רשימת האירועים המז'וריים שהתרחשו בשלוש השנים האחרונות הולכת ומתארכת, והתחושה היא שהדמיון עולה על כל מציאות. חלק מהאירועים שמתרחשים נראים ומרגישים כמו סצנה מסרט הוליוודי עתידני על סוף העולם, וסוף העולם בהחלט מרגיש קרוב מתמיד.
רשימת האירועים המז'וריים שהתרחשו ב-3 השנים האחרונות הולכת ומתארכת, והתחושה היא שהדמיון עולה על המציאות. חלק מהאירועים שמתרחשים נראים ומרגישים כמו סצנה מסרט הוליוודי עתידני על סוף העולם
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אבל באופן מפתיע, או אולי לא כל כך מפתיע, הסבילות והסבלנות של אזרחי ארצות הברית כלפי האירועים הללו, גדלה גם היא.
בזמן שאנחנו בישראל עברנו ארבעה סבבי בחירות, מבצע צבאי והתמודדות עם מגפה עולמית, ארצות הברית נכנסה לסחרור שאין לו אופק יציאה.
כשניסיתי להרכיב רשימה קוהרנטית של כל מה שקרה בשנים הללו במדינה, נתקלתי בבעיה. מצאתי כל כך הרבה רשימות שסוקרות אירועים מרכזיים, אבל בכל רשימה הוזכרו אירועים מסוימים ואחרים הושמטו. בנוסף – כשניסיתי להסתכל מזווית שהיא חברתית ופוליטית, היה לי קשה להגדיר מהו אירוע מרכזי ומשפיע, ומהו אירוע מקרי או נקודתי. בשנים הללו אירעו גם אסונות טבע חריגים שהשפיעו גם הם על תחושת התלישות הכללית, אבל ברשימה חלקית זו ביקשתי להתרכז באסונות ידי אדם.
אירועים פוליטיים מרכזיים:
- בספטמבר 2019 הודח נשיא מכהן – דונלד טראמפ.
- בינואר 2020 מגפת הקורונה הגיעה לארה"ב וזרעה פחד ובלבול שפילגו את האומה לכחול ואדום. עד היום נרשמו 1.7 מיליון מתים מהמגפה.
- במאי 2020 רצח דרק שובין את ג'ורג' פלויד כשלחץ בברכו על צווארו של פלויד במהלך מעצרו, מה שהוביל להפגנות, מחאות והפרות סדר אלימות בכל המדינה בתגובה לכך. תנועת BLM (חיי שחורים חשובים) תפסה תאוצה, והקרע בין שחורים ללבנים חזר מאתיים שנה אחורה.
- בנובמבר 2020 נבחר ג'ו ביידן לנשיאות ארצות הברית ולרגע הייתה תחושה של תקווה מחודשת ושינוי. אך לא לזמן רב.
- כמעט מיד לאחר מכן, בינואר 2021 התרחשה הפריצה לקפיטול בוושינגטון כמחאה על בחירתו של ביידן לנשיא, באירוע שסימן את שיא שחיקתה של הדמוקרטיה האמריקאית, ותחילתם של אנרכיה וייאוש.
- נרשמו אירועים רבים קרדינליים ועצומים נוספים אך השבר העמוק שיותיר צלקת בלתי הפיכה באומה העוצמתית הוא פסיקת בית המשפט העליון ביוני 2022 שביטלה את הלכת רו נגד וייד ומחקה את הזכות החוקתית של אישה להחליט על גופה, ובכך הסיגה את מעמד האישה 50 שנה אחורה. בעת כתיבת שורות אלה נחקקת חקיקה מדינתית מזעזעת בעקבות פסיקה זו.
כשניסיתי להסתכל מזווית חברתית ופוליטית, היה לי קשה להגדיר מהו אירוע מרכזי ומשפיע, ומהו אירוע מקרי או נקודתי. בשנים הללו אירעו גם אסונות טבע חריגים שהשפיעו גם הם על תחושת התלישות הכללית
אנחנו רק בחודש השביעי של שנת 2022 אבל לצד האירועים הפוליטיים, מספר האירועים האלימים שמעורב בהם נשק חם שובר שיאים, אפילו עבור אומה שמאמינה בזכות החוקתית של אזרחיה לשאת נשק.
- בינואר 2022 אירע אירוע חטיפה של בני ערובה בבית כנסת בטקסס. גבר חמוש החזיק יהודים בני ערובה בבית הכנסת במהלך תפילת השבת בדרישה לשחרר את אחותו ממאסר.
- במאי 2022 רצח סלבדור ראמוס 19 ילדים וילדות ושתי מורות, בטבח מזעזע בבית ספר יסודי בטקסס.
- וברביעי ביולי 2022 רצח רוברט קרימו 6 אנשים במהלך מצעד יום העצמאות בהיילנד פארק שבשיקגו.
האמנה החברתית, ההסכם הכתוב והלא כתוב, שלפיהם אדם לא ירה באדם אחר סתם כך, נסדקה. כל אחד וכל אחת עלולים לירות באחר סתם כך, מסיבה פוליטית או פלילית, משיגעון רגעי או אחרי תכנון מדוקדק. אף אחד לא מוגן, ואף אחת לא בטוחה.
במבט ראשון נראה שהאירועים ברשימה המאוד חלקית למעלה הם מקרים בודדים ולא קשורים. הרי מה הקשר בין טבח בטקסס לבין ביטול הזכות של נשים על גופן? ומה הקשר בין שוטר שרצח אדם על ידי מעיכת צווארו עם הברך שלו לבין חטיפת בני ערובה באמצע תפילה בבית הכנסת? הרי לכל אפיזודה כזו ניתן למצוא הסבר, תירוץ ובידול. ואולי זה בגלל שמגפה עולמית שיבשה את הכל ותיכף נחזור למסלול והכל יהיה בסדר?
במבט ראשון נראה שהאירועים ברשימה המאוד חלקית למעלה הם מקרים בודדים ולא קשורים. הרי מה הקשר בין טבח בטקסס לבין ביטול הזכות של נשים על גופן?
אז לא. המקרים הבודדים הללו אינם בודדים, מפוזרים או לא קשורים. מה שקורה בארצות הברית בשנתיים האחרונות זה התפוררות מוחלטת, עמוקה ויסודית של "האמנה החברתית".
כל מה שהיה חזק ואיתן עד כה מאבד מערכו – ערכים כמו דמוקרטיה ושלטון הרוב, בטיחות וביטחון אישי, הזכות לפרטיות, שוויון וצדק, התפיסה שגם נשים הן בני אדם, ואנושיות בסיסית כללית של ערבות הדדית והושטת עזרה לאחר – כל אלה הם עמודי התווך של חברה מתפקדת. וכל אלה נמצאים בסכנה היום ונראה שארצות הברית בהתדרדרות די מהירה לתהום.
האדוות שיש להתפוררות האמריקאית על ישראל ועל העולם כולו ברורות.
בישראל שוררת אמנה חברתית חזקה שנשענת על שפה, תרבות, היסטוריה משותפת, וכמובן אויבים משותפים. על תפיסה של חברת מופת, תיקון עולם וערבות הדדית. על ייצוג פוליטי רחב וחברה אזרחית פעילה ומעורבת. כאומה צעירה, בת 75 עוד מעט, אנחנו נהנים מהגנתה של האמנה שמרבית אזרחי המדינה מרגישים מחויבים אליה.
במהלך מבצע "שומר החומות" התערערה האמנה החברתית גם אצלנו, והיה נדמה שעצם המרקם החברתי הישראלי לא ישוב להיות כשהיה. תרמו לכך גם סבבי הבחירות האינסופיים בשלוש השנים האחרונות וחוסר היכולת לבחור ממשלה שתנהיג אותנו.
אי יציבות וחוסר ודאות, סטגנציה בקבלת החלטות ציבורית, וכמובן מגפה עולמית שהנפיקה וריאנטים חדשים כל פעם שעלינו על דרך המלך, סדקו גם את האמנה החברתית הישראלית המבוססת לכאורה.
אי יציבות וחוסר ודאות, סטגנציה בקבלת החלטות ציבורית, וכמובן מגפה עולמית שהנפיקה וריאנטים חדשים כל פעם שעלינו על דרך המלך, סדקו גם את האמנה החברתית הישראלית המבוססת לכאורה
מרוב שהאירועים שמתרחשים כואבים, עמוקים ומזעזעים, נוצרת כתגובה אליהם מעין הקהיה חושית כלפי רמת הזעזוע שבגללה האירועים מזעזעים אותנו פחות ופחות ואנחנו מצליחים ומצליחות להתגבר ולהמשיך הלאה. זה כאילו שמתפתחת עמידות בפני ווריאנטים חדשים של סבל וזעזוע, ואנו ממשיכים וממשיכות לחיות חיים רגילים.
אדוארד אזר טבע ב-1978 את המונח "סכסוך חברתי מתמשך" בהתייחסו לסכסוך הישראלי-ערבי במזרח התיכון. במאמרו המכונן הוא מציג מודל בשם NRR (Normal Relation Range) בו הוא מראה כיצד סדרה של אירועים בודדים נפרדים של אלימות בעוצמות משתנות לאורך זמן, היא חלק מהתהליך ה"נורמלי" של קונפליקט.
אפי זיו כתבה ב-2012 מאמר מאלף על טראומה עיקשת, שם היא תיארה את ההשפעות ההרסניות (על הפרט ועל החברה כולה) של מציאות חברתית ופוליטית טראומתית מתמשכת, כזו שלא מתאפיינת באירועי קיצון טראומתיים בעלי התחלה וסוף מוגדרים (כמו רצח, שוד, אונס) אלא בהתנהלות יומיומית מצטברת.
בספרי "כלואות" אני מחברת את התובנות של אדוארד אזר ושל אפי זיו ומראה כיצד אירועים בודדים ולא קשורים לכאורה של התנהגויות שתלטניות של בעל כלפי אשתו לאורך זמן, מביאים אותה להקהיה חושית, כך שסבילותה למקרי עוול טראומתיים מצטברים הולכת ועולה עם הזמן.
ואם נשליך לענייננו ולחוויה של אזרחי ואזרחיות ארצות הברית, אך בקרוב גם אצלנו – ככל שחולף הזמן, כך מתגברת עוצמת הפגיעה. עם זאת, כיוון שאנחנו מסתגלים ומסתגלות לפגיעה, ומפתחים ומפתחות חוסן חלקי שמאפשר לנו להמשיך "לחיות עם הפגיעה", המוטיבציה שלנו לפעול להפסקת הפגיעה יורדת והסיכוי שנפעל באופן אקטיבי להביא לשינוי, קטן.
ככל שחולף הזמן מתגברת עוצמת הפגיעה. אך כיוון שאנחנו מסתגלים לפגיעה, ומפתחים חוסן חלקי שמאפשר להמשיך "לחיות" איתה, המוטיבציה שלנו לפעול להפסקתה יורדת
אם כן, האם התרגלנו לזוועה? האם הסכמנו בשתיקה ובלית ברירה לחיים בצל סכנה מתמדת לערכים שעליהם בנינו אותם? איפה עובר הקו האדום והאם יש בכלל קו כזה? עד מתי יימשכו האירועים הללו בחיינו? האם יש אירוע אחד או יחיד שיגרום לנו לצאת לפעולה ולהפסיק "לחיות עם הפגיעה"?
כדי לטפל ולשנות צריך קודם כל להכיר בבעיה ולתת לה שם. עלינו להיות במודעות מלאה לכך שאנחנו על רכבת מהירה להתפרקות האמנה החברתית שהיא הדבק של כולנו.
אזרחיות ארצות הברית כבר מתחילות לתת שם ומקום ולהנכיח את המציאות ההזויה שלקחה מהן את הזכות הבסיסית על גופן. הן רואות כיצד הפסיקה הזו משפיעה על היבטים נוספים בחייהן ואיך נראית תמונת העתיד שלהן.
גם עלינו בישראל מוטלת החובה לקרא לתופעה בשם, שמא תתפרק האמנה החברתית הישראלית לגמרי.
הסיכון הכרוך באי זיהוי הוא גדול. כי נקודת האל חזור היא חמקמקה. אם לא ניתן שם לתופעה וננכיח אותה, אם לא נכיר בכך שישנה פגיעה אנושה במרקם החברתי שלנו, אנחנו עלולים ועלולות לפספס את חלון ההזדמנויות הקטנטן לביצוע היפוך כיוון ולעצור את המערבולת שמטביעה אותנו.
אם נסתכל נכוחה ונתחיל לספור ולסמן את האירועים הללו של עוול, פגיעה, אי צדק, זעזוע ואלימות ולצרף אותם יחד לתמונה אחת, נראה ונזהה תופעה מצטברת, שגדולה בהרבה מסך חלקיה. אך אם נסתכל על כל אירוע בנפרד וניתן לו תירוץ נסיבתי, נפספס את התמונה הגדולה של הקו האדום שנחצה, ואת התזמון הנכון, כאן ועכשיו, לחישוב מסלול מחדש.
אם נסתכל נכוחה ונתחיל לספור ולסמן את האירועים הללו של עוול, פגיעה, אי צדק, זעזוע ואלימות ולצרף אותם יחד לתמונה אחת, נראה ונזהה תופעה מצטברת, שגדולה בהרבה מסך חלקיה
התרשים להלן לקוח מספרי "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות", והוא מציג בצורה חזותית את הצטברות האפיזודות הבודדות של שתלטנות קיצונית לאורך ציר הזמן. עם הזמן, הסף העליון, זה שמסמל את "הקו האדום" הולך ומתרחק, כי מה שהרגיש לא נורמלי בעבר, פתאום מרגיש נורמלי לחלוטין. ומה שנחשב חמור בעבר, אינו חמור מספיק. כך פועלת טראומה במרחב הביתי של חיי זוג, אך גם במישור החברתי והפוליטי בחייהן של מדינות.
ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא עורכת דין המתמחה בגירושין, אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים ושותפה לחקיקה בתחומים אלה. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום נשים. בשירותה הצבאי הייתה מ״מ קורס תצפיתניות וכתצפיתנית הייתה ממקימות עמדת נחל עוז ועמדת נצרים. כיום היא גם חניכת טיס ובצוות המוביל של קהילת הטייסות הישראליות. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב אליאב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו