הגושים הפוליטית בבחירות 2021, מתוך וויינט

על טהרת החלוקה האקלקטית הזו הוקמה "ממשלת השינוי", ואלה גם המושגים שבהן חושבת התקשורת המסחרית, שתייגה את הקרב על שכר המינימום כסיפור של "אופוזיציה מול קואליציה" ("ניצחון לאופוזיציה" – זעקו הכותרות באתרי החדשות).

הפריזמה הזאת לא מאפשרת להסביר מדוע חברי סיעת רע"ם הצביעו בעד הצעת החוק, ואילו העבודה ומרצ נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה כדי לאפשר לה לעבור – בניגוד לעמדת הממשלה שלהן.

עוד מכה לקואליציה > הצעת החוק של האופוזיציה להעלאת שכר מינימום עברה טרומית > https://t.co/2gEMXsI4Xo pic.twitter.com/fSrXDDWeoI

— חדשות בחדרי חרדים (@behadrei_bhol) June 8, 2022

פריזמת החלוקה הגושית המקובלת לא מאפשרת להסביר מדוע חברי סיעת רע"ם הצביעו בעד הצעת החוק, ואילו העבודה ומרצ נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה כדי לאפשר לה לעבור – בניגוד לעמדת הממשלה שלהן

כך נוצרה למען "מינימום 40" קואליציה מגוונת למדי שאנחנו לא רגילים לחשוב עליה כאפשרית. מנגד, יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה התייצבו כמתנגדות הנחרצות ביותר להצעת החוק (לא סתם אין להן נציגים מבין 46 הח"כים שחתמו על היוזמה לשכר מינימום של 40 ש"ח לשעה).

פתאום יאיר לפיד לא היה עוד "המרכז" – שלכאורה נמצא רק קצת ליד השמאל – אלא זה שעומד מהצד השני של המתרס, יחד עם בנט, ליברמן וסער, הדוגלים כולם באג'נדה ניאו-ליברלית למהדרין.

יש שלל סיבות להתפלגות ההצבעה המשונה שנוצרה: ש"ס, יהדות התורה ורע"ם אמנם רחוקות מלאחוז במשנה סוציאליסטית, אך הן מחויבות למצביעים מהמעמד הבינוני-נמוך שעובדים בשכר מינימום; ואילו העבודה ומרצ רחוקות מלהיות מחויבות למצביעים מהמעמד הבינוני-נמוך, אך הן לעתים נזכרות בתיאור העצמי שלהן כ"סוציאל-דמוקרטיות" (כשמופעל עליהן מספיק לחץ ציבורי). בנוסף אליהן ישנה הרשימה המשותפת, שמתהדרת גם במצביעים מהעשירונים הנמוכים וגם בעמדות שמאל כלכלי.

גורמים אלה ואחרים הם שאפשרו את הסיטואציה המשונה, שבה מפלגות אלה (ואף חלק מהליכוד) עמדו לפחות לרגע בשורה אחת, אף על פי שרוב הזמן אנחנו רגילים לחשוב עליהן כיריבות מקצוות מנוגדים של הסקאלה הפוליטית. אין פירוש הדבר שמדובר באוסף מפלגות פועלים מעוררות השראה שאני מחבב מכל בחינה.

המשמעות היא שהמאבק שמובילה תנועת "עומדים ביחד" בעשרת החודשים האחרונים לא הצליח רק לבלום את עסקת החבילה של ליברמן ולקדם את הצעת החוק להעלאת שכר המינימום; אלא גם לשרטט קווי מתאר ראשוניים לגבולות גזרה פוליטיים אחרים מאלה שאנחנו רגילים אליהם.

מסתבר שעם מעט דמיון פוליטי וכוח מאורגן אפשר לייצר רוב חדש של מגזרים שונים, שפתאום מגלים שהם נמצאים באותה הסירה – אלה שמשלמים להם מעט מדי. מולם, עומדים בעלי ההון וקומץ הפוליטיקאים שמשרתים אותם (ומהבחינה הזו, אין הבדל בין לפיד, סער, ליברמן ונתניהו).

המאבק שמובילה "עומדים ביחד" בחודשים האחרונים לא רק בלם את עסקת החבילה של ליברמן וקידם את הצעת החוק להעלאת שכר המינימום, אלא גם שרטט קווי מתאר לגבולות גזרה פוליטיים שונים

מתוך הבנה זו, ציבורים שונים שאנחנו לא נוהגים לחשוב עליהם כבעלי-ברית – כמו חרדים וערבים, כמו שמאל אידיאולוגי ואנשים שלא בהכרח מרגישים בבית במפלגות השמאל – יכולים להתאגד למען מטרותיו המשותפות.

דמיינו את הכוח שיכול להיות לרוב כזה לפעול למען חברה צודקת יותר, ואולי אף לייצר שותפות אינטרסים יהודית-ערבית גם ביחס לכיבוש. קשה לדמיין את זה קורה בטווח הקצר, אך הקיטוב שנוצר סביב העלאת שכר המינימום מספק לנו אתגר מחשבתי על האפשרות לייסד זרם פוליטי חדש, שנשמע ומתנהג אחרת מהמחנה שמכונה כיום "שמאל".

אילון טוהר הוא סטודנט לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה ולהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, הפעיל בתנועת "עומדים ביחד" שיזמה את קמפיין "מינימום 40". לשעבר עורך בדסק החדשות של "וואלה".

המערב מכין לאוקראינה ״גורל של בשר תותחים״: השבוע נשא הנשיא פוטין נאום בפני אורחי ״וועידת מוסקבה לביטחון בינלאומי״ (אירוני משהו) במוסקבה, ורוח דבריו באופן כללי מעידה על החרפת הגישה הניצית כלפי המערב ובמיוחד ארה״ב, תוך ניסיון להטיל על אלה את גורלה המסתמן של אוקראינה.

המערב מכין לאוקראינה ״גורל של בשר תותחים״: השבוע נשא פוטין נאום בפני אורחי ״וועידת מוסקבה לביטחון בינלאומי״ (אירוני משהו) במוסקבה, ורוח דבריו מעידה על החרפת הגישה הניצית כלפי המערב

בנאומו קבע פוטין בין השאר:

״המצב בעולם משתנה באופן דינמי, ומולנו מתהווים קווי המתאר של סדר עולמי רב קוטבי. יותר ויותר מדינות ועמים בוחרים בדרך של התפתחות חופשית וריבונית על סמך זהותם, המסורות והערכים שלהם״.

ואז הדגיש פוטין מי מתייצב נגד התהליכים הללו ומנסה לבלום אותם. אל מול תהליכים אובייקטיביים אלו מתייצבות אליטות גלובליסטיות מערביות, מעוררות כאוס, סכסוכים ישנים וחדשים, מיישמות מדיניות של מה שנקרא בלימה, ולמעשה – מערערות כל נתיב התפתחות חלופי וריבוני. לפיכך, הן מנסות בכל כוחן לשמר את ההגמוניה והכוח שחומקים להן מידיהן ולשמור על מדינות ועמים באחיזת סדר ניאו-קולוניאלי.

ההגמוניה שלהן פירושה קיפאון עבור העולם כולו, עבור הציוויליזציה כולה, אטימות וביטול התרבות, טוטליטריות ניאו-ליברלית״. פוטין מציין שארה״ב ו״הווסאלים שלה״ פועלים יחד בשלל דרכים לשימור הדומיננטיות של המערב בעולם בכוח. זו לדידו הסיבה למה שמתרחש כעת.

לדבריו:

״המערב הקולקטיבי הורס במכוון את מערכת הביטחון האירופית, כורת בריתות צבאיות חדשות. גוש נאט"ו נע מזרחה, בונה את התשתית הצבאית שלו, כולל פריסת מערכות הגנה מפני טילים והגדלת יכולות התקיפה של כוחות התקפיים. ההסבר המילולי מוצהר בצביעות כצורך לחזק את הביטחון באירופה, אבל במציאות קרה בדיוק ההיפך. במקביל, ההצעות בדבר אמצעי ביטחון הדדיים שהציגה רוסיה בדצמבר אשתקד פשוט זכו להתעלמות פעם נוספת״.

לפי פוטין, אליטות גלובליסטיות מערביות מעוררות כאוס וסכסוכים, ולמעשה מערערות כל נתיב התפתחות חלופי וריבוני. לפיכך, הן מנסות בכל כוחן לשמר את ההגמוניה והכוח שחומקים להן מידיהן

אליבא דפוטין, מטרת הקונפליקט שיזם המערב הוא כאמור שימור ההגמוניה שלו, ובתנאים הללו החליטה רוסיה, דהיינו פוטין, לצאת ל״מבצע מיוחד באוקראינה שמטרתו להבטיח את ביטחונם של רוסיה ואזרחינו, להגן על תושבי דונבאס מפני רצח עם״ (ולא חלילה לבטא שאיפות אימפריליסטיות להקמת ברה״מ או האימפריה הרוסית מחדש).

פוטין טוען שארה״ב מנסה להאריך את העימות באוקראינה, בין השאר ע״י אספקת נשק מתמשכת לקייב, ואז מחבר בין מעשייה באירופה להתנהלותה באסיה מול סין:

״כידוע, לאחרונה ניסתה ארה״ב שוב, במכוון, להוסיף שמן למדורה ולהסלים את המצב באזור אסיה-פסיפיק. ההרפתקה האמריקאית ביחס לטייוואן היא לא רק טיול של פוליטיקאי חסר אחריות אינדיבידואלי, אלא חלק מאסטרטגיה אמריקאית תכליתית ומודעת לערער את היציבות ולהחריף את המצב באזור ובעולם – הפגנת חוצפה של חוסר כבוד לריבונות מדינות אחרות ולהתחייבויותיה הבינלאומיות. אנו רואים בכך פרובוקציה מתוכננת בקפידה״.

פוטין מציין את ברית ההגנה של אוסטרליה, בריטניה וארה״ב (AUKUS) כדוגמה נוספת לברית אגרסיבית שמטרתה לפעול מול סין, בדיוק כמו נאט״ו נגד רוסיה, ושב ומבהיר:

״אני חוזר שוב, עידן הסדר העולמי החד-קוטבי הוא נחלת העבר. לא משנה איך הנהנים מהמודל הגלובליסטי הנוכחי נאחזים במצב העניינים הרגיל – הוא נחרץ. השינויים הגיאופוליטיים בקנה מידה היסטורי הולכים לכיוון אחר לגמרי״.

פוטין טוען שארה״ב מנסה להאריך את העימות באוקראינה, בין השאר ע״י אספקת נשק מתמשכת לקייב, ואז מחבר בין מעשייה באירופה להתנהלותה באסיה מול סין

פוטין מתכוון לומר, למעשה, שהמערב מנצל את אוקראינה לצרכיו במחשבה שהארכת המלחמה תחליש את רוסיה, אבל בפועל מי שמשלמת את המחיר זו אוקראינה, שאזרחיה הפכו לבשר תותחים לשגיונות המערב וארה״ב. בכך, הוא כמובן מנסה לתקוע טריז בין קייב למערב.

עיתונאי "ידיעות אחרונות" ופרשן לענייני רוסיה, לשעבר כתב ״קול ישראל״ ו״ידיעות אחרונות״ במוסקבה, יליד ירושלים, אוהב מאוד כדורגל אנגלי בכלל ואת ליברפול בפרט, חיית ספרים, אקטואליה וחדשות חוץ במיוחד, שנהנה לסקר מה מתרחש בעולם ואיך הכל קשור אחד לשני. התגורר בעשרים השנים האחרונות בחמש מדינות - בריטניה, צרפת, ספרד, רוסיה וכעת הולנד. איש העולם הגדול:)

בימים האחרונים ניתן לשמוע מכיוונה של אנקרה זמירות חדשות ביחס למשטר אסד בסוריה. החל בכך שר החוץ הטורקי, שגילה בשבוע שעבר כי נפגש עם עמיתו הסורי באוקטובר אשתקד בשולי מפגש המדינות הבלתי-מזדהות בבלגרד. לדבריו, הוא אמר לעמיתו הסורי, שכדי להימנע מחלוקתה של סוריה יש צורך בשלטון חזק במדינה, שיהא מסוגל לשלוט בכל פינה של השטח, ואת זה ניתן להשיג רק באמצעות "אחדות וסולידריות". החרו החזיקו אחריו שורה של קולות נוספים בזירה הפוליטית, הן מאלו הנמנים על תומכיו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, והן מקרב האופוזיציה.

בימים האחרונים ניתן לשמוע מכיוונה של אנקרה זמירות חדשות ביחס למשטר אסד בסוריה. החל בכך שר החוץ הטורקי, שגילה בשבוע שעבר כי נפגש עם עמיתו הסורי באוקטובר אשתקד

מה עומד מאחורי מה שמסתמן כהכנתה של דעת הקהל בטורקיה ומחוצה לה למהלך פיוס סורי-טורקי? חשוב להזכיר, כי רק לפני שבועות ספורים נשמעו קולות אחרים, שרמזו על פעולה טורקית צפויה בצפון סוריה, על-מנת לייצב "אזור ביטחון" בעומק של 30 ק"מ. כזה שיאפשר לאנקרה להתמודד באופן אפקטיבי יותר עם האתגר הכורדי (מאמרו של הח"מ ב"זמן ישראל" מה-7 ביוני 2022).

"בימים האחרונים מתגברים הקולות באנקרה לגבי פעולה צבאית בצפון סוריה, שתכליתה ייצוב 'אזור בטחון' בעומק 30 ק"מ. זה יאפשר לטורקיה להתמודד באופן אפקטיבי יותר מבחינתה עם האתגר הכורדי", פוסט של מיכאל הררי בזירת הבלוגים של זמן ישראל | דעהhttps://t.co/1faREh6DxD

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) June 7, 2022

ובכן, את התשובה יש לחפש בשני מפגשי פסגה שהתקיימו לאחרונה: פגישתו של ארדואן עם ולדימיר פוטין ב-5 באוגוסט בסוצ'י, וקודם לכן ב-19 ביולי במפגש המשולש בטהרן בין שלושת הנשיאים: הרוסי, הטורקי והאיראני.

על המדוכה נדונו שורה של סוגיות כבדות משקל: שיתוף פעולה בתחום האנרגיה, המלחמה באוקראינה והשלכותיה על כל אחת מן המדינות, סוגיות הנוגעות לשיתוף-פעולה כלכלי בילטרלי ביניהן, וכמובן הסוגייה הסורית.

ניתן להניח, שהנשיא הטורקי ניסה לגייס תמיכה בשאיפתו לפעול (צבאית) נגד הכורדים בצפונה של סוריה. חשוב גם לזכור, שנוכחותם של הפליטים הסורים בטורקיה מהווה סוגייה שמעיקה על המשטר, לנוכח התגברות הקולות בזירה הפנימית בטורקיה נגדם. מבחינתה של טורקיה מדובר בסוגייה ראשונה במעלה, המשליכה על ביטחונה, ויש לה השלכות רלוונטיות לקראת הבחירות הצפויות בשנה הבאה.

ניתן להניח, שהנשיא הטורקי ניסה לגייס תמיכה בשאיפתו לפעול (צבאית) נגד הכורדים בצפון סוריה. חשוב גם לזכור, שנוכחות הפליטים הסורים בטורקיה מעיקה על המשטר

ההתנגדות האיראנית והרוסית למהלך צבאי טורקי בצפונה של סוריה ברורה ואיננה מפתיעה. טהרן חוששת כי מבצע צבאי טורקי נוסף יערער את שליטתו של הנשיא בשאר אל אסד במדינה, וירחיב את השליטה הטורקית בצפון המדינה. מוסקבה מתייחסת אמנם בהבנה ל"דאגותיה הביטחוניות של טורקיה", אולם בעינה עומדת התנגדותה לצעדים שעלולים לפגוע ב"שלמותה הטריטוריאלית והפוליטית" של סוריה, כפי שהבהיר דוברו של הנשיא פוטין ערב הגעתו של ארדואן לסוצ'י. דיווחים לאחר המפגש בין השניים, שנמשך כארבע שעות, ידעו לספר שמוסקבה הציעה לאנקרה להתחיל בשיח ישיר עם המשטר הסורי.

התמונה שמתבהרת לפי שעה מצביעה על כך שארדואן הבין כי עדיף, בשלב זה לפחות, "לקבל את העצה הרוסית", ולהתחיל במה שנראה כ"נורמליזציה" אפשרית עם משטר אסד, מהלך שהחלו בו כבר מספר מדינות ערביות כאיחוד האמירויות וקטר.

ארדואן הבין, שלמרות מרחב התמרון שלו מול מוסקבה וטהרן, ומיקודה של הזירה הבינלאומית במלחמה באוקראינה – התנגדות איראנית, ובעיקר רוסית, למהלך צבאי מצידו בסוריה איננה משרתת את האינטרסים שלו, לפחות לפי שעה.

המצב הכלכלי הרעוע בטורקיה, וכאמור ערב בחירות בשנה הבאה, מחייב שיתוף-פעולה בהקשר זה עם מוסקבה. טורקיה הפכה בשבועות האחרונים לצינור מרכזי דרכו רוסיה מקיימת עדיין קשרים עם העולם החיצון. זאת כאשר ארדואן מצליח, כך נראה, להלך בין הטיפות – לשמור על האינטרסים הטורקיים הכלכליים מחד ועל קשריו עם המערב מאידך (טורקיה, כזכור, חברה מרכזית וחשובה בנאט"ו).

לפי שעה נראה כי ארדואן הבין שעדיף, בשלב זה לפחות, "לקבל את העצה הרוסית", ולהתחיל במה שנראה כ"נורמליזציה" אפשרית עם משטר אסד, מהלך שהחלו בו כבר מדינות ערביות כאיחוד האמירויות וקטר

עיקרו של דבר, מפגשי הפסגה הללו המחישו את המארג המורכב במיוחד של מערכת היחסים והאינטרסים בין רוסיה, טורקיה ואיראן. בחלק מן הסוגיות מתקיים מפגש אינטרסים – הן ביחס להפגנת מרחב התמרון שלהם מול המערב והן סביב אינטרסים כלכליים כבדי משקל – אולם לצד חילוקי דעות וחשדנות לא מבוטלים.

מהלכי נורמליזציה טורקיים מול משטר אסד עשויים אם-כן, בנסיבות הנוכחיות, לשרת את האינטרס הטורקי. יש בהם כדי לבוא לקראת מוסקבה תוך מוכנות לבחון האם ניתן לשמור על האינטרסים הטורקיים באמצעות שיח מחודש עם המשטר הסורי, כמו גם לאותת לוושינגטון שמרחב התמרון הטורקי מגוון למדי. זאת בעיקר לנוכח חוסר הנחת באנקרה מן התמיכה האמריקאית הנמשכת בכורדים בצפונה של סוריה. יש בכך גם היענות לרחשי הלב הנשמעים בזירה הפנימית נגד נוכחותם המתמשכת של הפליטים הסורים במדינה, ולמאמץ לעודד את עזיבתם באמצעות דיאלוג ישיר עם המשטר הסורי.

מה זה אומר מבחינתה של ישראל?

לא הרבה, למען האמת, לבד מן העובדה שתמרונים מדיניים, המרחיקים את טורקיה מן המערב, אינם משרתים כמובן את האינטרס הישראלי. המהלכים האחרונים מעידים על שקידתו, המרשימה יש לומר, של ארדואן להמחיש את מרחב התמרון ממנו הוא נהנה, את חשיבותה של טורקיה לכל השחקנים בזירה הבינלאומית ואת יכולתה לנהל דיאלוג קונסטרוקטיבי (מבחינתה לפחות) עם כל השחקנים באזור. ארדואן מנסה, כידוע, גם לתווך בין רוסיה ואוקראינה (דווח על ביקור קרוב שהוא צפוי לקיים בקייב). בכך הוא מנסה להזרים רוח חיובית לכלכלה הטורקית שכל כך זקוקה לה.

מפגשי הפסגה המחישו את המארג המורכב של מערכת היחסים והאינטרסים בין רוסיה, טורקיה ואיראן. לצד מפגש אינטרסים – כלכליים ובהפגנת מרחב התמרון מול המערב, לצד חילוקי דעות וחשדנות

הזירה הסורית היא סיפור אחר. בראייה הטורקית, נוכחות הכורדית בצפון סוריה מהווה אתגר ביטחוני ראשון במעלה. מבחינה זו, נרמול השיח הצפוי מול המשטר הסורי מהווה צעד טקטי מחושב (יש שיאמרו, ציני להפליא), שתכליתו להצטייר כמי שניסה כל דרך אפשרית בטרם פנה, כצעד אחרון, למהלך צבאי.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/